יובל דרור (חוקר חינוך)

יובל דרור (נולד ב-29 באוקטובר 1949) הוא פרופסור אמריטוס לתולדות החינוך באוניברסיטת תל אביב. בבית הספר לחינוך באוניברסיטה היה ראש המגמה לתכנון לימודים, ראש ההתמחות בחינוך דמוקרטי, ראש החוג למדיניות ומנהל החינוך, מופקד הקתדרה לחינוך יהודי (2020-2010), וראש בית הספר (2010-2006).

יובל דרור

לידה	9 באוקטובר 1949 (בן 75) גבעתיים, ישראל
ענף מדעי	חינוך
עיסוק	חוקר

דרור מכהן כיועץ המדעי של הארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטה, הוא נשיא האגודה הישראלית לחקר תולדות החינוך ועורך כתב העת הבין-אוניברסיטאי בתחום זה, "דור לדור".

משנת 2011/2012 הוא מלמד בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל-חי. משנת 2019/2020 הוא ראש התוכנית לתואר שני שם.

תחומי מחקרו של יובל דרור היו ההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל, שילוב מחקר היסטורי עם קביעת מדיניות חינוכית עכשווית, חינוך קיבוצי וחינוך בלתי פורמלי.

ביוגרפיה

דרור נולד בשכונת בורוכוב בגבעתיים והוא בוגר קן בורוכוב של תנועת הנוער העובד והלומד ותושב עמק המעיינות (עמק בית שאן) מאז השירות הצבאי בנח"ל.

במהלך שירותו הצבאי בגדוד 50 של הנח"ל המוצנח השתתף דרור במלחמת ההתשה. במילואים שירת בצנחנים והשתתף במלחמת יום כיפור. בשנת 1978 עבר קורס קצינים והיה קצין חינוך, הדריך סדרות מנהיגות וכתב חומרי הדרכה. בשנת 2001 השתחרר בדרגת רב-סרן.

דרור הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בהצטיינות בחינוך וסוציולוגיה (בשנת 1972). בשנת 1978 סיים בהצטיינות יתרה מסלול ישיר לדוקטורט ובשנת 1985 העניקה לו האוניברסיטה העברית תואר דוקטור בחינוך.

1993-1985 ראש המחלקה לחינוך בחטיבה האוניברסיטאית של אוניברסיטת חיפה במכללת אורנים.

1990-1989 רכז אקדמי של תעודת הוראה במכללה האקדמית תל-חי מטעם אורנים ואוניברסיטת חיפה.

1997-1990 ראש אורנים, בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית ואוניברסיטת חיפה.

2006-2003 ראש החוג למדיניות ומינהל בחינוך, בית הספר לחינוך ע"ש קונסטנטינר, אוניברסיטת תל אביב.

2006 נתמנה לפרופסור מן המניין.

2010-2006 ראש בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב.

2010 -2018 ראש התמחות לתואר שני בחינוך דמוקרטי.

2010-2020 מופקד הקתדרה לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב.

בנוסף היה דרור חבר ועדת הקבלה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב.

2001 – מלמד בחוג לחינוך במכללת תל-חי.

2019 – ראש התכנית לתואר שני במכללה.

יובל דרור מילא תפקידים ציבוריים-חינוכיים. בין היתר לימד באולפן, עבד במחלקת ההדרכה במזכירות הנוער העובד והלומד, ריכז את החינוך החברתי (הבלתי-פורמלי) בקיבוץ ובתיכון האזורי ולימד בתיכון היסטוריה של עם-ישראל, אזרחות וקיבוץ. במקביל לימד במחלקה לחינוך באורנים, וריכז שם את הסדנא להוראת הקיבוץ ותנועת העבודה. משנת 1990 היה חבר בוועדות שונות של משרד החינוך (המזכירות הפדגוגית; המדען הראשי ועוד) ושל המועצה להשכלה גבוהה.

בנוסף הוא עוסק בפעילות ציבורית-קיבוצית: בחמדיה היה רכז תרבות, עורך העלון, מזכיר ורכז ועדות החברה וההשתלמויות. בכפר רופין היה חבר במזכירות ובוועדות והוא נציג המועצה האזורית עמק המעיינות בוועד המנהל של המכללה האקדמית כנרת.

דרור היה חבר בקיבוץ חמדיה 30 שנה וכיום הוא חבר קיבוץ כפר רופין. הוא נשוי לעירית בר-ניב דרור, אב לשתי בנות וסב לנכדים.

מחקר ופרסומים

מחקריו העיקריים הם בתחום החינוך היהודי-ציוני בישראל, בעבר ובהווה:

• תולדות החינוך הקיבוצי
• תולדות זרם העובדים (1953-1921)
• תולדות החינוך העברי בימי המנדט
• תולדות החינוך בחיפה ובצפון בתקופת המנדט ובשני העשורים הראשונים למדינה
• תולדות תוכניות הלימודים בישראל
• המדיניות החינוכית בישראל וכיצד הושפעה מתולדות החינוך הישראלי
• תולדות הכשרת המורים והחינוך הגבוה בישראל
• תולדות החינוך הבלתי פורמלי בישראל (בדגש על תנועות הנוער)
• השפעות השואה על החינוך היישובי והישראלי
• תורותיהם ופועלם של מנהיגי חינוך בישראל
• מתודולוגיה מחקרית בהיסטוריה של החינוך

ספרים ומונוגרפיות

• יובל דרור, החינוך החברתי-ערכי ב"זרם העובדים" בתקופת המנדט (1948-1921) - מעבר לחינוך עכשווי, הוצאת דור לדור, סדרת המונוגרפיות, בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, 1994
• יובל דרור, יעקב ליברמן, תוכנית הלימודים במעשה: מדינת ישראל. בכתב העת "הלכה למעשה בתכנון לימודים", 12 (גיליון מיוחד), 1996. זהו תרגום של ספרם בגרמנית שיצא לאור בשנת 1995
• יובל דרור, בית הספר האוניברסיטאי בין ה'אקדמיה' ל'שדה' - התהוותו של בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה תשכ"ד-תשמ"ג. הוצאת דור לדור, בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, י"א/סידרת המונוגרפיות, 1997
• משה ליסק (עורך), 'תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה', שמעון רשף ויובל דרור, תולדות המנדט הבריטי, חלק שלישי, החינוך העברי בימי הבית הלאומי, 1948-1919, הוצאות האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ומוסד ביאליק, 2007
• יובל דרור, תולדות החינוך הקיבוצי - ממעשה להלכה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
• יובל דרור, כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני, הוצאת מאגנס, 2008

עריכת ספרים וגיליונות מיוחדים בכתבי עת

• יובל דרור ויעקב ליברמן (עורכים), בית הספר הקיבוצי בין ייחוד לגודל – אסופת מאמרים, המכון לחקר החינוך הקיבוצי, אורנים, 1994

• Journal of Moral Education, Special Issue - The Kibbutz Experience:Implications for Moral Education

Journal of Moral Education, 24 (3), 1995

• יובל דרור דרור ו-שמעון אורן (עורכים), הפואמה הפדגוגית של אברהם אורן בבית הספר אורט רוגוזין – מגדל העמק, מו"לים: הנהלת "אורט" ובית הספר המקיף רוגוזין, עיריית מגדל העמק, אורנים, 1995
• יובל דרור (עורך), החינוך הקיבוצי בסביבתו, סדרת חינוך וחברה, הוצאת רמות ובית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, 1997

• Child and Youth Services, Innovative Approaches in Working with Children and Youth: New Lessons from the Kibbutz, Child and Youth Services. Binghamton, NY, The Haworth Press, 2001

יובל דרור, דוד נבו ורינה שפירא (עורכים), תמורות בחינוך – קווים למדיניות החינוך בישראל לשנות האלפיים, אוניברסיטת תל אביב, בית הספר לחינוך והוצאת רמות, 2003

זהבית גרוס ויובל דרור (עורכים), חינוך כאתגר חברתי: אסופת מאמרים על החינוך הממלכתי-דתי ועל החינוך הבלתי-פורמלי, בתי הספר לחינוך באוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב, 2004

יובל דרור (עורך), הקבוצות השיתופיות בישראל, הוצאת יד טבנקין, 2008

נורית חמו ויובל דרור, שבילים בחינוך יהודי פלורליסטי, מכון מופ"ת ואוניברסיטת תל אביב, בית הספר לחינוך, 2012

יובל דרור (עורך), קיבוץ ויהדות, יד טבנקין ומוסד ביאליק, 2017

אלי שיש, יובל דרור וישראל קרצנר (עורכים), שלושים שנות משלחות לפולין, הוצאות הקתדרה לחינוך יהודי ע"ש ג'ואן וחיים קונסטנטינר של אוניברסיטת תל אביב ומינהל חברה ונוער במשרד החינוך, 2019

תוכן העניינים ותיאור של ספרים

• קיבוץ ויהדות (יובל דרור [עורך], 2017) - על תולדות היהדות שבקיבוץ; ההבדלים בין התנועות הקיבוציות ביחסן ליהדות; התכנים הטקסטואליים והאינטר-טקסטואליוּת שביהדות הקיבוצית – חגים, טקסים ועוד, וכן המסגרות והכלים החדשניים שיצר ומקיים הקיבוץ כחלק מהחלוציות התרבותית שלו. בשער תולדות 'היהדות הקיבוצית' - שבעה מאמרים: "יהדות, יהודים וקיבוץ בראשי פרקים" (מוקי צור); "שיח הקיבוץ והיהדות – על מה הדיון?" (משה שנר); "הפנים היהודיות של האידאולוגיה הקיבוצית" (אייל ברנדייס); " 'להשיב את השכינה שגלתה' : זיקת 'השומר הצעיר' ליהדות" (טל אלמליח); "החזרה לארון הספרים היהודי כמקור לגיבוש זהות יהודית-קיבוצית" (אלון גן) ו"טקסים וריטואלים בקבוצות הצעירים השיתופיות במרחב החילוני בישראל" (נעמה אזולאי). השער השני נסוב על קיבוץ ויהדות באמנות: המאמרים: "גולה ויהדות ב'משכן לאמנות עין חרוד' ובתנועת הקיבוץ המאוחד" (גליה בר-אור); "אדם וחברה בעולם 'ללא אל' – על חיפושי דרך רוחניים ב מעגלות ו השער נעול לדוד מלץ" (שולה קשת) ו"ייחודו של החג הקיבוצי ותרומתו לתרבות הישראלית כמשתקפים ביצירתו והגותו של מתתיהו שלם" (נורית פיינשטיין). השער השלישי העוסק בקיבוץ ויהדות במכללות החינוך הקיבוציות כולל את המאמרים: "החינוך היהודי בהגותו החינוכית של מרדכי סגל" (שי פרוכטמן); "קהילתיות בארגון חינוכי קיבוצי [אורנים], בקהילה עירונית ובקיבוץ המתחדש" (שרה שדמי-וורטמן) ו" 'עמיות יהודית' הלכה למעשה: 25 שנות פרויקט אורן במכללה האקדמית לחינוך אורנים" (דוד מיטלברג ורוברטה בל-קליגלר).

עטיפת הספר "שבילים בחינוך יהודי פלורליסטי" בעריכת נורית חמו ויובל דרור

• שבילים בחינוך יהודי פלורליסטי – דרכי נעמ[ה] (נורית חמו ויובל דרור [עורכים], (2012) – הספר מוקדש לחינוך יהודי פלורליסטי בישראל ובעולם. שבעת מאמרי השער הראשון (בעברית) עוסקים בהתחדשות היהודית בישראל בעשורים האחרונים, ומייצגים כמה מביטוייה: עצם השיח על החינוך היהודי כיום (משה שנר); ראשיתו של חינוך תל"י (תגבור לימודי היהדות שבחינוך הממלכתי, איתן שקלי); השותפות החינוכית שבין קהילות יהודיות בישראל ובתפוצות (אסתר ינקלביץ ומרים בן-פרץ); ההנחיה בבתי המדרש העכשוויים (משה מאיר); אופייה של התודעה היהודית-חילונית בקרב הורים בשראל (נורית חמו), חינוך לפמיניזם יהודי (חנה קהת) ותוכנית הלימודים "תרבות ישראל" והוראתה, על כל מרכיביה וגלגוליה מאז ועדת שנהר ב-1994 (פנינה שור). שבעת המאמרים בשער השני של הספר (באנגלית) עוסקים בחינוך יהודי בפזורה היהודית ופותחים צוהר אל ההוויה היהודית הפלורליסטית בתפוצות בימינו. המאמרים דנים בחינוך היהודי באמריקה הלטינית (יוסי גולדשטיין), בבריטניה (רונה הארט; הלנה מילר); בבריסל, פריז וז'נבה הפרנקופוניות (זהבית גרוס), בארצות הברית ובקנדה (אלכס פומסון), באוסטרליה (דני בן משה ודוד מיטלברג) – ובעצם המגוון הפלורליסטי היהודי בתפוצות והצורך למצוא מכנה יהודי משותף (ג'יין גלזר).
• הקבוצות השיתופיות בישראל (יובל דרור [עורך], 2008) - "הקבוצות השיתופיות" הפרושות ברחבי ישראל הן תופעה קומונאלית ששורשיה בראשית שנות השבעים של המאה ה-20, והיא מונה בראשית המאה ה-21 מעל 2000 חברים. קבוצות אלה, שבהן עשרות בודדות של חברים, ממשיכות את מפעליה של התנועה הקיבוצית תוך שמירת קשר איתה - ובו-בזמן מהוות התפתחות חדשנית ועצמאית בדרכי השיתוף השונות שלהן, בעשייה חינוכית-קהילתית כפרנסה ובמיקומן באזורי פיתוח עירוניים. הן נחלקות ברובן לשני סוגים. "קיבוצים עירוניים": 'ראשית' ו'בית-ישראל' בירושלים, 'תמוז' בבית שמש ו'מגוון' בשדרות. בנצרת עילית/נוף הגליל קיים 'קיבוץ המחנכים משעול' הפועל גם במגדל העמק. קבוצות שיתופיות מסוג אחר הן "תנועות הבוגרים" של תנועות הנוער שנוסדו עקב המשבר שפקד את התנועות הקיבוציות. תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד (כיום 'דרור ישראל') מוסדה בראשית שנות התשעים, ובעקבותיה הוקמו תנועות בוגרים נוספות. כיום מונות תנועות אלה מאות צעירים בגילאי צבא עד 40 החיים בעשרות קבוצות שיתופיות וב"קיבוצים חינוכיים" המשמשים כמרכז חינוכי לתנועות הנוער שלהם ולסביבתם. לדוגמה, רביד ואשבל של הנוער העובד והלומד, פלך ואמיתי של השומר הצעיר ונערן של המחנות העולים. בסיכום קובץ המאמרים נידונים המאפיינים המשותפים לקבוצות השיתופיות בישראל (המחבר ניר מיכאלי) וכחלק ממגמה עולמית (מאת אליהו [צצה] רגב); באחרית דבר משרטט יובל דרור תשובות העולות מהספר לשאלות המחקר.
• החינוך החברתי-ערכי בזרם העובדים בתקופת המנדט הבריטי (1948-1921) – מעבר לחינוך עכשווי (1994) – פרק (1) החינוך הפורמלי – תוכניות הלימודים ושיטות ההוראה של גן הילדים, בית הספר העממי/היסודי (בית החינוך) וכיתות ההמשך הל-יסודיות, וכן במנגנוני ההגנה הקבוצתיים של זרם העובדים בתגובתו כלפי השואה בשנים 1943–1948 – 'הכחשה', 'פיצול' ו'נרקיסיזם לאומי'. פרק (2) החינוך הבלתי פורמלי – החינוך לעבודה, לדמוקרטיה ולקואופרציה. פרק (3) הקשר בין בית הספר לתנועות הנוער בתחום הערכי. פרק (4). היבטים השוואתיים – 'חברת הילדים' המקומית מול הארצית, בתי החינוך בסוגי היישוב השונים, השוואת מסגרות החינוך בקהילת חיפה, השוואה בין בית הספר הכפרי במושבות לבית החינוך בזרם העובדים, החינוך החברתי בזרם העובדים בהשוואה למקורות ההשראה שלו – ולימינו: אוון וקורצ'ק בהשוואה לחינוך הקיבוצי. פרק (5) – סיכום (מהעבר ליישום חינוכי עכשווי) והיבטים מתודולוגיים בחינוך החברתי-ערכי.
• תוכנית הלימודים במעשה: מדינת ישראל (מחקר משווה בין-לאומי) (יובל דרור ויעקב ליברמן; 1997) - (1) המחקר הבין-לאומי מטעם המכון הגרמני למחקר בין-לאומי משווה בפרנקפורט. (2) משתני מסגרת – ראשית מערכת החינוך במדינה, שלושה שלבים בהתגבשות הקוריקולום, האידיאל החינוכי, מטרות ויעדים, ריכוזיות או אוטונומיה של בתי הספר. (3) תוכנית הלימודים העכשווית – ניתוח כמותי, התוכניות בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים בבתי הספר התיכוניים העיוניים, הטכנולוגיים והמקיפים, במגזרים הממלכתי-דתי והערבי. (4) הקוריקולום במעשה הבית ספרי – השפעת הקהילה וההורים (תוכנית לימודים נוספת – תל"ן), בתי ספר אוטונומיים, ייחודיים וקהילתיים, בקיבוצים, במגזרים החרדי והערבי. (5) השיטות הדידקטיות: פיתוח חשיבה או הרחבת הידע בכל הגילים, שיטות הוראה אלטרנטיביות. (6) בית הספר כמרכז של פעילות – חינוך חברתי, חוגים ותנועות הנוער. (7). הישגים, מבחנים חיצוניים ובין-לאומיים.
• 'בית הספר האוניברסיטאי' בין ה'אקדמיה' ל'שדה' – התהוותו של בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, תשכ"ד – תשמ"ג (1997) – מבוא: התהוות אוניברסיטת חיפה ובית הספר לחינוך בתוכה, גישתו הייחודית של המחקר, שיטות המחקר הנקוטות בספר: בתי ספר מקצועיים, דילמת הקשר שבין ה'אקדמיה' ל'שדה'; הגישה ההיסטורית-עכשווית בחקר תולדות החינוך. (1). החוג לחינוך - מ'קורס מורים יועצים' ל'בית הספר לחינוך'. (2) המחלקה להכשרת מורים. (3) התארים המתקדמים בבית הספר לחינוך. (4) המחלקה להשתלמויות, להדרכה ולשירותים ב'שדה'. (5) 'בית הספר הניסיוני הקשור לאוניברסיטה' (תשל"א – תש"ם). (6) המעבדות ללמידה ולהוראה. (7) המרכז למינהל החינוך, כתב העת 'עיונים במינהל ובארגון החינוך' והקורסים להכשרת המנהלים. (8) המרכז לספרות ילדים. (9) המכון לחקר החינוך הערבי. (10) הקתדרה לחינוך מיוחד והקתדרה לחינוך ולחברה. (11) כתב העת 'עיונים בחינוך'. (12) המדור לתוכניות לימודים. (13) פרויקטים ופעולות בשדה. (14) שירותים לקהילות האוניברסיטה ('שירות הייעוץ' ו'קידום ההוראה'), חיפה ('החברה לחינוך – חיפה') והצפון (קשרים עם 'אורנים' ושלוחות האוניברסיטה במכללות עמק יזרעאל ותל-חי). סיכום: מאזן כמותי ואיכותי, חלוקת היחידות השונות של בית הספר לחינוך, 50 מדדים שונים לבחינת הדילמה בין ה'אקדמיה' ל'שדה' שהופקו מהמחקר ההיסטורי לצורך קביעת מדיניות חינוכית עתידית.
• החינוך העברי בימי הבית הלאומי 1919 – 1948 (שמעון רשף ויובל דרור, 1999) – הספר מתמקד בסוגיות ובנושאים הבאים: הבעלות על החינוך הלאומי (ההסתדרות הציונית עד 1933, היישוב ומוסדותיו מאז ועד הקמת המדינה), שיטת ה'זרמים' האידאולוגיים-פוליטיים בחינוך, התפתחות תקנות החינוך וחוקת החינוך, גן הילדים, בית הספר העממי, מערכת החינוך הקיבוצית, החינוך המיוחד, החינוך התיכון והעל-יסודי בכלל, הכשרת המורים, החינוך הגבוה (האוניברסיטה העברית וה'טכניון העברי' בחיפה), 'עליית הנוער', החינוך הבלתי פורמלי, חינוך המבוגרים, הסתדרות המורים – וממשלת המנדט והחינוך העברי.
• תולדות החינוך הקיבוצי: ממעשה להלכה (2002) – הספר מביא את תולדות 'החינוך המשותף' בקיבוץ מדגניה, ערב מלחמת העולם הראשונה, ועד לכ-270 הקיבוצים החילוניים של סוף המאה העשרים, המשתייכים ל'תנועה הקיבוצית'. לאחר דיון בתורת החינוך המשותף, מקורותיה, עקרונותיה ומעצביה ובחלוקת החינוך בין בית ההורים ל'בית הילדים' מפורטת התפתחות ההלכה והמעשה של כל 'גורמי החינוך' הקיבוצי: החינוך הקיבוצי הפורמלי בגיל הרך, בגן ובבית הספר, החינוך הבלתי פורמלי ב'חברת הילדים' ו'הנעורים' (האחראית לעבודה ולחיי התרבות וכלולים בה כל 'הקבוצות החינוכיות' בגילים השונים וגם חניכי 'עליית הנוער' ונקלטים מבחוץ), ותנועת הנוער הקיבוצית שהאריכה את פעילותה לגילאי העלומים שבין 20 ל-30. פרק מיוחד מוקדש למערכת החינוך הקיבוצית: 'מחלקות החינוך' התנועתיות, ועדת החינוך הבין-קיבוצית וועדות החינוך בכל קיבוץ, הפעילות החינוכית האזורית, 'סמינרי הקיבוצים' להכשרת מורים בתל אביב ובאורנים שהיו למכללות אקדמיות לחינוך, ו'האגף (כיום מינהל) לחינוך התיישבותי' במשרד החינוך. בפרק הסיכום כלולים הערכה מחקרית והיסטורית מפורטת של החינוך המשותף ובוגריו, ותשובה לשאלת המחקר המרכזית: מה ניתן ללמוד מניסיון הקיבוץ על הקשר בין מעשה ותיאוריה בחינוך?
• כלים שלובים בחינוך הלאומי: הסיפור הציוני (2008) – הספר מוסיף לחקר הלאומיות היבט של חינוך לאומי בבתי הספר. הנחת המוצא היא שהחינוך מסייע למאמץ הלאומי לא רק בתכנים (ה'מה'), אלא גם במגוון הכלים שהוא משתמש בהם (ה'איך'). חינוך לאומי משמעותו הן חינוך לכול והן חינוך ערכי או אידאולוגי ללאומיות. לאחר מבוא היסטורי ותאורטי, עוסק הספר ב'כלים השלובים' של החינוך הלאומי הציוני, החל משלהי התקופה העות'מאנית בארץ ישראל וכלה במדינת ישראל של ימינו. בחלק הראשון נדונים הכלים הבלתי-פורמליים שרובם שלובים בלימוד הפורמלי בבית הספר, ובהם חברות תלמידים, טקסים וחגים, טיולים והכשרה טרום-צבאית, פנימייתיות וכן ויזואליות בספרי לימוד ובתוכניות חינוכיות. החלק השני עניינו יזמות וחידושים בשדה החינוך ודרכי הפצתם: אוטונומיה למורים ולבתי הספר, אקלקטיות ומקוריות של מנהיגים חינוכיים, 'תנועות מחנכים', שותפות החינוך העל-תיכוני והגבוה עם 'שדה החינוך', אזוריות החינוך ומערכתיות החינוך ברמה הארצית. בחלק השלישי נדונים העקרונות החינוכיים הכוללים של החינוך הלאומי: תוכניות ליבה, 'איזון חינוכי-חברתי' ו'איזון דילמי', הלכה חינוכית הנובעת מהמעשה החינוכי שנוסה לפני שנכתבה ו'פרדיגמות חינוכיות מתחדשות' - כגון 'תגבור לימודי היהדות', שיטות רב-תחומיות ולמידה קבוצתית/שיתופית. הספר מתמקד בשלושה מעגלים קהילתיים: החינוך הקיבוצי, הייחודי במובנים רבים, ששימש מעבדה חינוכית-חברתית בישראל ובעולם; החינוך בבתי ספר של זרם העובדים (1953-1920/1); החינוך הכללי (הלא דתי) ביישוב והחינוך הממלכתי במדינת ישראל.

קישורים חיצוניים

• יובל דרור, גישות ואמצעים מתודולוגיים-היסטוריוגרפיים בתולדות החינוך: יומן מחקר אישי. ור' גם בויקיטקסט (PDF).

מדיה וקבצים בנושא יובל דרור בוויקישיתוף

• יובל דרור, דף שער בספרייה הלאומית