פתיחת התפריט הראשי

יוזף טרבובן

פוליטיקאי גרמני

יוזף אנטוניוס היינריך טרבובן (23 במאי 1898 - 8 במאי 1945) היה חבר במפלגה הנאצית, שימש כרייכסקומיסר של נורווגיה בעת הכיבוש הגרמני במדינה ובתקופת שלטונו של וידקון קוויזלינג[1].

יוזף טרבובן
Josef Terboven
Terboven statsakten.jpg
לידה 23 במאי 1898
אסן, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
התאבד 8 במאי 1945 (בגיל 46)
אסקר, נורווגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד חבר הרייכסטאג של רפובליקת ויימאר, חבר הרייכסטאג של גרמניה הנאצית, Reichkommisar for the occupied Norwegian territories
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

טרבובן נולד באסן, גרמניה, לאב בעל אדמות בעיר ממוצא הולנדי. הוא שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, תחילה בתוך לוחם חיל רגלים ואחר כך בחיל האוויר המתהווה, את שירותו סיים בדרגת סגן וזכה בעיטור צלב הברזל. למד משפטים ופוליטיקה באוניברסיטת פרייבורג ובאוניברסיטת מינכן, שם לראשונה התוודע לעולם הפוליטי.

כחבר המפלגה הנאציתעריכה

הוא פרש מן הלימודים האקדמיים בשנת 1923, הצטרף למפלגה הנאצית כחבר מספר 25247 והשתתף בניסיון הפוטש במרתף הבירה במינכן. כאשר המפלגה הנאצית הוצאה מחוץ לחוק הוא עבד בבנק למשך שנתיים עד לפיטוריו בשנת 1925.

אז, החל לפעול במלוא המרץ ולהקדיש את כולו לטובת המפלגה הנאצית. הוא סייע להקים שלוחה של המפלגה בעיר אסן ונהפך לגאולייטר בעיר בשנת 1928. משנת 1925 היה חבר באס אה והגיע לדרגת אוברגרופנפיהרר בתנועה בשנת 1936. ב-29 ביוני 1934 נשא לאישה את אילזה סטאהל, מזכירתו האישית לשעבר של יוזף גבלס ופילגשתו. היטלר היה אורח הכבוד בחתונתם. בשנת 1935 מונה לדרגת "אוברפרזידנט" של מחוז הריין ועשה לעצמו שם של עריץ אכזרי וחזק.

כשליט נורווגיהעריכה

טרבובן נהיה לרייכסקומיסר של נורווגיה ב-24 באפריל 1940, זמן רב לפני שהסתיימה הפלישה הגרמנית למדינה ב-7 ביוני 1940. בספטמבר 1940 עבר לגור במשכן המלוכה הנורווגי בעיר סקאוגום ואת המטה שלו העביר לסטורטינג (בנייני הפרלמנט הנורווגי). אילזה וביתם אינגה לא התלוו אליו לנורווגיה ונותרו בגרמניה.

טרבובן היה יכול רק לפקח על המנהל האזרחי במדינה. המנהל האזרחי הגרמני לא שלט על נורווגיה ישירות ונותר יחסית קטן. העניינים היומיומיים נוהלו על ידי המנהל המדיני הנורווגי, שהיה כפוף לקבינט מכהן ולאחר מכן לקבינט של קוויזלינג. לטרבובן אף לא הייתה שליטה על 400,000 החיילים הגרמנים שהוצבו בנורווגיה, הם היו כפופים לניקולאוס פון פאלקנהורסט, אך הוא כן פיקד על כוח של כ-6,000 איש, מתוכם 800 היו חיילים במשטרה החשאית.

בניגוד לכוחות הצבאיים שהיו כפופים לפון פאלקנהורסט, ששאפו להגיע להבנה עם העם הנורווגי ושפאלקנהורסט הורה להם לכבד את הנורווגים, טרבובן התנהל בנורווגיה באותו אופן כאשר משל על מחוז הריין בגרמניה, בעריצות ובאכזריות. פועלו הפך אותו לדמות שנואה במדינה לא רק על הנורווגים אלא גם על ידי הגרמנים שהוצבו שם. משנת 1941, הוא החל לפעול בכוח מתגבר כנגד כל התנגדות צבאית לגרמנים והורה על ממשל צבאי בטרונדהיים בשנת 1942 וכן על החרבת עיר הנמל טלאוואג. גבלס תיאר ביומניו רגשי כעס עקב התנהגותו ה"בריונית" של טרבובן כלפי הנורווגים, מאחר שהיא הסיתה את העם הנורווגי נגד הגרמנים. אף על פי כן, טרבובן נותר לשלוט על נורווגיה עד לסוף מלחמת העולם השנייה, ואף לאחר ההכרזה על ממשלת בובות תחת הנהגתו של וידקון קוייזלינג. ב-18 בדצמבר 1944 פאלקנהורסט שוחרר מתפקידו עקב אי הבנות עם טרבובן.

כאשר המלחמה נטתה נגד הגרמנים, טרבובן ביקש לבצר את נורווגיה ולהפוך אותה לאחד ממעוזי המאבק האחרונים. יורשו של היטלר, האדמירל קרל דניץ, הסיר את דרגת הרייכסקומיסר של טרבובן ב-7 במאי 1945 והעביר את השליטה במדינה לפרנץ בהם.

בעת שלטונו של טרבובן על נורווגיה הוא הורה להקים מחנות ריכוז למתנגדי הנאצים. שני מחנות הוקמו: מחנה הריכוז פלשטאד ליד העיר לוונגר ומחנה הריכוז ברדטבת בקרבת אוסלו בשנת 1941. טרבובן אף היה אחראי על טבח של אסירים פוליטיים, ואף התערב בחריפות בתקרית בה נורה למוות מפקד כלא גרמני. הגרמנים החליטו להוציא להורג כ-60 אסירים בתגובה להתקוממות אך טרבובן הורה לחסל לפחות 400 אסירים.

מותועריכה

עם ההכרזה על כניעת גרמניה הנאצית, ב-8 במאי 1945, התאבד טרבובן. הוא שהה בבונקר במתחם בעיר סקאוגום והדליק דינמיט במשקל 50 קילוגרמים. משפחתו נותרה בחיים במערב גרמניה, אשתו אילזה מתה בשנת 1972[2].

בסרטים וספריםעריכה

אריק פורטר גילם את דמותו בסרט משנת 1965 "גיבורי טלמרק".

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יוזף טרבובן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה