אמיל זולא

אמיל זולא (בצרפתית: Émile Zola ובשמו המלא Émile Édouard Charles Antoine Zola;‏ 2 באפריל 1840 – 29 בספטמבר 1902) היה כותב רומנים, מחזאי ופובליציסט וצלם צרפתי, הסופר המובהק ביותר בזרם הנטורליזם, דמות בולטת בתהליך הליברליזציה הפוליטית של צרפת. נחשב, יחד עם פלובּר, לאבי הזרם הנטוריליסטי בספרות.

אמיל זולא
Émile Zola

לידה	2 באפריל 1840 רחוב סן-ג'וזף, צרפת
נהרג	29 בספטמבר 1902 (בגיל 62) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
שם לידה	Émile Édouard Charles Antoine Zola
מדינה	צרפת
מקום קבורה	הפנתאון של פריז
אירועים משמעותיים	פרשת דרייפוס
מקום לימודים	אוניברסיטת סן לואי
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	רומן, סיפור קצר
זרם ספרותי	נטורליזם, מחשבה חופשית
יצירות בולטות	Les Rougon-Macquart, אני מאשים...!, תרז ראקן, ננה
תקופת הפעילות	1865 – 29 בספטמבר 1902 (כ־37 שנים)
הושפע מ	אונורה דה בלזק
בן או בת זוג	אלכסנדרין זולא (31 במאי 1870–ערך בלתי־ידוע) ז'אן רוזרו (11 בדצמבר 1888)
צאצאים	ז'ק רוזרו, דניס אובר
פרסים והוקרה	קצין בלגיון הכבוד
חתימה

זולא בסביבות 1896

זולא היה מראשי המאבק למען אלפרד דרייפוס וחיבר את המאמר אני מאשים...!. הוא נאבק באנטישמיות, ובכתבים שנחשפו לאחר מותו חזה את הפתרון ברוח הציונות.

בנעוריו התיידד זולא עם חבריו ללימודים, ז'אן-בטיסטין בייל, מדען ותעשיין לעתיד ופול סזאן צייר לעתיד, ידידות שנמשכה גם אחרי סיום הלימודים. השלושה הקימו יחד הרכב מוזיקלי בשם "הבליינים העליזים". סזאן הוביל את זולא לאומנות הגרפית.

זולא היה 19 פעמים מועמד לאקדמיה הצרפתית, אך לא נבחר, הוא היה גם מועמד לפרס נובל לספרות בשנים 1901 ו-1902.

זולא היה כותב חרוץ במיוחד ובביתו שבמדאן היה חקוק על משקוף האח במשרדו "Nulla dies sine linea".

חייו

תעלת זולא ונעוריו

משפחת זולא הייתה משפחת אנשי צבא שמוצאה בעיר זאדאר שבדלמטיה ומכאן השם זולא. אמיל זולא נולד בפריז לאב, פרנסואה זולא, שהיה איש צבא ומהנדס איטלקי בעל דוקטורט במתמטיקה, יליד ונציה, ולאם, אמילי אובר, צרפתייה. אביו של זולא השתתף במכרז לבניית מערכת אספקת מי שתייה מהר סנט-ויקטואר לאקס-אן-פרובאנס. הוא זכה בחוזה ב-19 באפריל 1843, ולאחר מכן התיישב עם משפחתו באקס-אן-פרובאנס. הזיכיון נחתם בשנת 1844 ולאחר זאת יצר, עם שותפים פיננסיים, את חברת "תעלת זולא". העבודה החלה בשנת 1847 והוא מת מדלקת ריאות ב-27 במרץ 1847 לאחר שניהל את בניית סכר זולא באקס-אן-פרובאנס. לאחר מות האב הוגשו תביעות משפטיות נגד חברת תעלת זולא על ידי ספקים ושותפים פיננסיים. ב-1852 הוכרזה החברה כפושטת רגל, ובמאי 1853 נמכרה במכירה פומבית. משפחת זולא נשארה בחוסר כול, ומשום כך חיו הוא ואימו בדוחק בפרובאנס שבדרום צרפת. האם שבה לפריז לצורכי מעקב אחר המשפט ונשארה שם, בעוד זולא נשאר בבית הספר בפרובנס.

סכר זולא הקרוי על שם בונהו, פרנסואה זולא, אביו של אמיל זולא

זולא ניגן בקלרנית בפנפארה של אקס-אן-פרובאנס.

מילדותו אהב זולא את הספרות, קרא הרבה וייעד את עצמו לחיי כותב. בכיתה ו' כבר כתב רומן על מסעי הצלב וחבריו היו ראשוני קוראיו.

חיי בוהמה

דיוקן אמיל זולא מאת אדואר מאנה

כשהיה זולא בגיל 18 עבר לפריז והתאחד עם אימו. זולא למד בבית ספר תיכון, אך ב-1859 נכשל פעמיים בבחינות הבגרות ועזב את הלימודים. הוא היה מודע לכך שיתקשה למצוא עבודה בלא תעודת בגרות, וכך אכן היה.

זולא קיבל עבודה במחלקת המכס, אולם לאחר חודשיים התפטר. במשך שנתיים היה מובטל ומצבו הכלכלי גרוע. בתקופה זו יצר לו חוג של ידידים. בחורף 1861 - 1862 התאהב בפרוצה בשם Berthe והיה בחברה של אמנים, בעיקר ציירים אימפרסיוניסטים. בעקבות התנסויות אלה כתב את הרומן La confession de Claude (הווידוי של קלוד).

זולא נמשך גם לציור האימפרסיוניסטי, הכיר את אדואר מאנה ודרכו הגיע לקאמי פיסארו, אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי ועוד. בסביבה זו הכיר גם את סטפאן מלארמה. מאנה שיבץ את זולא בציורים שלו וזולא הגן בעיתונות על האימפרסיוניסטים. פול סזאן הגיע לפריז אחרי זולא וזולא הכיר לו את חבריו הציירים האימפרסיוניסטים. בהמשך הגן זולא בעיתונות על יצירותיו של סזאן - הידידות בין השניים התפרקה לאחר פרסום הרומן של זולא "היצירה", רומן על חיי ציירים, שבו חשב סזאן שזיהה את עצמו באחד מגיבורי הספר, צייר כושל שמתאבד מול ציורו האחרון.

בשנת 1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". תחילה כאורז ספרים, ומאוחר יותר במחלקת הפרסום. כבר אז הניח שירים על שולחנו של מעסיקו, שיעץ לו לכתוב פרוזה, כדי להגיע אל הקהל הרחב. לדברי הביוגרף אנרי טרויה "הוא היה מוכן לכל ויתור ובלבד שיקצור לבסוף הצלחה. בכוח עילאי החליט להתמסר לפרוזה שזמן רב זלזל בה". לאחר שהתמנה לראש מחלקת הפרסום בשנת 1864, פרסם את ספרו הראשון: "סיפורים לנינון". עבודתו בהוצאת הספרים וקשריו הרבים עם סופרים שצבאו על פתחה, אפשרה לו לעסוק בקידום נמרץ של ספרו.

ב-1866 התפטר מעבודתו בהוצאת הספרים והחל בכתיבה. הוא פרסם שורה של רומנים שלא זכו להצלחה רבה. אחר כך החל לכתוב סדרה של רומנים בשם "רוגון מקר", על חייה של משפחה בתקופת הקיסרות השנייה. הספר השביעי בסדרה זו, שתיאר תמונה קודרת של מעמד הפועלים, הביא לפרסומו. הוא היה הסופר הראשון, שפועלים הופיעו כגיבורים ראשיים ברומנים שלו. בין הספרים החשובים שלו "ננה" ו"ז'רמינל". הספר ננה תורגם מחדש בשנת 2022 על ידי עפרה ישועה-ליית.

השערוריות הרבות שהיו כרוכות בכתיבתו הריאליסטית הגסה של זולא, המשולבת בתיאורים מיניים חיים, קוממו רבים מקוראיו. תיאורים נוקבים אלה שיקפו חיים מציאותיים יותר משהייתה יכולה לשקף כתיבה מסוגננת. ככל שכתב גרוע יותר, כך הייתה השפעתו חזקה יותר. השערוריות שעוררה כתיבתו תרמו לפרסומו הרב, לרכישות רבות של ספריו ולהכנסותיו.

בספרו "היצירה" השתמש זולא בחומרים אותנטיים מתוך היכרותו עם עולמם של חבריו האמנים, בפרט עולמו של הצייר פול סזאן, שעמו היו לזולא במשך שנים רבות יחסי אהבה-שנאה. הציבור הצמא לשערוריות היה משוכנע שמדובר ברומן מפתח שתיאר את התנהגותם משולחת הרסן של האמנים המתחילים, שאת זהויותיהם ניתן לפענח. מאחר ששמו של סזאן לא אמר להם דבר, ייחסו הכול את המתואר לצייר אדואר מאנה, האימפרסיוניסט המפורסם מכולם, שנפטר זמן קצר לפני כן. זולא הנדהם לא תיאר לעצמו שבהזכירו את חבריו בשמות בדויים הוא עשוי לפגוע בהם. בתוך השערורייה המתפתחת שלח זולא את ספרו לסזאן עצמו, שהגיב בצינה מאכזבת.

בשלב הזה של חייו היה שמן מאוד, צווארו היה נפוח וכרסו בלטה. הוא לקח על עצמו לשמור על אכילה בריאה יותר, ותוך זמן מה חזרו פניו השמנים לקבל את צורתם; הודות לירידה במשקל חזר זולא לנשום כהלכה, וחש שקיבל הזדמנות לעלומים חדשים.

הנשים בחיי זולא

לזולא היו יחסים הדוקים עם אימו, שגידלה אותו לבדה לאחר מות אביו. ב-1864 פגש את אלכסנדרין מלי, אישה פשוטה, שילדה ונאלצה למסור את בתה לאימוץ. השניים התחתנו, אך לא היו להם ילדים. אלכסנדרין חיפשה אחר הבת שמסרה, אולם לא הצליחה לאתרה. היא עזרה לזולא לפרסם את יצירותיו וניהלה במסירות את משק ביתו.

בשנת 1888 התאהב זולא בז'אן רוזרו בת העשרים ואחת, שנשכרה תחילה כעוזרת בבית שלו ושל אלכסנדרין אשתו. רעננותה ונעוריה של רוזרו, שהייתה צעירה ממנו ב-27 שנים, פיתו אותו לפתוח בחיים חדשים. השניים הביאו לעולם שני ילדים, דניס ב-1889, ולאחר מכן ז'אק ב-1891. הוא פרנס אותה ואת ילדיהם, וביקר אותם בתכיפות. בנובמבר 1891 גילתה אלכסנדרין את המשפחה הנסתרת של זולא ונישואיהם הגיעו למשבר, אך למרות קנאתה וכעסה המשיך זולא את הקשר עם אהובתו וילדיהם באופן גלוי. מאחר שאלכסנדרין השלימה עם המצב, שררה בין הנשים הבנה הדדית. לאחר מותו דאגה אלכסנדרין לכך שילדיו יקבלו את שמו.

זולא והצילום

זולא עם מצלמה ב-1890.

הכרזתו הרשמית של הצילום ב-1839 קדמה בשנה להולדת אמיל זולא, אך זולא הגיע לאומנות זו רק ב-1888, במהלך חופשה ברויאן הוכנס זולא בסוד טכניקת הצילום על ידי ויקטור בילאוד, העורך והמדפיס של Gazette des bains de mer de Royan-sur-l'Océan. זולא התמסר בהמשך לצילום, החזיק עשר מצלמות, הקים שלוש מעבדות בערים שונות ויצר עשרות אלפי לוחות צילום, אך השתמרו מתוכם רק כמה מאות.

פרשת דרייפוס

המאמר "אני מאשים...!" בעיתון ל'אורור מ-13 בינואר 1898

ערך מורחב – פרשת דרייפוס

המצבה על קברו של זולא

בשנת 1898 נרתם זולא ללחום את מלחמתו של הקצין היהודי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, שהואשם בבגידה במולדתו על לא עוול בכפו. זולא יזם פעולות להוכחת חפותו מפשע של דרייפוס בעקבות החומר שאסף בנושא הסופר היהודי ברנאר לזר. בשורת מאמרים הוכיח זולא כי דרייפוס חף מפשע. ב-13 בינואר 1898, פרסם זולא בעיתון ל'אורור (L'Aurore) של ז'ורז' קלמנסו מכתב גלוי תחת הכותרת "אני מאשים...!" (בצרפתית: "J'accuse"), בו פנה אל נשיא צרפת פליקס פור והאשים את ראשי הצבא בעיוות דין ובהגנה על המרגל האמיתי בפרשה (ציטוט מהמכתב - "אני מאשים את בית הדין הצבאי הראשון שהפר את החוק בהרשיעו נאשם על בסיס מסמך שנשאר חסוי. אני מאשים את בית הדין הצבאי השני שזיכה ביודעין אדם אשם").

כ-300 אלף העותקים של העיתון נחטפו תוך שעות ספורות, והמאמר גרם טלטלה בציבור הצרפתי.

המשפט של זולא

מכתבו של זולא עורר זעם (בעיקר מצד חוגי השלטון) והוא נתבע לדין בגין הוצאת דיבה נגד הצבא והרפובליקה, וב-23 בפברואר 1898 הורשע ונדון לשנת מאסר ולקנס של 3,000 פרנקים. יחד עם האגרות השונות הוצאותיו של זולא הגיעו ל-7,555.25 פרנקים, סכום ששולם על ידי אוקטב מירבו ב-8 באוגוסט 1898, מכספו הפרטי.

עורך דינו של זולא ביקש רשות לערער ולאחר קבלת הרשות הגיש ערעור, שהשמעתו נדחתה. עורך הדין המליץ לזולא לעזוב בינתיים את צרפת וזולא נמלט לאנגליה, שם הוא התבודד ונפגש רק עם ידידים ובני משפחה שבאו לבקרו. לאחר התאבדותו של אלוף-משנה אנרי התעוררה תקוותו של זולא להחלטה חיובית, אך המשפט התארך ורק ב-3 ביוני 1899 התקבלה ההחלטה המזכה ולמחרת חזר זולא לצרפת.

בעקבות התערבותו בפרשה הוא איבד רבים מקוראיו, אולם לא פסק מלכתוב עד יום מותו.

מותו

זולא מת בפריז ב־29 בספטמבר 1902 מהרעלת פחמן חד-חמצני שנגרמה מחסימה בארובה. האשמות כי אויביו היו אחראים לכך לא הוכחו. זולא נטמן בבית העלמין של מונמארטר בפריז, וב-4 ביוני 1908 הועברו שרידיו לפנתאון.

ציון זכרו

ב-1979 הוכרז כי על שמו ייקרא מכתש פגיעה על כוכב חמה. כמו כן קרויים על שמו רחובות רבים בישראל. בינואר 1998 ערך נשיא צרפת ז'אק שיראק טקס לציון 100 שנה לפרסום מכתבו של זולא "אני מאשים". כך אמר עליו שיראק:

בל נשכח את אומץ הלב של סופר דגול, אשר שם בכף את שלוותו, את תהילתו ואף את חייו, והעז לשאת את קולמוסו ולהעמיד את כשרונו לשירות האמת.

גם בישראל הונצח זולא על ידי מתן שמו לרחובות, כמו בחיפה או על ידי מתן שמו לקתדרה לזכויות האדם, כמו בראשון לציון.

כתבי זולא

שירה לירית

• Messidor, Fasquelle, Paris, 1898.
• L'Ouragan, Fasquelle, Paris, 1901.

מחזות

• 1861 Perrette (פרט).
• 1865 Madeleine (מדליין), הוצג ב-1889.
• 1874 Les Héritiers Rabourdin
• 1875 Thérèse Raquin (תרז ראקין) עיבוד תיאטרוני של הרומן בעל אותו שם.
• 1878 Le Bouton de rose (ניצן הוורד)
• 1887 Renée (רנה), מחזה בן 5 מערכות, עיבוד תיאטרוני של הרומן "המשיסה".

כתב היד המקורי של המחזה "ז'רמינל", על פי הרומן באותו שם, נמכר בדצמבר 2021 במחיר של 138,600 אירו. הרוכשת הייתה הספרייה הלאומית של צרפת.

רומנים וסיפורים

• 1865 La Confession de Claude (הווידוי של קלוד).
• 1865 Villégiature (חופשה כפרית).
• 1866 Prada (פראדה)
• 1866 Le Vœu d'une morte (משאלתה של אישה מתה).
• 1866 Les Repoussoirs (הרפוסוארים), סיפור קצר.
• 1867 Thérèse Raquin (תרז ראקין).
• 1867 Les Mystères de Marseille (סודות מרסיי).
• 1868 Madeleine Férat (מדליין פרא).
• 1871 La Fortune des Rougon (אוצר משפחת רוגון).
• 1871-1872 La Curée (המשיסה).
• 1873 Le Ventre de Paris (הבטן של פריז).

בקולנוע

ב-1937 גילם השחקן פול מוני את זולא בסרט הביוגרפי זוכה פרס אוסקר לסרט הטוב ביותר "חייו של אמיל זולא".

בסרטו של רומן פולנסקי, קצין ומרגל פוגש זולא את הקולונל ז'ורז' פיקאר, הקולונל שהתמנה לאחראי על יחידת המודיעין של צבא צרפת הוא שחשף בתוך הצבא את סיפור המרמה. ובפגישתם זו עם עוד חברי פרלמנט צרפתים מעטים, חושף הקולונל את האמת. זולא מבטיח לכתוב, ובאותו יום בו נעצר הקולונל ונשלח לכלא למשך כשנה, מתפרסם המאמר של זולא.

גם חלק מיצירותיו של זולא זכו לעיבודים קולנועיים.

• 1938 החיה האנושית, סרט של ז'אן רנואר בכיכובו של ז'אן גאבן, בהשראת יצירתו של זולא, אך בתקופה אחרת.
• 1945 נאיבים, סרט המבוסס על סיפור קצר ולא כל כך מוכר של זולא, בכיכובו של פרננדל.
• 1953 תרז ראקין, סרט של מרסל קרנה לפי הספר של זולא, בכיכובה של סימון סיניורה, זכה בפרס אריה הכסף בפסטיבל הסרטים של ונציה.
• 1956 ג'רווייז, בבימוי רנה קלמנט ובכיכוב מריה של, שזכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל הסרטים של ונציה. הסרט היה מועמד לאוסקר כקטגוריית הסרט הזר.
• 1957 פוט-בואי, סרט של ז'וליאן דוביביה ובכיכוב ז'ראר פיליפ.
• 1966 דה קורה, בבימויו של רוג'ר ואדים ובכיכובם של ג'יין פונדה ומישל פיקולי הוא סרט על פי הרומן עם אותו שם.
• 1993 ז'רמינל, בבימויו ובתסריט מאת קלוד ברי ובכיכובו של ז'ראר דפרדייה.

מספריו בתרגום עברי

• קובץ ספורים, תרגם נחום סלושץ, ורשה: הוצאת תושיה, 1898.
• החרבן רומן, תרגם ט. פאדובה, (תרע"ט) 1919
• האדמה, רומן בשני כרכים, תרגם מ. רבינזון, הוצאת שטיבל, תל אביב, ה'תרפ"ט 1929
• אני מאשים, שני תרגומים: אחד מאת יצחק שנברג [=שנהר] והשני מאת אברהם אבא רקובסקי, שפורסם ב"הצפירה", מוסד ביאליק, ירושלים, 1949
• ז'רמינל, תרגם ט. עולש, תל אביב, טברסקי, 1949
• בית המוות, רומן, תרגם א. גפן, תבל, 1955
• החיה שבאדם, רומן, תרגם נחמיה פורת, תל אביב, תבל, 1955
• קלחת היצרים, תרגמו שאול גורדון, יוסף כרוסט, תל אביב, 1955
• מבחר יצירותיו, קובץ סיפורים, כשלכל סיפור מתרגם אחר. הופיע בהוצאת ספרי זהב, 1957.
• כתבי אמיל זולא: תאוות אדם, תרגום: אריה ענבי, הוצאת כרמי, 1957.
• ננה, רומן, תרגם אליעזר כרמי, מזרחי, 1964. הופיע גם כספר דיגיטלי ביוני 2022, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
• סיפורי אהבה, תרגמו יוסף כרוסט, יעקב בן-ציון, ספריית תרמיל, תל אביב, 1973
• היצירה, תרגם בבה ינאי, עם עובד, תל אביב, 1974
• ז'ראבז, תרגם מנשה לוין, ספרית פועלים, תל אביב, 1987
• תרז ראקן, תרגמה מרים טבעון, כתר, ירושלים, 1987
• המשיסה, תרגמה קולט בוטנר, הוצאת כרמל, 1998.
• גן עדן לאישה, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות: עדה פלדוֹר, עריכת תרגום מיכל רוזנטל, אחרית דבר: דוד מנדלסון, כרמל, ירושלים, 2006
• תמורת לילה של אהבה, תרגמה אביבה ברק, הוצאת נהר, 2012.
• איך מתחתנים, תרגמה אביבה ברק-הומי, נהר ספרים, 2018.

לקריאה נוספת

• אנרי טרויה, אמיל זולא, הוצאת כנרת, 2005
• רוברט ויסטריך, אמת וצדק בפרשת דרייפוס: לזאר, זולא וקלמנסו, נדפס במשפט והיסטוריה, 1998.

קישורים חיצוניים

• כתבי אמיל זולא בפרויקט בן-יהודה
• אריאנה מלמד, יוצא חוצץ, באתר ynet, 16 ביולי 2004
• על ספרו "גן עדן לאישה"
• פתיחת הספר "גן עדן לאישה מאת אמיל זולא, נענע 10
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אמיל זולא‏, 29 בספטמבר 2009
• עוזי אלידע, ‏אמיל זולא מתראיין לעיתון 'הצבי' של אליעזר בן-יהודה, קשר 46, אביב 2014, עמ׳ 30–38
• אמיל זולא, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אמיל זולא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אמיל זולא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אמיל זולה (1840-1902), דף שער בספרייה הלאומית

• אמיל זולא, ברשת החברתית Goodreads

הערות שוליים

צילום מעשה ידי נדאר