ליבק

ליבק
**Lübeck**
סמל ליבק סמל ליבק	דגל ליבק דגל ליבק
מדינה / טריטוריה	גרמניה
מדינה פדרלית	שלזוויג-הולשטיין
ראש העיר	יאן לינדנאו
שטח	214.13 קמ"ר
גובה	13 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	219,044 (31 בדצמבר 2023)
קואורדינטות	53°52′11″N 10°41′11″E / 53.869722222222°N 10.686388888889°E
אזור זמן	UTC+1
	http://www.luebeck.de
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1987, לפי קריטריונים 4
שטח האתר	0.81 קמ"ר
שטח אזור החיץ	6.94 קמ"ר
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני ליבק

ליבק (בגרמנית: ‏Lübeck^ⓘ‏^Ⓘ‏) היא עיר בצפון גרמניה, והעיר השנייה בגודלה במדינת שלזוויג-הולשטיין. אוכלוסיית העיר מונה כ-216 אלף איש (2020). העיר שוכנת על גדות נהר הטרווה, והנמל שלה הוא הגדול בנמלי גרמניה לחוף הים הבלטי. העיר העתיקה של ליבק יושבת על אי אשר נתחם על ידי נהר הטרווה.

תושבי העיר, זוכי פרס נובל לספרות, תומאס מאן וגינטר גראס, שילבו את תיאורי העיר ואנשיה בספריהם.

בליבק שדה תעופה. אוטובאן מס' 1 מקשר את העיר עם המבורג ודנמרק.

היסטוריה

האזור של ליבק היה מיושב כבר מסוף עידן הקרח האחרון, וניתן לראות באזור מספר דולמנים. בסביבות שנת 700 לספירה החלו עמים סלאביים להגר לחלקים המזרחיים של הולשטיין, אשר ננטשו על ידי שבטים גרמאניים, במסגרת תקופת נדידת העמים. בתחילת המאה ה-9 הביא לאזור קארל הגדול שניסיונותיו לגרום לסאקסונים להתנצר נכשלו, סלאבים פולאבים שהיו בני בריתו במקום הסאקסונים שישבו באזור. ליוביצה (ליבק העתיקה) נוסדה על גדות נהר הטרווה, כארבעה קילומטרים צפונית למרכז העיר ליבק בת ימינו.

במאה ה-10 הפכה העיר להתיישבות החזקה ביותר בקונפדרציה האובוטריטית ונבנתה בה טירה. העיר נשרפה בשנת 1128 על ידי השבט הפגני ראני מהאי ריגן.

העיר המודרנית נוסדה על ידי אדולף השני מהולשטיין בשנת 1143 על האי בוקו (Bucu) שבנהר הטרווה. הוא הקים טירה חדשה, ומסר אותה להיינריך הארי בשנת 1158. לאחר נפילתו של היינריך בשנת 1181 הפכה העיר לעיר קיסרית למשך שמונה שנים. הקיסר ברברוסה העניק לעיר מועצה מנהלת בעלת 20 חברים ששרדה עד למאה ה-19. המועצה נשלטה על ידי סוחרים וגרמה לכך שהפוליטיקה של ליבק נשלטה על ידי ענייני מסחר במאות הבאות.

בסביבות שנת 1200 הפך נמל העיר לנקודת היציאה למתיישבים שנסעו לטריטוריות הבלטיות שנכבשו על ידי המסדר הטבטוני. בשנת 1226 העלה הקיסר פרידריך השני את דרגת העיר לעיר קיסרית חופשית, והיא הפכה לעיר החופשית ליבק. במאה ה-14 הפכה ליבק ל"מלכת ברית ערי ההנזה", ונהייתה לעיר החזקה והגדולה ביותר בברית. בשנת 1375 כינה הקיסר קארל הרביעי את ליבק כ"אחת מחמש תהילות האימפריה הרומית הקדושה" יחד עם הערים ונציה, רומא, פיזה, ופירנצה.

ליבק איבדה ממעמדה לאחר השתתפותה במלחמת אזרחים בדנמרק, שבה נחלה תבוסה. לאחר התבוסה כוחה של העיר החל לדעוך. ליבק הצליחה להישאר נייטרלית במלחמת שלושים השנים, אך עם ההרס שנגרם על ידי שלושים שנות המלחמה ועקב כיוונו של המסחר האירופאי למסחר טרנס-אטלנטי, ברית ערי ההנזה והעיר ליבק איבדו מחשיבותן. לאחר שברית ערי ההנזה התפרקה למעשה בשנת 1669, ליבק נותרה עיר סחר חשובה בים הבלטי.

המלחין דיטריך בוקסטהודה החל לנגן כנגן עוגב בכנסיית מריה שבעיר בשנת 1668 ונותר במשרה עד שנת 1703 לפחות.

במסגרת מלחמת הקואליציה הרביעית נגד נפוליאון, חיילים תחת פיקודו של ברנדוט (מלך שוודיה ונורווגיה) כבשו את ליבק הנייטרלית ב-6 בנובמבר 1806. מאז ליבק הייתה למעשה מסופחת לצרפת עד קונגרס וינה בשנת 1815.

במלחמת העולם השנייה ליבק הייתה העיר הגרמנית הראשונה שהופצצה על ידי חיל האוויר המלכותי. ההתקפה שנערכה ב-28 במרץ 1942, גרמה נזק רב למרכז העתיק של העיר, והרסה 3 כנסיות ראשיות וחלקים גדולים של אזורים בנויים. העיר נכבשה ב-2 במאי 1945 על ידי כוחות בריטיים.

אוכלוסיית ליבק גדלה בהיקף ניכר לאחר המלחמה, מ-150,000 תושבים ב-1939 ל-220,000 אחרי המלחמה. לאחר חלוקת גרמניה העיר שכנה על הגבול בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. הושקעו מאמצים רבים לשחזור המרכז ההיסטורי של העיר, ובשנת 1987 הוכרז המרכז ההיסטורי של ליבק כאתר מורשת עולמית. העיר העתיקה של ליבק נחשבת מרשימה ביופיה, בעיקר בזכות מבנים רבים המצויים בה בסגנון הגותיקת לבנים.

קהילת יהודי ליבק

ערך מורחב – קהילת יהודי ליבק - מויסלינג

קהילת יהודי ליבק - מויסלינג התקיימה לסירוגין בעיר המדינה ליבק ובכפר גוט מויסלינג(גר'). זו הייתה קהילה קטנה שבשיא פריחתה בשנת 1913 מנתה כ-700 נפש. בשנת 1656, היהודים הראשונים היו יהודים אשכנזים, סוחרים שהגיעו מהמבורג ובנוסף אליהם היו שהיגיעו ויושבו במויסלינג מטעמים עסקיים ומסחריים על ידי גוטהארד פון הוולן(גר') (1603–1671) לאחר שברחו מליטא ומפולין בעקבות מרד חמלניצקי. היהודים לא הורשו להתגורר בעיר המדינה ההנזית ליבק הסמוכה. בשנת 1667 פון הוולן מבקש את חסינות מלך דנמרק על מויסליג, להגנה על היהודים שהגיעו לכפר מפני עיר המדינה ליבק.

בשנת 1933 עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החלו יהודים לעזוב את ליבק, מגמה זאת נמשכה אחרי ליל הבדולח בנובמבר 1938 ומיד אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבק 650 יהודים. חלקם עונו למוות במרתפי מטה הגסטפו שבמרכז העיר.

בחורף 1941, 1942 גורשו לריגה 85 היהודים האחרונים שנותרו בליבק ונרצחו שם.^[1]

לקראת סוף שנת 1945 אחרי מלחמת העולם השנייה, שבו יהודים לחיות בליבק.