ירמוך
ערך זה עוסק בנחל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו נַחַל הַיַּרְמוּךְ (בערבית: نهر اليرموك) הוא נהר הזורם ממזרח למערב ומהווה גבול טבעי בין הגלעד מדרומו לחורן, לבשן ולגולן מצידו הצפוני. הנהר זורם מאזור החורן שבסוריה, לאורך כ-70 קילומטרים, ונשפך לנהר הירדן בנהריים.
 | |
| אפיק הירמוך והגשר ההרוס שפוצץ בליל הגשרים | |
| אורך | 70 ק"מ |
|---|---|
| ספיקה ממוצעת | 14.5 מ"ק לשנייה |
| אגן ניקוז |
7,000 קמ"ר  |
| מוצא | חורן בסוריה |
| שפך |
נהר הירדן |
| מדינות באגן הניקוז | סוריה, ירדן, ישראל |
 | |
| מפת רמת הגולן; נהר הירמוך - בגבול הדרומי | |
  | |
יובליו העיקריים של הירמוך, הם נחל רוקד, נחל עאלאן ונחל חריר מצד צפון, ונחל השאללה מדרום.
הירמוך מהווה גבול בינלאומי בין ירדן לסוריה, ובין ירדן לישראל. כקילומטר מזרחית לשפך נחל רוקד, מהווה הירמוך מפגש בין הגבולות של סוריה, ירדן וישראל, במה שקרוי "משולש הגבולות", 18 הקילומטרים המערביים שלו מהווים את גבול ישראל-ירדן.
מי הנהרעריכה
.jpg)
הנהר הוא נחל איתן וזורם בכל ימות השנה. בנהר זורמים כ-460 מיליון מטר מעוקב מים בשנה בממוצע, כמות המתקרבת לספיקת הירדן. חלקה הגדול של כמות המים זורם בשיטפונות החורף[1]. בשפך הירמוך לירדן, נהריים, הוקם בשנת 1930 על ידי פנחס רוטנברג מפעל חשמל ההידרואלקטרי. לצורך איגום המים הוקם סכר נהריים.
כיום רוב מי הנחל ויובליו נאגרים במפעלי מים של סוריה, ומיעוטם במפעלים של ירדן וישראל. ניצול מי הנהר מבוסס על הסכמים בתיווך ארצות הברית. הירדנים היטו מערבית לחמת גדר חלק ממימי הירמוך למנהרה באורך 900 מטר (מהכביש לחמת גדר אפשר להבחין בפתח המנהרה) אל תעלת הע'ור הירדנית, המשקה את בקעת הירדן. סוגיית ניצול מי הירמוך מהווה מוקד לסכסוכים בין ירדן לסוריה.
לפי ההסכמים, ישראל זכאית ל-25 מיליון מטר מעוקב בשנה. מים אלה מוזרמים בצינור לכנרת ופורצים החוצה ב"מזרקות מי הירמוך" בשטח המים מול בית גבריאל. מים אלה משמשים להשקיית אדמות עמק הירדן ועמק בית שאן.
דרך הירמוךעריכה
אף על פי שהנהר מתחתר בתוך קניון עמוק, עברה בקניון אחת הדרכים הראשיות שעלו מארץ ישראל המערבית לאזורי הגלעד, הבשן והחורן. עברה בו גם הדרך המרכזית מהחורן לגלעד, כפי שמתואר בספר בראשית פרק ל"א פסוק כ"א, שם הוא מופיע, בלי אזכור שמו, בפעם היחידה בתנ"ך:
וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר; וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו, הַר הַגִּלְעָד.
כלומר, יעקב בורח מחרן, דרך שבעת ימים, דרומה לכיוון הגלעד, ובדרך הוא עובר את "הנהר". הירמוך הסמוך לגלעד מתאים ביותר לתיאור הזה. עם זאת, ייתכן שהכוונה היא למעשה לנהר פרת הממוקם מערבית לחרן ומהווה נהר משמעותי בהרבה. לפי השערה זו, חציית יעקב את נהר הפרת הגדול עם כל משפחתו ורכושו ארכה זמן רב, הייתה חלק משמעותי מן המסע, ולא היה ניתן להסתירה כדי לא לספק מודיעין ללבן, ועל כן התנ"ך ראה לנכון לציין אותה. להשערה זו, השוללת את זיהוי הנהר שחצה יעקב כירמוך, יש תימוכין, שכן התנ"ך רגיל פעמים רבות לקרוא לנהר הפרת בשם "הנהר" באופן סתמי.
בשנת 636 פרצו דרכו צבאות המוסלמים לארץ ישראל. בקרב הירמוך הכו הם את צבא הביזנטי. בכך באה לידי סיום שליטת האימפריה הביזנטית על ארץ ישראל והחלה תקופת השליטה הערבית.
בשנת 1905 בנו מהנדסים גרמנים באפיק הירמוך את הקטע המזרחי של רכבת העמק, אשר שרידיה נראים לאורכו גם כיום. הקטע חיבר את חיפה לדרעא בעבר הירדן עם מסילת הרכבת החיג'אזית, שפעלה בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר מדינה שבחיג'אז, ערב הסעודית[2].
מסילה זו הייתה בשימוש עד ליל הגשרים בשנת 1946, בו פוצץ על ידי ההגנה גשר הרכבת אל-חמה הנמצא מערבית לחמת גדר, במטרה להקשות על הקשר בין המדינות השכנות לבין ארץ ישראל למורת רוחם של השלטונות הבריטיים.
במלחמת העצמאות פלשו צבאות סוריה ועיראק לעמק הירדן דרך ערוץ הירמוך.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- נהר ירמוך, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך מדריך ישראל החדש כרך 4, 2001.
- יצחקי גל, "טבילה חמה באל חמה", בתוך עירית זהרוני (עורכת), דרך ארץ: אדם וטבע, הוצאת משרד הביטחון, תשמ"ד 1984.