ויקיפדיה

טרסילה דו אמארל

ציירת ברזילאית

טרסילה דה אגיאר דו אמארל (בפורטוגזית: Tarsila de Aguiar do Amaral;‏ 1 בספטמבר 1886[1]‏ – 17 בינואר 1973), המוכרת בינלאומית בשם טרסילה דו אמארל או בקיצור טרסילה, נחשבת לאחת האמניות המובילות מקרב האמנים המודרניים הלטינו אמריקנים, ומתוארת כ"הציירת הברזילאית שהשיגה את מירב השאיפות הברזילאיות לביטוי לאומני בסגנון מודרני."[2] היא הייתה חברה ב"קבוצת החמישה" (Grupo dos Cinco), שהייתה קבוצה של חמישה אמנים ברזילאים הנחשבים למשפיעים הגדולים ביותר בתנועת האמנות המודרנית בברזיל. החברים האחרים בקבוצה זו הם אניטה מלפטי, מנוטי דל פיצ'יה, מריו דה אנדרדה ואוסוולד דה אנדרדה. טרסילה סייעה גם בהקמת התנועה האנתרופופגית (1928–1929); ולמעשה הייתה זו שהיוותה השראה ל"מניפסט האנטרופופגי" (אנ') המפורסם של אוסוולד דה אנדרדה "(Manifesto Antropófago)", שראה בקניבליזם תרבותי של תרבויות אחרות לאורך ההיסטוריה של ברזיל את כוחה הגדול ביותר של מדינה זו להתמודד כנגד שליטה תרבותית אירופאית פוסט-קולוניאלית.[3]

טרסילה דו אמארל
Tarsila do Amaral
לידה 1 בספטמבר 1886
Capivari, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בינואר 1973 (בגיל 86)
סאו פאולו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין קונסולסאו עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אקדמיה ז'וליאן עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה אמנות חזותית, Brazilian painting, Brazilian sculpture עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות ידועות Abaporu, Workers עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Oswald de Andrade (1926–1930) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.tarsiladoamaral.com.br
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ראשית חיים והשכלה עריכה

טרסילה דו אמארל נולדה בקאפיוורי,[4] עיירה קטנה באזור הכפרי של מדינת סאו פאולו. היא נולדה למשפחת חקלאים עשירה ובעלי אדמות שגידלו קפה, שנתיים לפני תום העבדות בברזיל.[5] באותה תקופה בברזיל לא עודדו נשים לבקש השכלה גבוהה, במיוחד אם הן הגיעו ממשפחות אמידות. למרות השתייכותה למעמד העליון, משפחתה של טרסילה תמכה בה בשאיפתה לרכוש השכלה גבוהה. כנערה, טרסילה והוריה נסעו לספרד, שם תפסה את תשומת ליבם של אנשים רבים בשל שרטוטים וציורים של יצירות אמנות שיצרה מתוך התבוננות בארכיוני בית הספר שלה.[6] טרסילה למדה בבית הספר בברצלונה, ובהמשך התלמדה באופן פרטי בעיר הולדתה אצל הצייר פדרו אלכסנדרינו בורחס (1864–1942). היא גם למדה באקדמיה ז'וליאן בפריז יחד עם אמנים בולטים נוספים (1920–1923).[7]

קריירה עריכה

החל משנת 1916, טרסילה דו אמארל למדה ציור בסאו פאולו.[8] בהמשך למדה רישום וציור אצל הצייר פדרו אלכסנדרינו. כל אלה היו מורים מכובדים אך שמרניים.[6] מכיוון שבברזילבאותה עת לא קם עדיין מוזיאון ציבורי או גלריה מסחרית משמעותית אלא רק לאחר מלחמת העולם השנייה, עולם האמנות הברזילאי היה שמרני מבחינה אסתטית והחשיפה לטרנדים בינלאומיים הייתה מוגבלת.

המודרניזם הברזילאי עריכה

כשחזרה לסאו פאולו בשנת 1922, נחשפה טרסילה למציאות תרבותית חדשה בעקבות מפגשה עם אניטה מלפטי, אוסוולד דה אנדרה, מריו דה אנדרדה ומנוטי דל פיצ'יה. אמנים עמיתים אלו הקימו קבוצה שנקראה "קבוצת החמישה" – "גרופו דוס סינקו". עוד טרם הגעתה של טרסילה לסאו פאולו מאירופה, ארגנה הקבוצה את "שבוע האמנות המודרנית" ("Modern Art Week")[1] במהלך השבוע שבין 11 ל-18 בפברואר 1922. האירוע היה מרכזי בהתפתחות המודרניזם בברזיל. המשתתפים ביקשו ליצור שינוי בממסד האמנות הקונסרבטיבית של ברזיל באמצעות עידוד יצירת סגנון מובחן של אמנות מודרנית. טרסילה הוזמנה להצטרף לתנועה ויחד הם הפכו ל"קבוצת החמישה" (Grupo dos Cinco), שביקשה לקדם את התרבות הברזילאית, את השימוש בסגנונות שאינם אירופאים ספציפיים, והכללתם של מרכיבים ילידיים ואופיינים לברזיל.

במהלך שהות קצרה נוספת בפריז בשנת 1923, נחשפה טרסילה לקוביזם, פוטוריזם ואקספרסיוניזם בעת לימודיה עם אנדרה לוטה, פרננד לז'ה ואלברט גלייז.[1] כללית, אמנים אירופאים פיתחו עניין רב בתרבויות אפריקאיות ופרימיטיביות לצורך השראה. זה הוביל את טרסילה להשתמש בצורות הילידיות של מדינתה שלה תוך שילוב הסגנונות המודרניים אותם למדה. בזמן שהייתה בפריז באותו זמן, היא ציירה את אחת מיצירותיה המפורסמות ביותר "השחורה" ("A Negra").[9] (1923) הנושא העיקרי בציור הוא דמות גדולה של אישה שחורה עם שד בולט יחיד. טרסילה עיצבה את הדמות והשטיחה את המרחב סביב, אותו מילאה בצורות גאומטריות.

נרגשת מהסגנון החדש שלה שפיתחה והרגישות הלאומנית שהתעצמה בה יותר ויותר, היא כתבה למשפחתה באפריל 1923: "אני מרגישה את עצמי יותר ויותר ברזילאית. אני רוצה להיות הציירת של ארצי. כמה אסירת תודה הנני על שביליתי את כל ילדותי בחווה. הזיכרונות מזמנים אלה הפכו יקרים לי. אני רוצה, באמנות, להיות הילדה הקטנה מסאו ברנרדו, לשחק עם בובות קש, כמו בתמונה האחרונה עליה אני עובדת ... אל תחשבו שנטייה זו נתפסת כאן באופן שלילי. נהפוך הוא. מה שהם רוצים כאן זה שכל אחד יביא את התרומה של המדינה שלו. זה מסביר את הצלחת הבלט הרוסי, הגרפיקה היפנית והמוזיקה השחורה. לפריז מספיק מאמנות פריזאית."[2]

תקופת עץ-ברזיל עריכה

אוסוולד דה אנדרדה, שהפך לבן הלוויה שלה במסעה, ליווה את טרסילה ברחבי אירופה. כשחזרו לברזיל בסוף 1923, טרסילה ואנדרדה נסעו ברחבי ברזיל כדי לחקור את מגוון התרבויות הילידיות, ולמצוא השראה לאמנותם הלאומנית. במהלך תקופה זו, טרסילה רשמה רישומים של המקומות השונים בהם ביקרו שהפכו לבסיס לרבים מציוריה העתידיים. היא גם איירה את השירה שכתב אנדרדה במהלך מסעותיהם, כולל ספר השירים רב החשיבות שלו שכותרתו "עץ ברזיל" ("Pau Brasil"), שיצא לאור בשנת 1924. במניפסט בעל אותו שם הדגיש אנדרדה כי התרבות הברזילאית היא תוצר של ייבוא תרבות אירופית וקרא לאמנים ליצור יצירות ברזילאיות באופן ייחודי כדי "לייצא" את התרבות הברזילאית, ממש כמו שעץ ברזיל הפך ליצוא חשוב לשאר העולם. בנוסף, הוא איתגר את האמנים להשתמש בגישה מודרניסטית באמנותם, מטרה שאליה חתרו במהלך שבוע האמנות המודרנית בסאו פאולו.[10]

במהלך תקופה זו, צבעיה של טרסילה הפכו תוססים יותר. למעשה, היא כתבה שמצאה את "הצבעים שהערצתי כילדה. לימים לימדו אותי שהם מכוערים ולא מתוחכמים."[11] הציור הראשוני שלה מתקופה זו היה "הרכבת המרכזית של ברזיל" "ECFB – Estrada de Ferro Central do Brasil)",‎ (1924). יתר על כן, באותה תקופה היה לה עניין בתיעוש ובהשפעתו על החברה.[6]

תקופת האנטרופופגיה עריכה

בשנת 1926 התחתנה טרסילה עם אנדרדה והם המשיכו לנסוע ברחבי אירופה והמזרח התיכון. בפריז, בשנת 1926, הייתה לה תערוכת יחיד ראשונה ב"גלריה פרייסייה". הציורים שהוצגו בתערוכה כללו את "סאו פאולו" (1924), "השחורה"[9] (1923) "אגם קדוש" (1925), ואת "גבעת הפאבלה" (1924). עבודותיה זכו לשבחים וכונו "אקזוטיות", "מקוריות", "נאיביות" ו"אינטלקטואליות", ולהתייחסויות בנוגע לשימוש שעשתה בצבעים עזים ובתמונות טרופיות.[12]

בהיותה בפריז היא נחשפה לסוריאליזם ולאחר שחזרה לברזיל, טרסילה החלה בתקופת ציור חדשה בה נטשה את התפאורה והנופים העירוניים, והחלה לשלב סגנון אומנותי סוריאליסטי באומנות הלאומנית שלה. שינוי זה שהתרחש במקביל לגל אמנותי גדולה יותר ששטף את סאו פאולו ואזורים אחרים בברזיל שהתמקד בחגיגת ברזיל כארץ הערים הגדולות השפיע גם על יצירת אמנותה,[13] כולל ייצוג אנכי של המבנים הגבוהים בערים גדולות, כמו סאו פאולו, שהפך את אמנותה לאייקונית. יצירות אמנות אלה שיצרה כללו למשל מראות עירוניים קטנים, כמו משאבת דלק, או אלמנטים גדולים כמו בניינים. תערובת הפרטים שלה הייתה חשובה מכיוון שאלו היו המרכיבים שהיוו את העיר. בהתבססם על רעיונות תנועת פאו-ברזיל שקדמו לכך, שאפו אמנים לתת ביטוי הולם לסגנונות והשפעות אירופאיות ומתוכם לפתח מצבים וטכניקות שהיו ייחודיים להם וברזילאים. תנועת פאו-ברזיל הייתה יצרה המשגה מודרניסטית של ברזיל.[14]

הציור הראשון של טרסילה בתקופה זו היה "אבפורו" (1928 "Abaporu") – אוכל האדם, אותו העניקה לאנדרדה כציור ללא כותרת ליום הולדתו. נשוא הציור הוא דמות אנושית גדולה ומסוגננת עם כפות רגליים עצומות היושב על האדמה ליד קקטוס עם שמש בצורת פרוסת לימון ברקע. אנדרדה בשיתוף עם המשורר ראול בופ, היו מי שבחרו לציור את כותרתו, "אבפורו", שהוא כינוי אינדיאני ל"אוכל אדם".[15][3] זה קשור היה לרעיונות העכשוויים דאז לגבי מיזוג של סגנון אירופאי וההשפעות עליו. זמן קצר אחר כך, אנדרדה כתב את "המניפסט האנתרופופגי" שלו, שקרא בפועל לברזילאים לטרוף סגנונות אירופיים, ובו זמנית לשחרר את עצמם מכל השפעות ישירות, וליצור סגנון ותרבות משלהם. קולוניאליזם מילא תפקיד ביצירתה של טרסילה; והיא שילבה מושג זה באומנות שלה. במקום להיטרף על ידי אירופה, הם יטרפו את אירופה בעצמם. אנדרדה השתמש "באבפורו" לכריכת המניפסט כמייצג את האידיאלים שלו. בשנה שלאחר מכן השפעתו של המניפסט המשיכה, וטרסילה ציירה את יצירתה שנשאה את השם "אנתרופופגיה" (Antropofagia" 1929), אשר הציגה את דמותו של "אוכל האדם" יחד עם הדמות הנשית מיצירתה הקודמת "השחורה"[9] מ-1923, כמו גם את עלה בננה הברזילאי, הקקטוס, ושוב את שמש פרוסת הלימון.

בשנת 1929, טרסילה ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בברזיל במלון פאלאס בריו דה ז'ניירו, ואחריה הגיעה תערוכה נוספת בסלון גלוריה בסאו פאולו. בשנת 1930 היא הציגה בתערוכות בניו יורק ובפריז. שנת 1930 ראתה גם את קץ הנישואים של טרסילה ואנדרדה, דבר שהביא לסיום שיתוף הפעולה ביניהם.

קריירה מאוחרת ופטירה עריכה

בשנת 1931 נסעה טרסילה לברית המועצות.[1] בהיותה שם, היא הציגה את עבודותיה בתערוכה במוסקבה במוזיאון לאמנות מערבית, ונסעה לבקר בערים נוספות ומוזיאונים אחרים. העוני והמצוקה של העם הרוסי השפיעו עליה מאוד, כפי שניתן לראות בציור שלה "פועלים (אופרריוס)" (1933).[16] עם חזרתה לברזיל בשנת 1932, היא השתתפה במהפכה החוקתית בסאו פאולו נגד הדיקטטורה בברזיל, בראשות ז'טוליו ורגאס. יחד עם אחרים שנתפסו כשמאלניים, היא נכלאה למשך חודש מכיוון שמסעותיה גרמו לה להחשב כאוהדת הקומוניזם.

בשארית הקריירה שלה היא התמקדה בנושאים חברתיים. היצירה המייצגת של תקופה זו היא הציור "המעמד השני" ("Segundo Class"‏ 1931), שמתאר גברים, נשים וילדים רוסים מרוששים כנושא. היא גם החלה לכתוב טור שבועי לאומנויות ותרבות ל"דיאריו דה סאו פאולו", שנמשך עד שנת 1952.

בשנת 1938 טרסילה התיישבה לבסוף לצמיתות בסאו פאולו, שם בילתה את שארית הקריירה שלה בציור של אנשים ונופים ברזילאים. בשנת 1950 הייתה לה תערוכה במוזיאון לאמנות מודרנית, סאו פאולו, שם כינה אותה אחד המבקרים "הברזילאית ביותר מבין הציירים כאן, המייצגת את השמש, הציפורים ורוחות הנעורים של ארצנו המתפתחת, פשוטים כמו יסודות האדמה והטבע שלנו…". היא נפטרה בסאו פאולו בשנת 1973.[1] חייה של טרסילה הם נקודת ציון לאופי הברזילאי החם וביטוי של העושר הטרופי."[17]

מורשת עריכה

מלבד 230 הציורים, מאות רישומים, איורים, הדפסים, ציורי קיר וחמישה פסלים, מורשתה של טרסילה היא השפעתה על כיוון האמנות הלטינו אמריקאית. טרסילה העבירה את המודרניזם לקדמת הבמה באמריקה הלטינית, ופיתחה סגנון ייחודי לברזיל. בעקבות הדוגמה שלה, אמנים לטינו אמריקנים אחרים הושפעו ממנה והחלו לעשות שימוש בנושאים ברזילאיים ילידים, ולפתח סגנון משלהם. מכתש אמארל על כוכב מרקורי נקרא על שמה.

בשנת 2018 המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק פתח תערוכת יחיד של יצירותיה, תערוכת הרטרוספקטיבה השמינית על אמני אמריקה הלטינית בעקבות תערוכות דומות שהוקדשו לדייגו ריברה, קנדידו פורטינרי, רוברטו מטה, מנואל אלוורס בראבו, ארמנדו רברון, חוסה קלמנטה אורוסקו וג'ואקין טורס גרסיה.

עבודות עיקריות עריכה

  • "הדייג", שנות העשרים, מוזיאון הרמיטאז', סנט פטרסבורג, רוסיה
  • "שחורה"[9] 1923
  • "קוקה", 1924, מוזיאון גרנובל, צרפת
  • "נוף עם שור", 1925, אספן פרטי
  • "הביצה", 1928, ז'ילברטו שאטובריאנד, ריו דה ז'ניירו
  • "אבפורו", "(אוכל האדם)" 1928, אדוארדו קונסטנטיני, מלבא, בואנוס איירס
  • "אגם", 1928, אוסף פרטי, ריו דה ז'ניירו
  • "אנטרופופגיה", 1929, פאולינה נמירובסקי, קרן נמירובסקי, סן פבלו
  • "שקיעת השמש", 1929, אוסף פרטי, סאו פאולו
  • "המעמד השני", 1933, אוסף פרטי, סאו פאולו
  • "התמונה של ורה ויסנטה אזבדו", 1937, המוזיאון לאמנות ברזילאית, סאו פאולו
  • "נוף סגול עם 3 בתים" והרים, 1969–1972, ג'יימס ליסבואה אסקריטוריו דה ארטה, סאו פאולו

תערוכות עריכה

  • 1922 – סלון דה לה סוציאטי דה ארטיסטס פרנסיס בפריז (קבוצה)
  • 1926 – גלריית פרסייה, פריז (יחיד)
  • 1928 – גלריית פרסייה, פריז (יחיד)
  • 1929 – מלון פאלאס, ריו דה ז'ניירו (יחיד)
  • 1929 – סלון גלוריה, סאו פאולו (יחיד)
  • 1930 – ניו יורק (קבוצתי)
  • 1930 – פריז (קבוצתי)
  • 1931 – מוזיאון לאמנות מערבית, מוסקבה
  • 1933 – הסלון הפאוליסטי ה-1 של אמנויות יפות, סאו פאולו (קבוצתי)
  • 1951 – הביאנלה ה-1 של סאו פאולו, סאו פאולו (קבוצתי)
  • 1963 – הביאנלה ה-7 של סאו פאולו, סאו פאולו (קבוצתי)
  • 1963 – הביאנלה ה-32 של ונציה, ונציה (קבוצה)
  • 2005 – "אישה: מטמורפוזה של המודרניות", קרן חואן מירו, ברצלונה (קבוצתי)
  • 2005 – "ברזיל: גוף נוסטלגיה", המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, טוקיו, יפן (קבוצתי)
  • 2006 – "סלון ה -31: הבדלים בתהליך", המוזיאון הלאומי לאמנויות יפות, ריו דה ז'ניירו (קבוצתי)
  • 2006 – "ציור מודרני ברזילאי: 1917-1950", מוזיאון לאמנות מודרנית, ריו דה ז'ניירו (קבוצה)
  • 2006 – "סיסילו", מוזיאון לאמנות עכשווית של אוניברסיטת סאו פאולו, סאו פאולו (קבוצה)
  • 2007 – "מאה של אמנות ברזילאית: אוסף גילברט שאטובריאנד", מוזיאון אוסקר נימאייר, קוריטיבה (קבוצתי)
  • 2009 – "טרסילה דו אמארל", מכון חואן מרץ', מדריד
  • 2017 – "טרסילה דו אמארל: המצאת אמנות מודרנית בברזיל", מכון האמנות של שיקגו, שיקגו (יחיד)
  • 2018 – "ברזיל: גוף ונשמה" מוזיאון גוגנהיים, ניו יורק (קבוצתי)
  • 2018 – "טרסילה דו אמארל: המצאת אמנות מודרנית בברזיל", מוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק (יחיד)
  • 2019 – "טרסילה עממי", מוזיאון האמנות של סאו פאולו, סאו פאולו (יחיד)

לקריאה נוספת עריכה

  • Congdon, KG, & Hallmark, KK (2002). אמנים מתרבויות אמריקה הלטינית: מילון ביוגרפי . ווסטפורט, קונטיקט, גרינווד. ISBN 0-313-31544-2 ISBN   0-313-31544-2
  • לוסי-סמית', אדוארד. אמנות אמריקה הלטינית של המאה העשרים . לונדון: Thames & Hudson Ltd, 2004.
  • דמיאן, קרול. טרסילה דו אמארל: דאגות סביבתיות של אמנות מודרניסטית ברזילאית. כתב העת לאמנות נשית 20.1 (1999): 3-7.
  • ברניץ, ג'קלין. אמנות המאה העשרים של אמריקה הלטינית . סין: הוצאת אוניברסיטת טקסס, 2006: 57.
  • גוטליב, נדיה בטלה. טרסילה דו אמארל: מודרניסטה . סאו פאולו: Editora SENAC, 2000.
  • פונטואל, רוברטו. טרסילה. מילון גרובס לאמנות. הוצאת ג'יין טרנר. ניו יורק: מקמילן, 1996.
  • אמארל, אקרסי וקים מארק הייסטינגס. שלבים בגיבוש הפרופיל התרבותי של ברזיל . כתב העת לאומנויות דקורטיביות ותעמולה. 21 (1995): 8-25.
  • טרסילה דו אמארל (קטלוג: פורסם באנגלית ובספרדית) מדריד: Fundación Juan March (2009), 295 עמ'. אנגלית מסת"ב 978-84-7075-561-3
  • ד'אלסנדרו, סטפני ולואיס פרז-אורמאס . טרסילה דו אמארל: המצאת אמנות מודרנית בברזיל . ניו הייבן: הוצאת אוניברסיטת ייל, 2017. ISBN 9780300228618 ISBN   9780300228618
  • סקוט, אנדריאה. הצגת ניו יורק בפני המודרניסטית הברזילאית הראשונה. הניו יורקר, 2018.
  • קרדוסו, רפאל. בעיית הגזע בציור הברזילאי, ג. 1850-1920. תולדות האמנות, 2015: 18–20.
  • אבוני, דייוויד. האמנות הקניבלית הראשונה של ברזיל: טרסילה דו אמארל . בלוג העיתונות של אוניברסיטת ייל, 2017.
  • ג'קסון, קנת דייוויד. שלושה גזעים: פרימיטיביות ואתניות בספרות המודרניסטית הברזילאית. מודרניזם / מודרניות 1, (1994): 89–112.
  • נשים אמניות לטינו אמריקאיות 1915–1995. קבוצת המדיה לסרטים, 2003.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טרסילה דו אמארל בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 Farris, Phoebe (1999). Women Artists of Color: A Bio-Critical Sourcebook to 20th Century Artists in the Americas. Westport, Connecticut: Greenwood Press. pp. 128.
  2. ^ 1 2 Lucie-Smith, Edward. Latin American Art of the 20th Century. London: Thames & Hudson Ltd, 2004: 42.
  3. ^ 1 2 C. Jauregui "Antropofagia" https://www.academia.edu/6998258/Antropofagia_Cultural_cannibalism_
  4. ^ Farris, Phoebe (1999). Women Artists of Color. Westport, Connecticut: Greenwood Press. pp. 128–130. ISBN 978-0-313-30374-6.
  5. ^ "She Led Latin American Art in a Bold New Direction". The New York Times (באנגלית אמריקאית). 2018-02-15. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2018-05-19.
  6. ^ 1 2 3 Damian, Carol. Tarsila do Amaral: Art and Environmental Concerns of a Brazilian Modernist. Woman's Art Journal 20.1 (1999): 3-7.
  7. ^ Pontual, Roberto. "Tarsila | Grove Art". www.oxfordartonline.com (באנגלית). doi:10.1093/gao/9781884446054.article.T083395. נבדק ב-2019-03-28.
  8. ^ T., Day, Holliday (1987). Art of the fantastic : Latin America, 1920-1987. Sturges, Hollister., Indianapolis Museum of Art. (1st ed.). Indianapolis, Ind.: Indianapolis Museum of Art. ISBN 978-0936260181. OCLC 16799315.
  9. ^ 1 2 3 4 Facuse, Marisol; Villagordo, Eric; Moreno, Juan Enrique Serrano (2019-01-29). "Violeta Parra: procesos de reconocimiento y formas de consagración en una trayectoria de artista". Artelogie (13). doi:10.4000/artelogie.3513. ISSN 2115-6395free{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  10. ^ Motta, Sérgio (בפברואר 2013). "POESIA E PINTURA MODERNISTAS" (PDF). DOAJ. 1: 107. {{cite journal}}: (עזרה)
  11. ^ Lucie-Smith, Edward. Latin American Art of the 20th Century. London: Thames & Hudson Ltd, 2004: 44.
  12. ^ Damian, Carol. "Tarsila do Amaral: Art and Environmental Concerns of a Brazilian Modernist". "Woman's Art Journal" 20.1 (1999): 5.
  13. ^ Brownlee, Peter John (Summer 2017). "Landscape Painting in the Americas: Charles Sheeler and Tarsila do Amaral". American Art. 31 (2): 54–56. doi:10.1086/694063.
  14. ^ Motta, Sérgio (בפברואר 2013). "POESIA E PINTURA MODERNISTAS" (PDF). DOAJ. 1: 106. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Lucero, María Elena (בינואר 2015). "Narratives of Brazilian Modernism. Tarsila do Amaral and the Anthropophagic Movement as Aesthetic Decolonization". Historia y Memoria. 1: 75. doi:10.19053/20275137.3201free {{cite journal}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  16. ^ "Why MoMA's Exhibition of Towering Brazilian Modernist Tarsila do Amaral Misses the Mark | artnet News". artnet News (באנגלית אמריקאית). 2018-03-01. נבדק ב-2018-05-19.
  17. ^ Damian, Carol. "Tarsila do Amaral: Art and Environmental Concerns of a Brazilian Modernist". Woman's Art Journal 20.1 (1999): 7.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טרסילה_דו_אמארל&oldid=37797829"