יעל גילעת

פרופסור יעל גילעת (נולדה בארגנטינה ב-1954) היא חוקרת ומרצה על תולדות האמנות ועל תרבות חזותית, כיהנה כראש התכנית הרב תחומית להוראה של מדעי הרוח והאומנויות באורנים - המכללה האקדמית לחינוך, בשנים 2015–2021. במסגרת זו יסדה עם שותפים ושותפות את מסלול המחקר מבוסס יצירה ABR.[1] היא מנחה-אורחת בתוכנית בינלאומית לתואר שלישי, במסלול ArtBasedResearch, הפקולטה לחינוך בגרנדה, ספרד. בשנים 2004–2014 ניהלה את המכון לאמנות במכללת אורנים.

יעל גילעת

קורות חייםעריכה

גילעת למדה בתיכון לאמנויות שליד האוניברסיטה Bachillerato de Bellas Artes בעיר לה פלאטה, ארגנטינה. ולאחר מכן בחוג לאמנות באותה אוניברסיטה (Facultad de Bellas Artes y Medios Visuales-Mural) אך לא השלימה את לימודיה לתואר במסגרת זו שנקטעה עם עלייתה לישראל בראשית שנות השבעים, במסגרת גרעין של התנועה 'חטיבת מרדכי אנילביץ' (ענף רדיקלי של השומר הצעיר) שהתיישב בקיבוץ גבעת עוז.

בישראל המשיכה את לימודיה במדרשה לאמנות ברמת השרון, סיימה ב.א. במדעי הרוח בהאוניברסיטה הפתוחה ב-1993, לימודי השלמה לקראת מ.א. באוניברסיטת תל אביב ב-1998, ו-PhD במסלול ישיר לדוקטורט לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל אביב ב-2003. עבודת הדוקטורט שלה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב עסקה בצורפות יהודי תימן בכור ההיתוך: מיקומה ותפקידה בתרבות החזותית בישראל מימי היישוב ועד ראשית המדינה.

ב-2021 החלה לכהן כיושבת ראש העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.

כתיבה, הוראה וחינוך לאמנותעריכה

צורפות בכור ההיתוךעריכה

בתחילת דרכה האקדמית, עסקו מחקריה בצורפות וביהודי תימן ובכלל זה מקומן של אמנויות יוצאי ארצות האסלאם בתרבות החזותית הציונית והתפרסמו בשנת 2009 בספרה הראשון: צורפות בכור היתוך: אומנויות יהודי תימן והתהוותה של התרבות החזותית הלאומית בישראל 1882-1967 בהוצאת מכון בן-גוריון. בשנת 2015 פרסמה את ספרה השני: דיוקן צורף: על חייו ויצירתו של משה בן דוד, בהוצאת מכון בן צבי. מחקרים אלה העמידו פרספקטיבה חדשה בנוגע ליחסים בין תרבויות, מגדרים ומעמדות במהלך כינונה של התרבות העברית-ציונית ואחריו. ממחקרים אלה התפתחו מחקריה על ארגוני נשים וולונטרים ותפקידיהם בהצמחתה של התרבות העממית-רשמית בישראל, החל משני, ויצו, ומאוחר יותר משכית. בשנת 2008 התפרסם על כך מאמרה רוקמות אומה כפרק בספר "נשים יוצרות בישראל 1920-1970" בעריכת רות מרקוס, אשר היה חלוץ בחקר נשים אמניות בישראל.

קראפטיביזם וארטיביזםעריכה

עניינה של יעל גילעת בצורפות הוביל למחקרים נוספים בזהבי.pdf קראפט בהקשר לאמנות העכשוית, שנמשך לעבר מחקר של קראפטיביזם ושל הרקמה והסריגה בהקשר פמיניסטי. הקראפט הכרוך בעבודת יד שקדנית החוזרת על עצמה הביא את גילעת לחקר הריטואל ובכלל זה חקר מפנה היודאיקה: השינויים החברתיים והתרבותיים אשר פקדו, ועודם פוקדים את החברה בישראל ובכלל זה את שדה האמנות, בד בבד עם התהליכים באמנות הבין־לאומית בנוגע להבעה יהודית.

עם הפנים לחברהעריכה

השנים בהן גילעת ניהלה את המכון לאמנות במכללת אורנים 20042014, מוגדרות בפיה כפרק זמן מכונן. בתקופה זו, גילעת יחד עם הקולגות עידית לבבי, דורית רינגרט, דוד וקשטיין, עמי לוי, ענת גטניו ועוד רבים, הצליחו לבסס את מכון אורנים כמקום שאינו ״סמינר מורים״ אלא מרכז אלטרנטיבי לאמנות, חינוך וקהילה, עם הפנים לחברה, על מגוון זהויותיה. מלבד החוג האקדמי פעלו במכון גלריה לאמנות, גלריה למדיה ווידאו, והגלריה קשר עין לחינוך מוזיאלי. בוגרות ובוגרי המכון נוכחים ומשפיעים על שיח האמנות העכשווי בחינוך, ביצירה ובאוצרות, ביניהם אפשר לציין את פטמה אבו רומי, פטמה שנאן, סמאח שחדה, מתן בן כנען, שלומי ללוש, מריה סלאח מחמיד, הדר סייפן, מיכל שכנאי יעקבי ועוד.

דור המפנהעריכה

בעקבות סדרת תערוכות על שנות השמונים בגלריה של המכון לאמנות באוצרות דוד וקשטיין, פתחה גילעת מהלך ארוך שנים של מחקר והוראה של האמנות הצעירה בשנות השמונים, והחלה לפרסם מאמרים שעסקו בקריאה מחדש של העשור והשפעתו הלאה, דוגמת מאמרה על צמד התערוכות הנוכחות הנשית, ומטא-סקס. המחקר הבשיל לכדי ספר: דור המפנה, אמנות צעירה בשנות השמונים בישראל, בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון. גם לאחר פרסום הספר, המהווה מפת דרכים באמנות התקופה, ממשיכה גילעת לעסוק בעשור זה, ולהעמיק בחקר הנשים האמניות והשיח המגדרי של התקופה. מחקר שנות השמונים העמיק את הכתיבה והקשר אל אמנים שגילעת מלווה אותם כאוצרת וכחוקרת (אלי שמיר, צדוק בן דוד, עידית לבבי, דרורה דומיני, דוד וקשטיין, רותי הלביץ כהן ועוד).

מגדר ופמיניזםעריכה

במהלך השנים, יעל גילעת פרסמה מאמרים רבים על אמנות ותרבות חזותית. מחקריה עוסקים בהצטלבויות בין החברתי לאסתטי בראי התיאוריות הביקורתיות. בעשור האחרון פרסומיה מתמקדים במגדר ובפמיניזם דרך היבטים חברתיים שונים כגון: מרחב ציבורי ונוף לשוני; אימהיות ואימהות; זיכרון ושכול; טרנס-לאומיות, ארטיביזם וקראפטיביזם. הפרספקטיבה המגדרית אפשרה נקודה מבט נוספת על מחקר הצורפות, החל מהתבוננות על נשים ותכשיטים ביצירתה של שרה לוי תנאי, דרך עיסוק ביצירתן של נשים צורפות דור שני למשפחות שעלו מתימן, דוגמת אביה דוד שהם וטליה רצון. שתי מעצבות אלה הוצגו בתערוכה דיאלוג ב-2019.

שאלות מגדריות בדגש על הצטלבות בין מעמד ואתניות נידונות במאמרים שגילעת כתבה על אמניות פלסטיניות שהכירה במכון לאמנות כסטודנטיות ושהפכו לדמויות מובילות בשדה האמנות. המאמרים הם תוצר של היכרות ודיאלוג רב שנים, המודע למפגש בין תרבויות ועמדות המתקיים במהלכו. המאמרים הופיעו בקטלוגים של תערוכותיהן של פאטמה אבו רומי, פטמה שנאן ועוד אמניות נוספות.

מחקר מבוסס יצירה ABRעריכה

בעת ששימשה כראש התכנית הרב תחומית של מדעי הרוח והאומנויות במכללת אורנים, עסקה יעל גילעת בפיתוח הלימודים לתואר שני רב-תחומי ויסדה עם שותפים ושותפות את מסלול המחקר מבוסס יצירה ABR. גישה זו על ענפיה השונים הולכת ומתבססת בעולם וגילעת בין החלוצות בישראל המיישמות אותה. זהו מסלול פורץ דרך לתואר שני מחקרי, שמעניק לאמנות מקום באקדמיה. במסגרת זאת, מנחה יעל סטודנטים בעבודות לתואר שני.

במקביל היא מפתחת תוכן פדגוגי בנושאי מגדר ואמנות מבוססת קהילה, וזאת במסגרת קורסים ייחודיים, כתיבת תוכניות לימוד והנחיית סטודנטים בעבודות לתואר שני במכללת אורנים, באוניברסיטאות ובאקדמיות נוספות וכן עבודות לתואר שלישי. בעקבות פעילותה בתחום זה הוזמנה לשמש כמנחה עבודות דוקטור בתוכנית הבינלאומית לתואר שלישי בפקולטה לחינוך בגרנדה, במסלול חקר חינוך מבוסס אמנות ( Art Based Educational Research).

מחקרים בנוף לשוניעריכה

גילעת משתתפת פעילה בקבוצת חוקרים בין לאומית שעוסקת בנוף לשוני - מחקר של מופעי השפה/שפות במרחבים ציבורים. גילעת פרסמה, יחד עם ד״ר שושי וקסמן, מאמרים רבים העוסקים בהיבטי אמנות ותרבות חזותיים בהקשרים של בתי עלמין צבאיים בישראל,[2] קרפטיביזם, ובאופן שבו השפה והאמנות משולבות ביצירות העוסקות בהגירה וזהות במסגרת אירועי אמנות בינלאומיים.

תרומתן של גילעת ווקסמן לחקר הנוף הלשוני קשורה ליחסים בין אמנות ונוף לשוני ולנוכחות האמנות במרחבים ציבוריים בהקשרים שונים. במאמר להחזיק את הזיכרון: פיגוע טרור ב-AMIA, בואנוס איירס, ארגנטינה, 1994 - מקומן של התערבויות אומנותיות מוזמנות בהבניית זיכרון כאירוע מתמשך, שהתפרסם בשנת 2020 בכתב העת דברים, עוסקת גילעת במחקר הדן בזיכרון מבוסס אמנות שהולך ומתפתח מזה 26 שנה ביחס לפיגוע טרור רב נפגעים שהתרחש בבניין הקהילה היהודית AMIA. המאמר עוסק במחאה דרך האמנות שהגיבה לטיפול כושל של מערכות המדינה בגילוי מבצעי ההתקפה על בניין הקהילה בשנת 1994 בבואנוס איירס.

בתחום זה, ערכה גילעת מחקרים יחד עם קולגות מספרד (ד״ר אנטוניו אספינוסה) על אמנות וזיכרון במרחב הציבורי בגרנדה בתקופה שלאחר מותו של הדיקטטור פרנקו והמעבר לדמוקרטיה. מאמרים בנושא התפרסמו בספרדית ובאנגלית.

חיים אישייםעריכה

גילעת מתגוררת בקריית טבעון ונשואה לד״ר גיורא גילעת. לזוג בת ושני בנים.

ספריםעריכה

מבחר מאמרים בכתבי עת מדעיים ומקצועיים ופרקים בספריםעריכה

אוצרותעריכה

לצד כתיבתה האקדמית, עוסקת גילעת גם באוצרות של תערוכות מחקריות, בישראל ומחוצה לה, בין השאר:

קישורים חיצונייםעריכה

קורות חיים של יעל גילעת