לשון הקודש
ביהדות, לשון הקודש היא שפה קדושה וכינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה (לאחר הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה מדוברת במאה השנייה לספירה), בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החול ששימשה לצורכי יום-יום, כגון יידיש. בקרב יהדות אשכנז, כולל בדברי האחרונים, מלבד העברית כונתה גם הארמית "לשון הקודש"[1], לשון הקודש שונה מן העברית המודרנית באוצר המילים, צורת ניסוח, התחביר, כללי הדקדוק, הפיסוק, וההגיה. ללשון הקודש עצמה היו כמה וכמה הגיות שונות. כיום משתמשים בלשון הקודש בעיקר יהודים דתיים, חרדים, ובעיקר חסידים, כאשר אצל האחרונים לשון הקודש משמשת פעמים גם לדיבור על נושאים שאינם קודש או לניסוח מודעות, יומנים, וספרים שאינם קודש.
מקור הכינוי עריכה
הביטוי "לשון הקודש" מופיע לראשונה בקטע ממגילות קומראן המתוארך לימיו של הורדוס שמספרו 4Q464, בהקשרו של אברהם[2]. עוד לפני כן, נאמר בספר היובלים, המתוארך למאה השנייה לפני הספירה, כי לשון דיבורו של האל לאברהם הייתה עברית: "ויאמר ה' אלהים אלי פתח פיו ושפתיו ופקח אזניו, ואחל לדבר עברית כלשון עמו"[3]. בספרות המקרא, אין כל אזכור לכך ששמה של שפת בני ישראל הוא "עברית", כאשר, אין כל אזכור לייחוד של שפה זו על פני שפות אחרות - שפת בני ישראל מכונה "יהודית"[4] או "שפת כנען"[5]. מכאן, שייחוד השפה העברית החל בתקופת בית שני, לאחר הפיכת הארמית והיוונית לשפות מדוברות במרחב הארץ ישראלי, כאשר רב הלשוניות, לצד המשך השימוש בעברית כשפת הפולחן בבית המקדש, גרמו להפיכת העברית לסמל לאומי[6].
בהמשך, מופיע הביטוי "לשון הקודש" בדברי חז"ל:
וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ [ולא בשפה אחרת]: מִקְרָא בִּכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם.
במשמעות מצומצמת, מתייחס הביטוי "לשון הקודש" לא לעברית כולה, אלא לעברית המקראית בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של העברית והארמית התלמודית בתוך העברית הרבנית ששימשה לכתיבת הספרות התורנית של ימי הביניים והעת החדשה.
משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם על פי המושג המנוגד לו. במשנה ובתלמוד בא המושג להוציא את הלשונות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'). בתפיסתם של הראשונים הייתה לשון המקרא לשון הקודש, לעומת לשון חז"ל; ביידיש משמש הביטוי "לשון הקודש" לתאר את המרכיב העברי-ארמי שלה, לעומת המילים שמקורן בגרמנית או בשפות הסלאביות. אצל זרמים חרדיים בעיקר בחו"ל משמש הביטוי "לשון הקודש" כתחליף לשם: "עברית" ככינוי הרגיל לשפה, ומשתמשים בלשון הקודש ביומיום בעיקר בכתיבה, ולעומת זאת העברית המודרנית הרבה מהם לא יודעים כלל. זרמים קיצוניים בדוגמת העדה החרדית אף נמנעים מלהשתמש במילים שהתחדשו מאז תחיית השפה העברית, ישראלים היו מגדירים את השפה שלהם כ"עברית ישנה" או "עברית אשכנזית של המאה ה-19" אך הם עצמם מכירים בלשון הקודש שזו היא השפה האמיתית והישראלים שינו ממנה.
הוגי דעות יהודיים הציעו נימוקים שונים לכך שדווקא העברית היא "לשון הקודש". הרמב"ן הציע נימוק המבוסס על השימוש שנעשה בשפה זו:
"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.
— פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג
הרמב"ם נימק את העדפת העברית בתכונות פנימיות המאפיינות אותה (בספרו מורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית):
יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מילים המציינות אותם במשמעותן הראשונה, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.
לקריאה נוספת עריכה
- שלמה הרמתי, "מדוע נקראת העברית 'לשון הקודש'?", בתוך: עברית חיה במרוצת הדורות - מרס"ג ועד טלר, הוצאת מסדה, 1992
קישורים חיצוניים עריכה
- יואב שחם, מדוע העברית מוגדרת כלשון הקודש, ישיבת הר עציון, אלון שבות.
הערות שוליים עריכה
- ^ ראו רש"י, מגילה, יח: ד"ה סמא: "זרניך בלשון קודש"; אגודה פסחים, פרק א, אות ח (על דף ג:): "יאמר כל חמירא וחמיעא ... ואם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או בכל לשון שמבין"; שו"ת הרמ"א, סימן קכו, אות א (מדברי המהרשי"ק. הובא גם בשו"ת מהרשי"ק, הוצאת זיכרון אהרן, סימן א. וראה שם בהערות): "הארמית לא יחשב לשון אחר כי הוא לשון הקדש משובש"; אליה רבה סימן תלד, ס"ק ח; חק יעקב, או"ח, סימן תלד, ס"ק יא; אגרות הפרי מגדים, איגרת ג', א-ב שלישי, אות א; הגהות מהרי"ש נתנזון, בסוף השו"ע; האדר"ת, הגהות מכתב יד על או"ח סימן ש"ז סעיף ט"ז, מדור "עובר אורח", גיליון "אליבא דהלכתא" נה (תשרי - חשון, תשע"ב), עמ' ג; ראו עוד להרחבה: ימי שמֹנה, ר' מנשה קליין, תשס"א, עמ' תמה ואילך; אוצר ההלכות, ר' יהודה אריה טאוב, ירושלים, תשמ"ג, חלק שני, עמ' יז.
- ^ אסתר אשל, מיכאל סטון, לשון הקודש באחרית הימים לאור קטע מקומראן, תרביץ סב, חוברת ב', 1993, עמ' 169-177
- ^ ספר היובלים, פרק י"ב, פס' ל"א
- ^ ”דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית [...] וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית” (ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים כ"ו–כ"ח. ובמקבילות:ספר ישעיהו, פרק ל"ו, פסוקים י"א–י"ג; ובספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק י"ח) וכן ”וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית” (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ד)
- ^ כינוי זה מופיע בספר ישעיה: ”בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן” (פרק י"ט, פסוק י"ח) לפי ההקשר הכוונה לשפה שדוברה בפי בני דת משה
- ^ מילכה לוי רובין, פטריך יוסף, לימור אורה, ניומן הלל (ע), ארץ ישראל בשלהי העת העתיקה: מבואות ומחקרים, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2022, עמ' 1022-1025