יהדות מוינשט
קיימות עדויות לכך שראשיתה של יהדות מוינשט היא במחצית הראשונה של המאה ה-18. יעקב פסנתיר מצא בבית העלמין הישן של מוינשט מצבה מ-1840 והאדריכל ע. ארנט מצא שתי מצבות מהשנים 1748 ו-1787. התיישבות היהודים במקום כרוכה במציאת מקורות של נפט גולמי, שהיהודים היו הראשונים בניצולם. היישוב מוינשט עצמו נוסד ב-1781.
העלייה הראשונה עריכה
בשנת 1882, לאחר קונגרס פוקשאן, הקונגרס הראשון של חובבי ציון, החליטה קבוצה של 30 משפחות חסידים מהעיר מוינשט ברומניה, לעלות לארץ ישראל ולעסוק בחקלאות. הם שלחו את נציגם, דוד שוב, אליו הצטרף האיכר דוד בוקששתר, לאתר מקום מתאים להתיישבות.
ב-24 ביולי 1882 רכש דוד שוב, כנציג חבורה יישוב ארץ-ישראל על ידי עבודת אדמה, את הקרקעות שהיו חלק מאדמות גיא אוני ואדמות נוספות מהכפר ג'עוני. בחודש אוגוסט 1882, יצאה האוניה "טטיס" מנמל גאלאץ ועליה עשרות משפחות נוספות. במהלך ההפלגה פרץ סכסוך על רקע דתי בין הנוסעים - יהודי מוינשט היו קפדנים יותר במצוות הדת מיהודי גאלאץ - לכן נפרדו הקבוצות[1]. מרבית יוצאי מוינשט ירדו בחוף ביירות ובמסע רגלי בעזרת חמורים ופרדות הגיעו לצפת וממנה לגיא אוני. הם החליטו לשנות את שם המקום לראש פינה וזו הייתה פתיחת העלייה הראשונה.
ארגון הקהילה עריכה
הקהילה היהודית במוינשט התארגנה ב-1885 והיא כללה חמישה בתי כנסת, מקווה טהרה, בית ספר לבנים, שנוסד ב-1893 ובית ספר לבנות, שנוסד ב-1896. בשלהי המאה ה-19 נוסדו במוינשט החברות "אהבת אחים" ו"דגל האחווה", שנועדו לסייע לעניים ולחולים. קמו גם שתי חברות סיוע של נשים בשמות Alinarea ו-Sprijinul, שניסו לעזור ליולדות ולכלות עניות
רב הקהילה במאה ה-19 היה הרב יוסף אריה זילברמן. לאחר שבני מוינשט ייסדו את ראש פינה, הם מינו את הרב זילברמן לרבה הראשון.
בתחילת המאה ה-20 המצב הרוחני בעיר נעשה גרוע. הרב בצלאל זאב שפרן מבכה בתשובתו, שנכתבה בעקבות העובדה שבית הספר היהודי לבנות בעיר פעל גם בשבתות, ולימד בו רווק יהודי חילוני צעיר: ”הזאת העיר מוינעשט ששמעתי לאמר בשנים קדמוניות, היתה לתל תלפיות, שממנה יצא תורה ונתגדלו מורי הוראות. ועתה בעוונותינו הרבים ירדה פלאות, הפלא ופלא, הפלאה זו תורה [כשבת קל"ח ע"ב] הולכים חשכים ואין נוגה עליהם אורה, זו תורה [כמגילה ט"ז ע"ב] איכא היתה לזונה קריה נאמנה, עיר הצדק שהיתה לשם ולתפארת בכל המדינה?”[2].
תקופת מלחמת העולם השנייה עריכה
ב-15 ביולי 1941, לאחר שרומניה, יחד עם גרמניה הנאצית, פתחה במלחמה נגד ברית המועצות, יהודי מוינשט הצטוו לעזוב את היישוב תוך שלושה ימים ולעבור לבקאו. השלטונות לקחו 15 עד 20 גברים מבין יהודי מוינשט כבני ערובה להתנהגות יתר היהודים. בני הערובה העצורים הוחלפו מדי פעם ונשלחו לעבודות כפייה.
בסיום המלחמה שבו למוינשט רק 80 משפחות יהודיות והם מצאו את בתיהם הרוסים ורכושם שדוד.
דמוגרפיה יהודית במוינשט עריכה
| השנים | מספר היהודים במוינשט | אחוז מתוך האוכלוסייה | |
| 1820 | 42 משלמי מיסים[3] | ||
| 1831 | 193 | ||
| 1885 | 500 משפחות | ||
| 1899 | 2,398 | 50,6 | |
| 1910 | 2,141 | ||
| 1930 | 1,761 | 26,6 | |
| 1941 | 1,325 | 19,8 | |
| 1942 | 1 | ||
| 1947 | 480 |