ישמח לבי

שיר למוצאי שבת מאת הראי"ה קוק

ישמח לבי הוא שיר למוצאי שבת מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק. השיר נכלל בספר אורות הראי"ה, יחד עם פרק נוסף העוסק ב"ערכו של עם קדוש במוצאי שבת קודש"[5].

ישמח לבי

יִשְׂמַח לִבִּי וְקִרְבִּי,
וְיָגֵל דָּמִי וַחֲלָבִי
וְיָרוּם וְנִשָּׂא[1] מַצָּבִי,
לְעֵת יָקִיץ אַרְיֵה וְלָבִיא[2]
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

וְנִחוּמִים יִמָּלְאוּ כִּלְיוֹתַי,
וְשָׂשׂוֹן יְדַשֵּׁן עַצְמוֹתַי
וּמִצִּיּוֹן תָּבֹאנָה תַנְחוּמוֹתַי,
כִּי יֵהָפֵךְ לְשַׁחַר עֲרִָבִי
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

וּמִגָּלוּת לִי יִקְרָא דְרוֹר,
וּמִמַּחֲשָׁךְ אֵצֵא לָאוֹר
וּמֵאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה[3] לְהַר הַמּוֹר,
וּלִמְרוֹם הָרִים מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר,
וּמְבַשֵּׂר טוֹב יָנִיס כָּל־עֲצָבִי
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

וּבָנַי הַנְּפוֹצִים מַעֲבָרִים,
יֵאָסְפוּ יַחַד לַעֲדָרִים
וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים,
לְלַקֵּט כָּל־הַנִּפְזָרִים
אֶל־אֶרֶץ תְּאֵנִי וַעֲנָבִי
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

וְלִלְבָבוֹת אֲמוּלוֹת, רוּחַ חַיִּים,
וְלִפְרָחִים קְמוּלִים, טַל שָׁמַיִם,
וְלִנְפָשׁוֹת נוֹאָשִׁים חֶלֶד מִצָּהֳרַיִם,
עַתָּה יָקוּם מִיּהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם,
לְשַׂמֵּחַ לְבַב נְעָרִי וְשָׁבִי
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

וְחַלָּשִׁים נִדְכָּאִים יִמָלְאוּ גְבוּרָה,
וְסוּכָּה נוֹפֶלֶת[4] לְחוֹמָה בְּצוּרָה
וַעֲלוּבַת נֶפֶשׁ בְּשִׂמְחָה אֲזוּרָה,
וּלְיִשְׂרָאֵל יֵאָמֵר: עוּרָה עוּרָה
וְיָשׁוּב וּפָרַח וָחַי לְבָבִי
וֵאלֹהֵי אָבִי לִי יָבִיא
אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא

אליהו הנביא ומוצאי שבת עריכה

השיר עוסק בציפייה לאליהו הנביא, בדומה לשירים אחרים למוצאי שבת, כדוגמת השיר אליהו הנביא, איש חסיד ואחרים. צאתה של השבת, הפגישה החוזרת עם ימי החול מעוררת כיסופי גאולה ולפי הנאמר בנביא, אליהו הוא מבשר הגאולה:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

.

מתקופת הראשונים נהגו להזכיר את אליהו הנביא במוצאי שבת. לאזכור הזה הובאו כמה הסברים[6]:

  • משום שנאמר בגמרא[7] שאין אליהו בא לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מפני הטורח, וממוצאי שבת והלאה הוא זמן ביאתו. ולכן מזכירים את בואו.
  • משום שנאמר בתלמוד[8] "אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר[9]: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", וכתוב לאחר מכן[10] "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". ועוד נאמר שם, אמר רשב"י אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין... ועל כן אנו אומרים להקב"ה הרי שמרנו את השבת כמו שצויתנו, מעתה שלח לנו את אליהו הנביא.
  • במדרש[11] מובא שבכל מוצאי שבת נכנס אליהו לגן ויושב תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל.

מאפיינים ייחודיים ולחנים עריכה

תקוות הגאולה של הראי"ה המובעת בשיר כוללת מאפיינים טבעיים רבים, המתאימים להקשר הזמן של ראשית הציונות: "וּבָנַי הַנְּפוֹצִים מַעֲבָרִים יֵאָסְפוּ יַחַד לַעֲדָרִים, וְיָרֹנּוּ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים לְלַקֵּט כָּל־הַנִּפְזָרִים אֶל־אֶרֶץ תְּאֵנִי וַעֲנָבִי".

השיר זכה למספר לחנים. לפי דברי יעקב אבן חן הלחן הראשון היה של הראי"ה עצמו. גם החזן יוסל'ה רוזנבלט חיבר לחן לשיר זה כאשר הראי"ה הראהו לו בעת ביקורו בארץ ישראל. יוני גנוט כלל שיר זה באלבומו השני בלחן משלו, ולאחר מכן גם ביצע אותו יחד עם אילן דמרי ומקהלת ישיבת ירושלים לצעירים.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ על פי לשון הכתוב בספר ישעיה, פרק נ"ב, פסוק י"ג: "הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד".
  2. ^ הכוונה היא לעם ישראל, שיתעורר במובן הלאומי, על פי לשון הכתוב בספר במדבר, פרק כ"ג, פסוק כ"ד: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא"
  3. ^ על פי לשון הכתוב בספר ירמיה, פרק ב', פסוק ל"א, ופרש רש"י: מאפליה לשון חושך.
  4. ^ רומז לפסוק בספר עמוס, פרק ט', פסוק י"א: "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת".
  5. ^ השיר הודפס גם בסידור עולת ראי"ה חלק ב עמוד ריא.
  6. ^ על פי מטה משה סימן תקכ.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף מ"ג, עמוד ב'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב'.
  9. ^ ספר שמות, פרק ט"ז, פסוק כ"ז.
  10. ^ ספר שמות, פרק י"ז, פסוק ח'.
  11. ^ מקורו של המדרש אינו ברור. מוזכר במהרי"ל סוף הלכות שבת.