סמאח שחאדה

אמנית ערבית-ישראלית המדירה עצמה גם כפלסטינית

סמאח שחאדהערבית: سماح شحادة; נולדה ב-1987) היא אמנית יוצרת ערבייה-ישראלית.

סמאח שחאדה
سماح شحادة
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1987 (בת 37 בערך)
שעב, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה سماح شحادة
מקום לימודים
תחום יצירה ציור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

שחאדה נולדה בכפר שעב, ישראל, למשפחה ערבית-מוסלמית. היא בוגרת תואר ראשון ותעודת הוראה באמנות במכללת אורנים, ותואר שני באמנות מאוניברסיטת חיפה. מגדירה עצמה כ"אמנית פלסטינית"[1][2].

שחאדה הציגה תערוכות יחיד בגלריה לאמנות מודרנית באום אל פחם, בגלריה בקיבוץ מחניים וכן השתתפה בתערוכות בינלאומיות. עבודותיה הוצגו ביריד האמנות "צבע גלילי 2", בו זכתה בפרס האמן המבטיח. עוד קיבלה פרסים על עבודותיה ממפעל הפיס, זכתה בפרס האמן הצעיר מטעם משרד התרבות והספורט לשנת 2015, ובפרס שיף לאמנות ישראלית פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018. עבודותיה של שחאדה נמצאות באוספים פרטיים חשובים בישראל ובעולם.[3]

שחאדה מתגוררת בחיפה, ישראל.

יצירתה עריכה

שחאדה מציירת בסגנון פיגורטיבי, בעיפרון, בפחם ובשמן. עבודותיה מציגות את מאזן הכוחות בתוך המשפחה - בין הגבר והאישה, ובתוך חברה יצרית ופטריארכלית המדכאת את הפרט וכופה עליו שליטה ומשטור.[4] בנימוקי השופטים לבחירת שחאדה לקבלת פרס שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2018, נכתב כי שחאדה "מציעה בעבודותיה תפישות ריאליסטיות־פיגורטיביות עם אמירה פמיניסטית והקשרים של מקום וזהויות כשהיא מתייחסת לזהות האשה הערבייה בתרבות הערבית ובכלל. ברישומיה המפעימים בעדינותם ויופיים, העשויים בדיוק מופתי, בשחור לבן, היא עוסקת בשאלות מרכזיות של העולם האמנותי העכשווי ומציעה אמירה ותיעוד חזותי הנע בין הפנימי, החברתי, המקצועי והתרבותי".[5]

בריאיון לדנה גילרמן בעיתון "כלכליסט" מסבירה שחאדה: "אני מנסה להעביר את מה שעובר על האשה אצלנו בחברה. אם זה עצב, אלימות, קושי, וגם חוזק. כל מיני רגשות וסיטואציות שאני מרגישה שאני חייבת לשקף. אני מדברת בשם כל הנשים שמרגישות שאין להן זהות, שהן נמצאות ולא נמצאות. מתייחסים אליהן כמו אל חפץ. אני יצאתי מהכפר, אבל אני עדיין שומעת, רואה וקוראת על דברים מזעזעים שקורים לנשים ומרגישה שאני חייבת לעשות משהו. עם זאת, אני מנסה גם להיות זהירה. אני לא מנסה לחנך את הנשים, ולא קוראת להן לעשות מה שבא להן".[3]

יצירות נבחרות עריכה

בסדרה "קשר" (2014) נראית אשה צעירה מגבה, ידיה כאילו כפותות מאחורי גופה, אלא שהיא מחזיקה את שני קצות החבל, מלפפת ומותחת אותו, דבר המעלה את השאלה האם היא אזוקה או שהיא שולטת בחבל ויכולה להשתחרר אם תרצה. ברישום נוסף בסדרה זו נראית אשה מחזיקה מאחורי גבה תרנגול קשור, מטילה אותו על שכמה וסוחבת אותו כשלל ציד ("ללא כותרת", 2014).

הסדרה "אנונימית" (2012) מחברת בין הצעיף המסורתי לבין אופנה ופתיינות.[6] בחורה צעירה מצוירת כמדגמנת טקסטיל בתאורה דרסטית, עוטה עליה את הבד כשאגרופיה קפוצים. באחד הרישומים בסדרה זו הצעיף קושר את פיה, כמו חוסם את הצעקה שלה, אולי כאשה רעולת פנים, אבל עיניה עצומות במין התמסרות ארוטית אדוקה וידיה משוחררות.

ברישום "שוכבת" (2014) נערה בג'ינס קצרים וגופייה שוכבת חצי רפויה וחצי מתוחה כאשר מבטה מופנה כלפי מעלה כמהופנטת. היא צפה בחלל הנייר הלבן כשראשה שמוט מחוץ למשטח החסר והבלתי נראה עליו היא שוכבת, שיערה הארוך נופל כלפי מטה, והיא נראית כקדוש המיועד לשחיטה נצחית.[6]

בקטלוג לתערוכת היחיד הראשונה שלה, "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף" (2015) מייחס האוצר פריד אבו שקרה לנשים של שחאדה תפקיד פוליטי, כמובילות של מודרניות, תהליכי חילון ורפורמות.[7] מבקרת האמנות גליה יהב מציעה לראות את הרישומים האלו גם כרישומי תשוקה ארוטיים וכותבת: "האם הן גם מבוקשות במובן של נחשקות? האם הנשים הן רק נציגות של "ביקורת חברתית ותרבותית נוקבת" כלשון אבו שקרה, רק נציגות מאבק פנימי להבעת הזהות והאישיות של האמנית באמצעות דיוקנאות שלהן ושלה, או שהן גם מושאי תשוקה של הציירת? והאם קיים בכלל הבדל, או שבכלל נחוץ לקיימו? הגבול בין סולידריות נשית לבין ארוטיקה כזו מפולרטט לגמרי אצל שחאדה, וגם בכך יופיה של התערוכה".[7]

בסדרה "נשים" (2016), שחאדה מציגה דיוקנאות של נשים פלסטיניות רשומות בעיפרון. פעמים רבות מוצגת אדמת פלסטין בתרבות ובאמנות הפלסטינית כאישה, אהובה, בתולה או אם, בעיקר לאחר האובדן והגירוש של 1948 - כך נטענות דיוקנאות אלו במשמעות סמלית ופוליטית כשהן הופכות לסמן של הזהות הלאומית הפלסטינית. באחד הדיוקנאות בחורה צעירה עוטה על ראשה כתר של עלי לימון. הלימון, המופיע בספרו של בשיר אל ח'יירי "מכתבים לעץ הלימון" (1997) בו הוא מספר על עקירת משפחתו מביתם ברמלה בשנת 1948, קשור לזיכרונות ילדותו של אל ח'יירי ומשמש כמטאפורה למולדת. העובדה שמרבית הנשים בדיוקנאות אלו עוטות לבוש מסורתי אינה מבקשת להקים לתחייה את התרבות המסורתית, אלא לעצב תמהיל של ישן וחדש היוצר תרבות של התנגדות.[8]

"עשן" (2015) הוא דיוקן עצמי רשום בעיפרון שבו פניה של האמנית מעורפלות תחת כתם מופשט ומעובה, כך מתקבל אפקט של דימוי חסר, המהווה אמירה מתריסה לרעלה המסורתית, ל"סלפי", ולמושג "הרגע המכריע" בצילום.[9]

בתערוכה בשם "מלכודת תנועה" המשותפת לה ולאמן מיכאל חלאק, שחאדה מציגה סדרת רישומים בפחם בשם "Un-Focused" (2017) ופונה לעבר שפה מופשטת יותר, כאשר במוקד הרישום נמצאת דמות נשית, לעיתים שחאדה עצמה. בסדרה זו שחאדה עוסקת בתנועה הפיזית של ריקוד וכך הקיפאון שאפיין את דמותה בדיוקנאות העצמיים שהציגה בעבר, מפשיר ונעשה תזזיתי. השימוש בגירי פחם מעניק לעבודות מימד טמפורלי ודינמי שנוצר ביד רכה וחופשית על ידי הכפלה וחזרה.[10] דרך התנועה שחאדה מבטאת את דעותיה ותחושותיה כניסיון השתחררות ובריחה משיני החברה הפטריארכלית המסורתית והדכאנית. ה"ריקוד" נתפס בעיניה כפעולה אשר משחררת את הנפש ואת הגוף מכל מגבלה. אולם, בתהליך העבודה שלה, היא מגלה שהבריחה היא אשליה אשר מתהווה כמלכודת ברגע בו היא פוגשת במציאות חייה.[11]

השכלה עריכה

  • 2012-2008 – B.Ed.באמנות יצירה ותעודת הוראה, מכללת אורנים
  • 2015-2013 – M.F.A.(שנה ב') החוג לאמנות יצירה, אוניברסיטת חיפה.

תערוכות יחיד עריכה

  • 2015 – גלריה מחניים, מחניים
    • "מבוקשות", הגלריה לאמנות אום אל פחם, אום אל פחם
  • 2018 – "Hungry for Home", Tabari Artspace, דובאי.
  • 2019 – מהלכת קסם, מוזיאון תל אביב לאמנות
  • הדרך הביתה, מוזיאון וילפריד ישראל

תערוכות קבוצתיות עריכה

  • 2012 – "low tech", גלריה וואדי, חיפה
    • "לוג אין לוג אאוט", גלריית בית הגפן, חיפה
    • תערוכת בוגרים 2012, מכללת אורנים
  • 2014 – "צבע גלילי 2", בית ספר אורט, טבריה
    • "ארבעה הרכבים", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • "מישוש", משכן הכט לאמנות, אוניברסיטת חיפה
    • "דפי עבודה", מכון מופ"ת תל אביב-יפו
  • 2015 – תערוכת בוגרים 2015, אוניברסיטת חיפה
    • "Spots and Signatures", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • "We will see the other days", גלריה גבירול, תל אביב-יפו
    • "Personal to the Bone", הגלריה של בית התרבות והאמנות, נצרת
    • תערוכת אמנים פלסטיניים, מוזיאון הרצל לילינבלום, נצרת
    • "Similarity", מוזיאון הכט, חיפה
  • 2016 – תערוכת זום 2016 - אמנים ישראלים צעירים, בית טיכו, מוזיאון ישראל, ירושלים
  • "רשמים 6" הביאנלה הארצית לרישום, בית האמנים, ירושלים
  • "זהות האמן הפלסטיני", הגלריה לאמנות אום אל פחם, אום אל-פחם
  • "Roots of Identity", Art on 56th, ביירות, לבנון
  • יריד צבע טרי 8, נמל תל אביב, תל אביב-יפו
  • "Durability", Darl Al-Kalima University College of Art and Culture, בית לחם
  • Crossroads", Zawyeh Gallery", רמאללה

מלגות ופרסים עריכה

פרסומים עריכה

  • 2015 – אבו שקרה, פריד (אוצר), "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה" (קטלוג תערוכה), אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "בשם כל הנשים שאין להן זהות, שמתייחסים אליהן כמו אל חפץ", באתר "כלכליסט", ‏2018-06-14
  2. ^ ""אני עדיין מחפשת בית ולא מוצאת" - אמנות". באתר "הארץ". 2019-09-16.
  3. ^ 1 2 דנה גילרמן, "בשם כל הנשים שאין להן זהות, שמתייחסים אליהן כמו אל חפץ", באתר כלכליסט, 14 ביוני 2018
  4. ^ אבו שקרה, פריד, "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה" (קטלוג תערוכה), אוצר: פריד אבו קרה, אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015, עמ' 11
  5. ^   מיה אשרי, האמנית סמאח שחאדה זכתה בפרס שיף לאמנות, באתר הארץ, 4 ביוני 2018
  6. ^ 1 2   גליה יהב, אמניות פלסטיניות מנכיחות את הגוף שלהן כאקט אמנותי-פוליטי, באתר הארץ, 19 בפברואר 2015
  7. ^ 1 2 אבו שקרה, פריד, "מבוקשות – הפרקטיקה של הגוף ביצירתה של סמאח שחאדה" (קטלוג תערוכה), אוצר: פריד אבו שקרה, אום אל פחם: הגלריה לאמנות אום אל פחם, 24 בינואר – 19 באפריל 2015, עמ' 14-13
  8. ^ פרבר, דבי, "אישה עם כתר של לימון", באתר העוקץ, ‏10.5.2016
  9. ^   גליה יהב, מבוא לאמנות פלסטינית, באתר הארץ, 28 באפריל 2016
  10. ^ כהן, עידו, "המלצת השבוע: 'מלכודת התנועה'", באתר ערב רב, ‏7.2.2018
  11. ^ אתר האינטרנט של גלריה אידריס, עמוד התערוכה "מלכודת התנועה", באתר תל אביב: גלריה אידריס, ‏11 לינואר – 11 לפברואר 2018