לנגנטל
לנגנטל (בגרמנית: Langenthal) היא עיר במחוז אוברארגאו שבקנטון ברן שבשווייץ. העיר היא המרכז החינוכי, התרבותי והכלכלי של המחוז.
| |||
 | |||
| מדינה |
 שווייץ | ||
|---|---|---|---|
| קנטון |
 ברן | ||
| מחוז | אוברארגאו | ||
| שפה רשמית | גרמנית | ||
| שטח | 17.3[1] קמ"ר | ||
| גובה | 481 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 15,624 (31 בדצמבר 2018) | ||
| ‑ צפיפות | 890 נפש לקמ"ר (2014) | ||
| קואורדינטות | 47°13′N 07°47′E / 47.217°N 7.783°E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| http://www.langenthal.ch/de/ | |||
היסטוריה
עריכהממצאים ארכאולוגיים מעידים שהתיישבות באזור לנגנטל התקיימה כבר בראשית האלף ה-4 לפנה"ס. נקרופוליס מתרבות האלשטאט עם 12 תילי קבורה נתגלה באתר אונטרלנד הסמוך. כמו כן נתגלו במקום שרידים של שתי וילות רומיות.
לנגנטל מוזכרת לראשונה במסמך משנת 861 בשם marcha in Langatun, בהתייחס לאחוזות החקלאיות שהיו פזורות לאורך נהר הלנגטה (יובל של הארה).
במאה ה-12 השתייכה לנגנטל (אז לנגטון) למשפחת האצולה לנגנשטיין. ב-1194 ייסד הפרייהר מבית לנגנשטיין את מנזר אורבן הקדוש והעניק לו את אדמות לנגנטל. עד 1197 הייתה לנגנטל חלק מכנסיית הרובע של תונשטטן ולאחר מכן היא קיבלה מעמד של כנסיית רובע בעצמה. לאחר שנכחדה השושלת של משפחת לנגנשטיין ב-1212, ירש המנזר קרקעות נוספות באזור. הקמתו של המנזר הובילה לשיפורים בחקלאות, במיוחד הקמתה של מערכת השקיה באזור. אף על פי כן, המנזר התעמת לעיתים קרובות עם נציגיו של בית קיבורג, אשר נאבקו בעליית כוחו של המנזר, עד לשנים 1273 – 1276, כאשר הם חויבו למקור את נכסיהם בלנגנטל למנזר. כמה שנים לאחר מכן, ב-1279, נאלץ המנזר למסור את בית המשפט ואת המבנה המבוצר בלנגנטל לפרייהר של גרינברג כפייף. בסוף המאה ה-14, עלה מחדש כוחו של המנזר הוא היה מסוגל להשיג שליטה מוחלטת על כל הכפר.
החל מ-1313 היו בידי בית קיבורג זכויות השיפוט בכפר. כאשר נכחד קו הירושה של משפחה זו ב-1406, ירשה העיר ברן את הזכויות הללו. בשנים הבאות התחזקה שליטתה של ברן בלנגנטל. ב-1415 נעשתה לנגנטל חלק משטח הרפובליקה של ברן, אך נותרה תחת סמכות השיפוט של המנזר. במאות השנים הבאות, ביטל בית המשפט של ברן סמכויות רבות של המנזר. הרפורמציה הפרוטסטנטית של 1528 החלישה קלות את כוחו של המנזר, אך הוא המשיך לגבות מעשר ולמנות את הכומר של הכפר עד אשר ב-1808 רכשה ברן את הזכויות הללו.
במהלך המאה ה-16 עברו מספר בעלי מלאכה ועסקים קטנים לפעול בלנגנטל המפותחת. ב-1571 העניקה ברן ללנגנטל את הזכות לקיים שני ימי שוק שנתיים. אף על פי כן, עלה שיעור היצע הסחורות על הקיבולת של שני ימי שוק אלו. ב-1613 נבנה בניין שוק (Kaufhaus) שבו נערכו ימי שוק שבועיים. בניין זה נבנה מחדש ב-1808 ובין השנים 1894 – 1992 הוא שימש כבניין העירייה. ב-1616 נחקקה סדרה של חוקים בנוגע לתקנות השליטה בגאות המסחרית בשווקים של העיר. ב-1640 הפכו לנגנטל ולנגאו למרכזים לייצור בדי פשתן וליצוא שלהם לצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. ב-1704 הפכה לנגנטל למקום מושב גילדת סוחרי הבדים של אוברגאו, שאיגדה אורגים, בעלי חניות וסוחרים כדי להגן על האינטרסים שלהם. השקיעה של תעשיית הפשתן במזרח שווייץ במאה ה-18 נתנה ללנגנטל דחיפה נוספת, שעודדה את ברן להגביר את הפיקוח. החל מ-1758 החלה ממשלת ברן לפקח על איכות הבדים ועל זהות הרשאים למכרם.
הצלחת ענף הפשתן סייעה לצמיחתה של לנגנטל. למרות שהדרך לקנטון ארגאו עקפה את לנגנטל, ב-1756 היא גדלה לעיר שבה חיו 189 בתי אב, שלושה בתי מרזח, מספר בניינים מנהליים ומחסן מרכזי. רחוב השוק רוצף ב-1730 ונהר לנגטן כוסה בחלקו בגשרי אבן ובבתים חדשים. ב-1785 נפתחה בעיר מבשלת בירה. אליטה קטנה של סוחרים, עורכי דין, רופאים ורוקחים התפתחה והפכה את לנגנטל למרכז של המחשבה הליברלית והלאומית בראשית העת החדשה.
מאז 1415 הייתה לנגנטל טריטוריה הכפופה לקנטון של ברן במסגרת הקונפדרציה השווייצרית הישנה והיא נטתה לתמוך במרידות כנגד השלטונות המרכזיים. במהלך מלחמת האיכרים של 1653 תמכה לנגנטל באיכרים המורדים וכן היא תמכה בפלישה הצרפתית ב-1798 וברפובליקה ההלווטית הליברלית.
מיקומה של לנגנטל על הדרך שהושלמה ב-1760 בין ברן לבין ציריך ועל מסילת הברזל המרכזית של שווייץ שנחנכה ב-1857 המריץ את פיתוחה התעשייתי של העיר. מפעל אספקת מים עירוני הוקם ב-1894 ורשת חשמל הופעלה ב-1896. ב-1898 סופחה ללנגנטל העיר השכנה שורן. ב-1764 מנתה אוכלוסיית העיר 1,327 תושבים, ב-1850 2,738 וב-1900 היא מנתה 4,799. במאה ה-20 נודעה לנגנטל בשל תעשיית החרסינה שלה. ב-1957 מנתה אוכלוסייתה עיר 10,000 תושבים וב-1970 היא מנתה 13,000 תושבים. ב-1997 היא הוגדרה רשמית כעיר (Stadt). ב-2010 סופח אליה הכפר אוטרשטקהולץ.
גאוגרפיה ודמוגרפיה
עריכהשטחה של לנגנטל הוא 17.3 קמ"ר. מתוכם 23.8% משמשים לחקלאות, 41.6% הם שטחים מיוערים, 34.4% הם שטחים בנויים ו-0.3% הם שטחי נהרות ואגמים.[1]
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של לנגנטל (בגרמנית)
