לשון קודש

לשון קודש היא שפה, לעיתים שפה מתה, המשמשת לצרכים דתיים, ואינה משמשת כשפת דיבור יומיומית.

מושג

המסורות שבהן כרוכים טקסים דתיים גורמות לשימורה של שפה ארכאית המשמשת בטקסים אלה. לשון קודש היא צעד נוסף במגמה זו, שבה השפה החיה עוברת שינוי מרחיק לכת בהשוואה ללשון כתבי הקודש ונוצרת דיגלוסיה - לשון כתבי הקודש אינה מובנת עוד לדוברי השפה, והבנתה מצריכה הכשרה מיוחדת.

מיון שפות קודש לפי דת

• ערבית קלאסית, עבור המוסלמים, היא השפה בה נכתב הקוראן. היא נבדלת מהדיאלקטים השונים של ערבית מדוברת בלקסיקון ובדקדוק.
• עברית מקראית, עבור היהודים, היא השפה בה נכתב התנ"ך. היא נבדלת מהעברית הישראלית המודרנית בלקסיקון ובדקדוק. הדיאלקט הקרוב ביותר אליה היא כנראה העברית התימנית.
• ארמית, עבור הנוצרים, שפת האם של ישו ותלמידיו. כיום השפה הארמית שרדה דרך ניבי הארמית החדשה שמדוברים כיום בקהילות מסוימות במזרח התיכון.
• ארמית גלילית, עבור היהודים, היא שפת המשנה והתלמוד מהמאה השנייה לספירה.
• יוונית קוינה, שפה ליטורגית עבור הנוצרים היוונים, שפתם של הנוצרים הפאולינים (Pauline Christianity) וספריהם בברית החדשה. שונה משמעותית מיוונית מודרנית אך עדיין מובנת לדוברי היוונית המודרנית.
• סורית, ניב של ארמית, משמשת כשפה ליטורגית לכנסיות הנוצרית הסורית, הכלדנית הקתולית, האשורית המזרחית, הסורית האורתודוקסית, הסורית הקתולית והמרונית.
• הלטינית הכנסייתית, השפה הליטורגית של הכנסייה הקתולית והשפה הרשמית של הכס הקדוש.
• סנסקריט, השפה הליטורגית של ההינדואיזם.
• געז, עבור הכנסייה האתיופית וקהילת ביתא ישראל.

בדתות שונות

יהדות

ערך מורחב – לשון הקודש

ביהדות, לשון הקודש הוא כינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה, בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החילונית ששימשה לצורכי יום-יום, כגון יידיש. לעדת יהודי אתיופיה שימשה געז כלשון קודש. ספר האורית עצמו כולל את כל ספרי התנ"ך בתרגומם לגעז.

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא בלשנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.