ירמוך
ערך זה עוסק בנחל הירמוך. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נַחַל הַיַּרְמוּךְ (בערבית: نهر اليرموك) הוא נחל הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנחל זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים.
 | |
| אפיק הירמוך והגשר ההרוס שפוצץ בליל הגשרים | |
| אורך | 70 ק"מ |
|---|---|
| ספיקה ממוצעת | 14.5 מ"ק לשנייה |
| אגן הניקוז |
7,000 קמ"ר  |
| מוצא | חורן בסוריה |
| שפך |
נהר הירדן |
| מדינות באגן הניקוז | סוריה, ירדן, ישראל |
 | |
| מפת רמת הגולן; נחל הירמוך - בגבול הדרומי | |
  | |
יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.
הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. כקילומטר מזרחית לשפך נחל רוקד, מהווה הירמוך מפגש בין הגבולות של סוריה, ירדן וישראל, במה שקרוי "משולש הגבולות", 18 הקילומטרים המערביים שלו מהווים את גבול ישראל-ירדן.
תוכן עניינים
מי הנהרעריכה
.jpg)
הנחל הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. בנהר זורמים כ-460 מיליון מטר מעוקב מים בשנה בממוצע, כמות המתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשטפונות החורף[1]. במקום בו נשפך הירמוך לירדן הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל. לצורך הפעלתו הוקם סכר על הנהר וכך הוקם סכר נהריים.
כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים שנעשו בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק מהמים של הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.
לפי ההסכמים, ישראל זכאית ל-25 מיליון מטר מעוקב בשנה. מים אלה מוזרמים בצינור לכנרת ופורצים החוצה ב"מזרקות מי הירמוך" בשטח המים מול בית גבריאל. מים אלה משמשים להשקיית אדמות עמק הירדן ועמק בית שאן.
דרך הירמוךעריכה
למרות שהנחל חתור בתוך קניון עמוק, עברה בקניון אחת הדרכים הראשיות שעלו מארץ ישראל המערבית לאזורי הגלעד, הבשן והחורן. עברה בו גם הדרך המרכזית מהחורן לגלעד, כפי שמתואר בספר בראשית פרק ל"א פסוק כ"א, שם הוא מופיע, בלי אזכור שמו, בפעם היחידה בתנ"ך:
וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר; וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו, הַר הַגִּלְעָד.
כלומר, יעקב בורח מחרן, דרך שבעת ימים, דרומה לכיוון הגלעד, ובדרך הוא עובר את "הנהר". הנהר היחיד שמתאים למסלול הזה הוא הירמוך.
בשנת 636 פרצו דרכו צבאות המוסלמים לארץ ישראל. בקרב הירמוך הכו הם את צבא הביזנטי. בכך באה לידי סיום שליטת האימפריה הביזנטית על ארץ ישראל והחלה תקופת השליטה הערבית.
בשנת 1905 בנו מהנדסים גרמנים באפיק הירמוך את הקטע המזרחי של רכבת העמק, אשר שרידיה נראים לאורכו גם כיום. הקטע חיבר את חיפה לדרעא בעבר הירדן עם מסילת הרכבת החיג'אזית, שפעלה בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר מדינה שבחיג'אז, ערב הסעודית[2].
מסילה זו הייתה בשימוש עד ליל הגשרים בשנת 1946, בו פוצץ על ידי ההגנה גשר הרכבת אל-חמה הנמצא מערבית לחמת גדר, במטרה להקשות על הקשר בין המדינות השכנות לבין ארץ ישראל למורת רוחם של השלטונות הבריטים.
במלחמת העצמאות פלשו צבאות סוריה ועיראק לעמק הירדן דרך ערוץ הירמוך.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- נהר ירמוך, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך מדריך ישראל החדש כרך 4, 2001.
- יצחקי גל, "טבילה חמה באל חמה", בתוך עירית זהרוני (עורכת), דרך ארץ : אדם וטבע, הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ד 1984.