לשון הקודש

ביהדות, לשון הקודש היא שפה קדושה וכינוי לשפה העברית, שבה נכתבו כתבי הקודש, וששימשה (לאחר הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה מדוברת במאה השנייה לספירה), בזמן תקופת הביניים של העברית, לצורכי ענייני הדת, הליטורגיה וההלכה - בניגוד ללשון החול ששימשה לצורכי יום-יום, כגון יידיש. בקרב יהדות אשכנז, כולל בדברי האחרונים, מלבד העברית כונתה גם הארמית "לשון הקודש".

קריאה בתורה

מקור הכינוי

הביטוי "לשון הקודש" מופיע כבר במשנה (משנה, מסכת סוטה, פרק ז'): "אלו נאמרין בכל לשון - פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקריית שמע, ותפילה (...) אלו נאמרין בלשון הקודש - מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כוהנים (...)". במשמעות מצומצמת, מתייחס הביטוי "לשון הקודש" לא לעברית כולה, אלא לעברית המקראית בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של העברית והארמית התלמודית בתוך העברית הרבנית ששימשה לכתיבת הספרות התורנית של ימי הביניים והעת החדשה.

משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם על פי המושג המנוגד לו. במשנה ובתלמוד בא המושג להוציא את הלשונות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'). בתפיסתם של הראשונים הייתה לשון המקרא לשון הקודש, לעומת לשון חז"ל; ביידיש משמש הביטוי "לשון הקודש" לתאר את המרכיב העברי-ארמי שלה, לעומת המילים שמקורן בגרמנית או בשפות הסלאביות. אצל זרמים חרדיים משמש הביטוי "לשון הקודש" לעברית הישנה, לעומת העברית המודרנית. זרמים קיצוניים בדוגמת העדה החרדית אף נמנעים מלהשתמש במילים שהתחדשו מאז תחיית השפה העברית.

הוגי דעות יהודיים הציעו נימוקים שונים לכך שדווקא העברית היא "לשון הקודש". הרמב"ן הציע נימוק המבוסס על השימוש שנעשה בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.

— פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג

הרמב"ם נימק את העדפת העברית בתכונות פנימיות המאפיינות אותה (בספרו מורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית):

יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מילים המציינות אותם במשמעותן הראשונה, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.

— מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ח', תרגם מיכאל שורץ, אוניברסיטת תל אביב

לקריאה נוספת

• שלמה הרמתי, "מדוע נקראת העברית 'לשון הקודש'?", בתוך: עברית חיה במרוצת הדורות - מרס"ג ועד טלר, הוצאת מסדה, 1992

קישורים חיצוניים

• יואב שחם, מדוע העברית מוגדרת כלשון הקודש, ישיבת הר עציון, אלון שבות.