מו (יבשת דמיונית)

מוּ (Mu) היא יבשת דמיונית, שהתקיימה כביכול באחד האוקיינוסים של כדור הארץ ונעלמה בשחר ההיסטוריה האנושית.

הרעיון והשם הוצעו במאה ה-19 על ידי המטייל והכותב אוגוסטוס לה פלנז'ון (Augustus Le Plongeon), שטען שחלק מהציווילזציות הקדומות והמתקדמות ביותר לזמנן, לדוגמה מצרים העתיקה או מסו-אמריקה, נוצרו על ידי פליטים מיבשת מו. לדבריו של לה פלנז'ון, שכנה יבשת מו באוקיינוס האטלנטי. הרעיון פורסם והורחב על ידי ג'יימס צ'רצ'וורד (James Churchward), שהתעקש שמקומה היה באוקיינוס השקט.

קיומה של מו היה שנוי במחלוקת כבר בזמנו של לה פלנז'ון. כיום מדענים מסכימים ללא ספק שקיומה של "מו" (כמו יבשות דמיוניות אחרות דוגמת למוריה) הוא בלתי אפשרי מבחינה פיזית, מכיוון שיבשת לא יכולה לשקוע או להיהרס בתקופה קצרה כל כך, כפי שטוענת התאוריה. יתרה מזאת, משקל כל העדויות הארכאולוגיות, הבלשניות והגנטיות הן נסיבתיות בלבד לטענה שלציווילזציות, גם מהעולם החדש וגם מהעולם הישן, יש את אותו אב קדמון. כיום נחשבת מו למקום דמיוני.

ההיסטוריה של הרעיון

אוגוסטוס לה פלז'ון

הרעיון הוצג לראשונה בעבודותיו של אוגוסטוס לה פלז'ון (1825 - 1908), לאחר חקירותיו בהריסות המאיה בחצי האי יוקטן. הוא טען כי תרגם את כתבי המאיה העתיקים, שכביכול הצביעו על כך שציוויליזציית המאיה ביוקטן עתיקה מהציוויליזציה ביוון או במצרים, ובנוסף היה מסופר בהם על יבשת עוד יותר עתיקה.

לה פלז'ון קיבל דווקא את השם "מו" משארל אטיין בראסר דה בורבורג (Charles Étienne Brasseur de Bourbourg), שבשנת 1864 תרגם לא נכון את קודקס טרואנו (Troano Codex) כשהשתמש באלפבית דה לאנדה. בראסר האמין כי המילה שתרגם כ"מו" היא יבשת ששקעה בעקבות קטסטרופה. לה פלז'ון זיהה את היבשת האבודה הזו עם אטלנטיס, והפך אותה ליבשת שכביכול שקעה אל תוך האוקיינוס האטלנטי:

במסענו מערבה לאורך האטלנטי נעבור מעל המקום שבה היה פעם מקור הגאווה והחיים באוקיינוס, היבשת של מו, שהיא, בתקופה שאנחנו משערים, עדיין לא פגשה את נחת זרועה של האנושות, שהאדון של אש געשית הנחית את זעמו באדמה זו שנפלה קורבן. התיאור של יבשת זו ניתן לסולון על ידי סונקיס איש סאיס; הריסתה על ידי רעידות אדמה ושקיעתיות, נרשם על ידי אפלטון בטימאוס שלו, סופר וחזר כל כך הרבה פעמים, שזה חסר טעם לחזור על הדפים האלה בעוד סיפור.

— פרק VI עמ' 66.

לה פלז'ון טען כי המייסדת של ציוויליזציית מצרים היא המלכה מו, שניצלה מהתופת שהטביעה את מו. ניצולים אחרים כביכול ברחו לתוך מרכז אמריקה והפכו לאנשי המאיה.

ג'יימס צ'רצ'וורד

היבשת האבודה של לה פלז'ון התפרסמה על ידי ג'יימס צ'רצ'וורד (1851-1936) בסדרת ספרים, שהתחילה ב"היבשת האבודה של מו, מקורו של האדם" (1926) ומאוחר יותר נערכה כ"היבשת האבודה מו" (1931). ספרים מפורסמים אחרים בסדרה היו: "ילדי מו" (1931) ו"הסמלים הקדושים של מו" (1933).

צ'רצ'וורד טען כי, "לפני יותר מחמישים שנים", בזמן ששירת כחייל בהודו, הוא התחבר עם נזיר מקדשי בדרגה גבוהה, שהראה לו לוחות חימר כתובים בשפה, שכביכול הייתה שפת "האגה-מאיה" האבודה ושרק שני אנשים בהודו ידעו לקרוא אותה. על ידי שליטתו בשפה בעצמו, גילה צ'רצ'וורד שמקורם הוא ב"מקום שבו [האדם] הופיע לראשונה - מו". גרסת הספר של 1931 טענה ש"כל העניין המדעי בעבודה זאת מבוסס על תרגום של שני לוחות חימר", לוחות החימר שקרא בהודו, ואוסף של 2,500 לוחות אבן שנחשפו על ידי ויליאם ניבן (William Niven) במקסיקו (עמ' 7).

צ'רצ'וורד נתן תיאור חי של מו, מקום בעל ציוויליזציה מפותחת, הנאאקל (Naacal), אשר פרחו בין לפני 50,000 ל-12,000 שנים, נשלטו על ידי "גזע לבן" (עמ' 48) והיה "נעלה עלינו במאפיינים שלנו" (עמ' 17). בזמן קיומה, לפני 12,000 שנה, חיו במו כ-64,000,000 תושבים בהרבה ערים גדולות, ובנוסף היו להם קולוניות גם ביבשות אחרות.

צ'רצ'וורד טען כי מו הייתה ממוקמת באזור האוקיינוס השקט, ונמתח ממזרח למערב מאיי מריאנה עד לאי הפסחא. ומצפון לדרום מהוואי עד למאנגאיה. הוא טען כי לפי "מיתוס הבריאה" שקרא בהודו, מו הועלתה השמיימה על ידי כוחות געשיים תת-ימיים וגייזרים. לבסוף, מו "נשמדה לגמרי בכמעט לילה אחד" (עמ' 44). אחרי סדרות של רעידות אדמה והתפרצויות געשיות, "הארץ השבורה נפלה לתוך אמבט האש הגדול" והייתה מכוסה לגמרי "על ידי 50 מיליון מיילים רבועים של מים".(עמ' 50)

צ'רצ'וורד טען כי מו הייתה המקור המשותף לכל הציוויליזציות הגדולות כמו מצרים, יוון, מרכז אמריקה, הודו, בורמה ואפילו אי הפסחא, ובמיוחד לבניית המגלית העתיקה. כראיות לטענה זו, הוא הצביע על סמלים מכל העולם, שבהם ראה תמות משותפות של ציפורים, של יחסי האדמה והשמיים, ובמיוחד של השמש.

צ'רצ'וורד טען כי המלך של מו היה רע, שאותו קישר למצרים, רע (אל), ורפאנוי המילה הפוליזיאנית לשמש, רה (ra'a), שהוא תרגם לא נכון ל"רע"-raa (עמ' 48). הוא טען כי מצא את הסמלים לשמש "במצרים, בבל, פרו וכל המדינות והארצות העתיקות - הייתה השמש לסמל אוניברסלי". (עמ' 138)

צ'רצ'וורד מיחס את כל האומנות המגלית בפולינזיה לאנשים ממו. הוא טען כי הסמלים של השמש "מוצגים על אבנים בהריסות פולינזיות", כמו כובעי אבן (פוקאו) על המואי הענקיים באי הפסחא. בציטוט של וו.ג'יי. ג'ונסון (W.J. Johnson), צ'רצ'וורד מתאר את הכובעים "כדורים" ש"נראים ממרחק כאדומים" ומכריזים על "ייצוג השמש כרע" (עמ' 138). הוא גם טען בטעות שכמה מהם עשויים מ"אבני חול אדומות" (עמ' 89), שלא קיימים על אותו האי. הפלטפורמות שעליהם הפסלים נחים (אהו-ahu) מתוארים על ידי צ'רצ'וורד כ"דמוי רציפים שם נשמרת האבן שנחתכה ופוסלה", שהושארו שם באותה תנוחה "מחכים לשליחתם לחלקים אחרים ביבשת כדי לבנות מקדשים וארמונות" (עמ' 89). הוא גם כביכול מציין את העמודים ש"הועמדו על ידי המאורים של ניו זילנד" כדוגמה ליכולת עבודת היד של הציוויליזציה הזו (עמ' 158). לפי ראייתו של צ'רצ'וורד, הפולינזים המודרניים הם לא צאצאים של אנשי מו, היוצרים של העבודות המורכבות הללו, אלא ניצולים של השואה שהביאה "את הקניבליזם והפרעות" בעולם (עמ' 54).

מבנים תת-ימיים, לפי הטענה הם הריסות של מו, ליד יונגוני, יפן

טענות מודרניות

הקונספט של צ'רצ'וורד הורחב על ידי סופרים אחרים. גראם הנקוק (Graham Hancock) טוען כי הריסתה של מו אירעה באזור 10,000 לפנה"ס, למרות שבספרם של ג'יימס ברמוול (James Bramwell) וויליאם סקוט-אליוט (William Scott-Elliott) "אטלנטיס האבודה" (Lost Atlantis) טענו השניים כי סדרת האירועים הטראומתית שחיסלה את מו התחילה עוד לפני 800,000 שנים (עמ' 194), והמשיכה עד הקטסטרופה האחרונה, שקרתה בדיוק בשנת 9564 לפנה"ס (עמ' 195).

בשנות ה-30 של המאה ה-20, מוסטפא כמאל אטאטורק, מייסדה של הרפובליקה של טורקיה, התעניין בעבודתו של צ'רצ'וורד וסבר כי מו יכולה להיות ארץ האם של הטורקים.

ספרו של מייקל דסמקט (Michel Desmarquet) משנת 1933, הנבואה של ת'איובה (Thiaoouba Prophecy) מכיל תיאור מפורט של היבשת מו. הסופר לכאורה נכח ביבשת הזו ובמבנים שבתוכה כשחיפש אחר חוצנים.

מאסאקי קימורה הציע שמאפיינים תת-ימיים מסוימים שמצוים ליד חופי האי יונגוני, ביפן (ידוע יותר כ"אנדרטת יונגוני") הם הריסות של מו (או "הריסות של העולם האבוד מויין" ע"פ CNN).

ביקורות

טענות גאולוגיות

מדע הגאולוגיה המודרני שולל לגמרי "יבשות אבודות" מכל גודל משמעותי. לפי תאוריית טקטוניקת הלוחות, שאושרה בצורה מקיפה לאורך 40 שנים, קרום כדור הארץ מורכב מסלעי "סיאל" קלים יותר (עשירים באלומיניום סיליקט) שצפים על אבני "סימה" כבדים יותר (עשירים במגנזיום סיליקט). הסיאל לרוב נעדר או שעוביו רק כמה קילומטרים בתחתית האוקיינוסים, לעומת יבשות שהם גושים גדולים בעובי עשרות קילומטרים. מכיוון שיבשות שמורכבות מהסיאל צפות על הסימה בדומה לקרחון ימי שצף על המים, יבשת לא יכולה פשוט לטבוע מתחת לאוקיינוס.

אמנם ייתכן שנדידת היבשות והתפשטות קרקעית הים ישנו את צורת ומיקום היבשות, ולעיתים יכולה לחלק יבשת לשני חלקים או יותר (כמו שקרה בפנגיאה), אך תהליכים אלו מאוד איטיים וקורים במשך זמנים גאולוגיים (מאות מיליוני שנים). לאורך קנה המידה ההיסטורי (עשרות אלפי שנים), הסימה מתחת לקרומי היבשות נחשבת מוצקה, ובסיס היבשות מעוגן עליה. מוסכם על הכל שהיבשות וקרקעיות האוקיינוסים שמרו על מיקומם הנוכחי לאורך כל זמן קיומו של האדם.

בנוסף, אין תרחיש מתקבל על הדעת לאירוע שיכול "להרוס" יבשת, מכיוון שמסה אדירה של אבני סיאל צריכה להגיע למקום כלשהו ואין כל זכר לכך בתחתית האוקיינוסים. האיים באוקיאניה הם לא חלקים מיבשת שקועה, אלא קציהם של הרי געש מבודדים.

מפה של אי הפסחא, המראה את מיקומם של האהו והמואי

זה המקרה, לדוגמה, של אי הפסחא, שהוא קצה געשי שהתהווה לאחרונה יחסית, ומוקף על ידי אוקיינוס עמוק (3,000 מטרים עומק במרחק 30 קילומטרים מהאי). בשנות ה-30 של המאה ה-20, הבחין אלפרד מאטרו (Alfred Métraux) בביקורו באי, שפלטפורמות המואי נבנו ליד החוף העכשווי, עובדה שמראה שחופי האי לא השתנו מאז שבנו את הפסלים. יתרה מזאת, "דרך המלך" שפיאר לוטי (Pierre Loti) דיווח עליו שעוברת מהאי לארץ השקועה מתחת, היא למעשה זרימת לבה תת-ימית טבעית. מלבד זאת, טענתו של צ'רצ'וורד שעל האי אין סלעי חול או סלעי יסוד, שנויה במחלוקת מכיוון שכל הפסלים, עשויים סלע געשי מקומי הנקרא סקוריה.

קטסטרופה מקומית

הטענות הגאולוגיות השוללות את תאוריות "היבשות האבודות" לא שוללות קטסטרופות מקומיות שיכולות לשנות את מסלול ההיסטוריה האנושית, כמו עליית גובה פני הים ב-80 מטרים לאורך 12,000 השנים האחרונות, הצפת הים השחור לפני 7,600 שנים, והתפרצות הר הגעש תירה באי היווני סנטוריני לפני 3,600 שנים.

ראיות ארכאולוגיות וגנטיות

הפרטים וההשפעה ההיסטורית של תאוריית מו, שכבר עם פרסומם היו יותר שנויים במחלוקת מהראיות הפיזיות, עורערו ביסודיות על ידי ארכאולוגים וחוקרי גנטיקה.

הראיות מצביעות על כך שהציוויליזציות של אמריקה והעולם הישן התפתחו ללא תלות הדדית, ולמעשה, החקלאות והחברה העירונית ככל הנראה התפתחו לראשונה, לאחר סוף עידן הקרח, באזור הלבנט לפני כ-10,000 שנים והתפשטו בהדרגה לשאר העולם הישן. את התפתחותן של הערים העתיקות ביותר הידועות לנו, כמו צ'טלהויוק, אפשר לזקוף בקלות יותר להתפתחות הדרגתית, ולא לניצולים מ"ציוויליזציה עליונה". לבסוף, תוצאות מחקרים בגנטיקה של האינדיאנים, האוכלוסייה הפאסיפית, והאנשים העתיקים של העולם הישן, מנוגדים לתאוריה של מו.

באשר לאי הפסחא, אין כל ראיה לנוכחות של בני אדם על האי לפני שנת 300 לספירה; והפוקאו על ראש המואי אובחנה כלבוש ראש טקסי טיפוסי.

בתרבות הפופולרית

ספרים וקומיקסים

ה.פ. לאבקרפט כלל את מו בספרו המיתוס של קות'ולהו (Cthulhu mythos).
בסיפורו של רוברט אי. הווארד, מורשת אבודה (Lost Legacy) מתוארת מו כ"אם האימפריות" שטבעה במהלך מלחמה שהתחילה עם ניתוקה מאטלנטיס.
בקומיקסו של וי. טי. המלין אלי אופ "מו" (Moo) ו"לם" (Lem) הם מדינות יריבות.
מאסימו דה ויטה: "טופולינו אה ל'אניגמה די מו" (Topolino e l'enigma di Mu - מיקי מאוס והסוד של מו), רצועת קומיקס, 1979. מיקי מאוס וגופי מגלים את הסוד של הציוויליזציה של מו וההיעלמות המפתיעה שלהם.
אלבומיו של הנרי וורנס: "לס טורס דה קריסטל" (The Crystal Towers - מגדלי הקריסטל), 1961. הגיבור בוב מוראן נוסע בזמן אל מו ההיי-טקית, ו-Les géants de Mu (הענקים ממו), 1975.
בספרו של אנדרה נורטון Operation Time Search (מבצע חיפוש בזמן), 1967, מו ואטלנטיס הן אומות יריבות.
ספרם של וורן מרפי (Warren Murphy) וריצ'רד ספיר (Richard Sapir), "מטבע הממלכה" (Coin of the Realm) משנת 1971, מזכיר את מו.
בספרו של טום רובינס Still Life with Woodpecker (בהוצאה בעברית: "איך גורמים לאהבה להישאר") (1980), יש אזכור נרחב למו.
במאנגה של מאסאמי קורומאדה (Masami Kurumada) "סיינט סאייה" (Saint Seiya) ידוע גם בשם Knights of the Zodiac (אבירי המזלות) (1986-1990), מו היא מקום היוולדו של הדמות מו, אחד מ-12 קדושי הזהב תחת פיקודה של האלה היוונית אתנה. מו ניהל את מקדש המזל של טלה (קבוצת כוכבים).
במאנגה של פרד פרי,Gold Digger (בעברית: "חופר הבורות", שמספר על ארכאולוגים במצרים), מו מוזכרת כמה פעמים ביחד עם מספר כביכול ציוויליזציות אבודות, כמו אטלנטיס, אל דוראדו וסיב אלפא. פרי בונה הסברים וציוויליזציות למקומות שונים המתאימים ללוגיקה של היקום שלו.
אלבום הקומיקס של הוגו פראט הנקרא מו (1988-1989) הרפתקאה של קורטו מלטזה.
סדרת ספריה של מרגריט סנדמו, Häxmästaren, באנגלית: The Warlock בעברית: "המכשף" ו-Legenden om Ljusets rike באנגלית: The Legend of the Realm of Light ובעברית: "האגדה של ממלכת האור". מו ולמוריה הן ציוויליזציות מפותחות.
ספרו של ג'יימס רולינס (James Rollins), "פתום עמוק" (Deep Fathom באנגלית), שבו אחת הדמויות היא הנכדה של ג'יימס צ'רצ'וורד.
ספרו זוכה פרס ספר הפואמות הטוב ביותר ב"פרסי הספרים הלאומיים" של נת'ניאל מקי, Splay Anthem (המנון השפע), 2006, מכיל את שירו הסדרתי, "מו".
הספר השלישי בסדרת שיחות עם אלוהים (Conversations with God) של ניל דונלד וולש (Neale Donald Walsch), המיתולוגיה של ארץ מו מוזכרת כאמת.
בספרו של סטפן פרספילד "The Legend of Bagger Vance", מסופר כי מו השתרע על כל היבשות לפני 20,000 שנים. אדמת מלחמה קדומה ממוקמת כיום בסאוונה, ג'ורג'יה, במקום של תחרות גולף מודרני.
בסדרת ספריו של כריסטופר פייק, ספוקוויל (Spookville), מו ולמוריה הן אותה יבשת עם עיר של שרידים יחידים מהיבשת האבודה. ההיסטוריה של מו/למוריה ואטלנטיס משחקות תפקיד חשוב לאורך כל הסדרה.
בסיפורו הקצר של פרדריק בראון, "מכתב לפניקס" (Letter to a Phoenix), הסופר ממקם את הציוויליזציות שקדמו לציוויליזציה העכשווית, מו היא מספר 2 לפני הסוף (אטלנטיס כמובן היא האחרונה).
בסדרת הקומיקס של הירויוקי טאקיי שאמן קינג, יבשת מו מגיעה למקום האחרון בתחרות על מעמד מלך השאמנים.

סרטים, סדרות טלוויזיה ואנימציות

אטראגון (1963) וסופר אטראגון (1996), מבוססים עם ספרו של שונרו אושיקאווה, "ספינת מלחמה תת-ימית" שמספרת על מו.
הריידין האמיצים (1975-1976). תושבי מו השאירו רובוטים להגן על כדור הארץ משדים רעים מהחלל.
ערי הזהב הנסתרות (1982). במקור, הדמות טאו הוא צאצא של האימפריה של מו (שמו שונה להיבה בדיבוב לאנגלית).
המאה הסופר ממדית אורגוס (1983). הניצולים מאימפריית מו שורדים כרובוטים סופר תבוניים.
אוצ'ו קנג'י שיידר (שריף החלל שיידר), 1984. אימפריית פומה החייזרית, שאותה משרת שיידר כשריף, היא צאצא של מו, שקמה לפני 12,000 שנים.
סיינט סאייה (1986) באוכלוסייה של מו יצרה את הקדושים של אתנה. זה גם השם העכשווי של הקדשו ארס (טלה), ארס מו (Aries Mu).
ראזפון (2002) מוריאנים חייזרים שמגיעים מיקום מקביל, שבו היבשת של מו תורגמה בטעות למימד שלהם.
רובוטריקים: המנהלים (1987). היבשת השקועה של מו היא המקום שבו סקורפונוק קוצר את מתכת ה"קריסמג".
לידתה מחדש של מות'רה 2 (1997). מו היא המקום שבו המפלצת "דאגארלה" נוצרה.
שאמן קינג (1998-2004). מו היא אחד המקומות שתחרות השאמנים מתקיימת בהם.

משחקי וידאו

משחק ה-MMOPRG של חברת וובזן, מו אונליין (Mu Online), מתרחש ביבשת מו.
במשחק של טריי-אס, "סטאר אושן", "Star Ocean" (ים כוכבי), הדמויות מוצאות מפה עתיקה של כדור הארץ שעליו מסומנת מו ומגלים שמטאור נפל על מו, הוא יצר חור תולעת שהעביר את מו לכוכב רואק, ששם מתרחש המשחק. מו מוזכרת גם בהמשך טרילוגיית המשחקים.
במשחק של NES, "דאק טיילס 2", "Duck Tales 2" (סיפורי הברווז 2), ממוקמת מו כאחד מהשלבים.
במשחק של GBA, "אסטרו בוי: אומגה פקטור", "Astro Boy: Omega Factor", מראים את מו כארץ אצטקים, מעוצבת כמו האנימה של אוסאמו טאזוקה, "רכבת תת-ימית: מרינה אקספרס".
"עיר הגיבורים" ו"עיר הנבלים". הרבה אנשים עם כוחות קסומים הם צאצאים של אנשי מו. קבוצת הנבלים, "עיגול של קוצים" הם בעיקר רוחות של האויבים הקדומים של אנשי מו, האורנבגנים, ולקבוצת הרשעים "אראקנוס" יש מחלקה שלמה של צאצאי מו.
ב"ציוויליזציה 2: עולמות פנטסטיים" (Civilization II: Fantastic Worlds), יש אזכור של העיר מו בשני תסריטים שונים לפחות.
ב"מגה מן כח הכוכב 2" (Mega Man Star Force 2) מו היא יבשת צפה; למשך אלפי שנים היא הייתה מוקפת שדה אלקטרומגנטי שמסתיר אותה מלוויינים. דר' וגה, המשמשת כדמות ה"רעה" במשחק, מתכוונת להכניס את כל ה-OOPArt (החרב של זרקר, הכוכב של נינג'ה והגולגולת של סאוריאן) או ממל"ב (מתכן ממש לא במקום - Out-of-place artifact) כדי להחיות את היבשת ולשלוט בעולם, כפי שהיה אמור להיות לפני אלפי שנים.
ב"עידן האימפריות 3: השושלות הסיניות" (Age of Empires III: The Asian Dynasties), מראים שלושה אוצרות שבהם יש את השאריות של יבשת מו.
המשחק של SNES "האשליה של גאיה" (Illusion of Gaia) מתרחש במו, עיר עתיקה באמצע הים, שמקושטת בפסלים מאי הפסחא.
ב"ויאוטיפול ג'ו" (Viewtiful Joe), שלב הנקרא 2,000,000 ליגות מתחת למים, מתרחש במו, שמתוארת כעיר תת-ימית מודרנית.
במשחק של נינטנדו DS, "נוסטלגיה" (Nostalgia), מו הוא מבוך בונוס שהשחקן יכול לבחור אם לחקור אותו.

ראו גם

לקריאה נוספת

אומברטו אקו, תולדות האגדות - סיפורם של מקומות אגדיים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2016, הפרק "אטלנטיס, מו ולמוריה", עמ' 180–219.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מו בוויקישיתוף

יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.