מחסום כפר ורבורג

מחסום כפר ורבורג היה מערך של חמישה סוגי מכשולים שונים שנבנו לאורך של 1,200 מטרים על מנת לעכב את הצבא המצרי אם ינסה לנוע על הכביש העובר סמוך למושב כפר ורבורג וצפונה במאי 1948. הוא החל מצומת הכניסה למושב ונמשך דרומה עד לגשר פריזר שניצב מעל נחל גוברין שנקרא אז "ואדי אל-ג'לדיה". חמשת מרכיבי המחסום כללו מיקוש והכנת הגשר עצמו לפיצוץ. הקמתו של המחסום החלה ב־12 במאי והסתיימה כעבור עשרה ימים. היה זה המחסום הגדול, הארוך, המורכב והמשוכלל ביותר שנבנה בתקופת מלחמת העצמאות בישראל[1].

תוכנית מלאה של חמשת מרכיבי מחסום כפר ורבורג. מבט מצפון לדרום
מכשולי בטון נגד טנקים מתקופת מלחמת העולם השנייה, ססקס, אנגליה. נקראו גם "שיני דרקון"

הרקע להקמתועריכה

ידיעות והשערות שהצבא המצרי עלול לנסות לנוע צפונה דרך הכביש העובר בסמוך למושב כפר ורבורג (כביש 3) לכיוון גדרה וצפונה, הביאו לכך שמח"ט גבעתי שמעון אבידן הטיל על מפקד גדוד 53 שהאזור היה באחריותו את המשימה להקים עליו מחסום.

ב־12 במאי 1948 נקראו שני החבלנים הבכירים של הגדוד (שרגא אלון ועודד נגבי) יחד עם מ"פ המסייעת יגאל קרצ'ובניק אל קצין המבצעים הגדודי. הקמב"צ הסביר לשלושה שהוטל על הגדוד להקים חסימות על ציר הכביש מג'דלמסמיה, ועליהם לצאת לשטח ולהביא תוך 3 שעות תוכנית מסודרת. השלושה חזרו לגדוד והביאו את תוכניתם להקמת מערך מחסומים ומכשולים החל מהכניסה למושב כפר ורבורג בצפון ולאורך 1200 מטרים עד לגשר פריזר בדרום.

תוכנית מבנה המחסוםעריכה

תוכנית המחסום שהוצגה לקמב"צ כללה 5 חלקים שונים לפי הסדר מדרום לצפון:

  • גשר פריזר – הנחת מטעני חומר נפץ צמודים לסמכים של גשר פריזר ובמרכזו מתחת לכביש לפיצוצו.
  • מוקשים נגד רכב – פיזור 4 חגורות מוקשים נגד רכב משני צידי הכביש לאורך של כ־200 מטרים מהגשר צפונה.
  • פוגזים – הצבת 40 חביות פוגז לאורך הכביש מצידו המערבי לאורך של כ־200 מטרים (בפועל הותקנו רק 17 חביות עקב מחסור בחביות).
  • שיני דרקון – הצבת 200 חרוטי בטון "שיני דרקון", 100 מכל צד של הכביש כדי למנוע מעבר של כל כלי רכב ושריון בשולי הכביש. (בפועל הוצבו רק 128 חרוטים, 64 מכל צד של הכביש עקב מחסור בבטון). בין החרוטים יוטמנו מוקשים נגד רכב.
  • קירות בטון – בניית 4 קירות בטון בזוגות כאשר בין הזוגות מפריד מרחק של 100 מטרים. הקירות היו מתוכננים להיות יצוקים בתוך תשתית הכביש כך שיגרמו לכל רכב העובר נסיעת עקלתון איטית.

משני צידי הכביש השתרעו פרדסים שמנעו תנועת רכב חפשית דרכם.

קירות הבטון ושיני הדרקון היו אמורים להיבנות על ידי חברת "סולל בונה".

השלושה חזרו תוך 3 שעות והציגו בפני הקמב"צ את תוכניתם. התוכנית אושרה והחבלנים קיבלו פקודה לצאת תוך שעתיים ולהתחיל בבניית המחסום.

שלבי הבנייה וההקמהעריכה

הגדוד הקצה ככוח עזר מספר חיילים שעזרו לחבלנים להעמיס את הציוד שכלל: מוקשים נגד רכב, חומר נפץ, פתילי השהיה, פתיל רועם, נפצים, מכשירים מיוחדים של חבלנים כמו צבת צימות, את הפצץ היחידי שהיה בגדוד, וכן ציוד שהייה כללי כמו אוהלים, כלי חפירה, מזון וכמויות גדולות של סמרטוטים להכנסה לחביות הפוגזים. "חבית פוגז" היא חבית 220 ליטר רגילה שמולאה בתערובת של 70 אחוז סולר ו־20 אחוז נפט, ו־2 כפות של קליפוניום וסמרטוטים. הצתת התערובת גרמה לדלקה הדומה לזו הנגרמת מהצתת פצצת נפאלם.

בשעה 14:00 הגיעו קבוצות פועלים של חברת "סולל בונה" כדי להקים ולצקת את "שיני הדרקון" ואת קירות הבטון. יחד עם עובדי סולל בונה הגיעו למקום שני מהנדסים שתכננו את בניית הקירות והיו אמורים לבנות את שיני הדרקון. מספר החבלן עודד נגבי: "הסברתי למהנדסים את התוכנית שלנו ואמרתי להם שעליהם לצקת ולהציב "שיני דרקון" מצידי הכביש. הם הסתכלו עלי בעיניים תוהות ולא ידעו למה התכוונתי. אמרתי שאני מתכוון למחסומי בטון כפי שנבנו באירופה ב"קו זיגפריד". הפעם ענה לי מהנדס אחד ממוצא הולנדי ואמר – עכשיו אני יודע למה כוונתך".

בשעה 16:00 הגיעה משאית מהגדוד והביאה 12 חביות שהיו מלאות ב־70 אחוז סולר יחד עם 2 חיילים נוספים לעזרה. הכנת חביות הפוגזים כללה ערבוב הנפט והקליפוניום עם הסולר וסמרטוטים והצבתן בצד הכביש בזווית כאשר החביות מורמות בצדן הקרוב לכביש על בלוק ומאחוריהן הונחו מאוחר יותר מטעני הדף. הצבתן ארכה זמן רב ורק בשעה 23:00 הסתיימו עבודות הצבת 6 החביות הראשונות.

למחרת היום חלו כמה חיילים ולכן הספיקו החבלנים להכין ולהציב 5 חביות בלבד פרט להטמנת המוקשים.

ביום שבת, 15 במאי בשעה 10:00, כבר היו 12 חביות מוצבות לצד הכביש ומוכנות להפעלה. החבית הוצבה בזווית כאשר צידה האחד מורם נשען על בלוק עץ בגובה 20 ס"מ ומאחוריה הונח מטען הדף (אבק שרפה). הפעלת מטען ההדף גרמה להדיפת החבית תוך כדי הצתת הנוזל שבה ופגיעתו ברכב העובר בכביש והצתתו.

היות שבגדוד לא היו חביות נוספות, אספו החבלנים 5 חביות נוספות בבאר טוביה.

 
מוקש נגד רכב "עכביש" מתוצרת תע"ש, צילום-1969

עד שבת בערב היו כל 17 החביות מוצבות. בלילה פרשו החבלנים 3 כבלים אל הגשר כהכנה לפיצוצו. מחלקת האבטחה של אורי רום, המ"מ מבאר טוביה, שהוצבה בפרדס הנוצרייה במרחק של כ־800 מטרים צפון מערב מהגשר, יצאה יחד עם אורי רום תחת פיקודו של המ"פ דודיק בן יעקב לניצנים, על מנת לחלץ ברגל את נשות וילדי ניצנים במסגרת "מבצע תינוק". גם החבלן עודד נגבי נקרא באותו בוקר למחנה יורם והצטרף שם לכוח הפינוי. במחסום נשאר כחבלן יחידי – שרגא אלון.

 
החבלן הבכיר עודד נגבי, נגבה, מאי 1948

תוכנית המחסום שיושמהעריכה

ביום שני 17 במאי נראה המחסום כך במבט מצפון לדרום:

  • קירות בטון – עובדי סולל בונה יצקו בתבניות מיוחדות ארבעה קירות בטון. הקירות נבנו עם יסודות בעומק של כ־40 ס"מ והיו בגובה של 120 ס"מ ובעובי של 60 ס"מ שחסם את הכביש משוליו ועד מעבר לאמצעיתו.

בין כל זוג קירות הפריד מרחק של כ־15 מטרים שאפשר מעבר איטי מאוד של רכב. בין שני זוגות הקירות הפריד מרחק של כ־100 מטרים שהפך למעשה לשטח הריגה.

  • שיני דרקון – אנשי סולל בונה יצקו 128 חרוטי בטון, 64 מכל צד של הכביש (במקום 200 שתוכננו). החרוטים פוזרו לאורך של כ־30 מטרים מכל צד של הכביש ולמרחק של כ־20 מטרים ממנו. גם מספר מוקטן זה נבע ממחסור במלט. לחרוטי הבטון היה בסיס בעומק של 40 ס"מ והיו בגובה של 120 ס"מ מעל פני הכביש. בין המרווחים של החרוטים הוטמנו 32 מוקשים נגד רכב כולל 6 מוקשים באריזות של ארגזי עץ. זאת, על מנת למנוע ניסיונות מעבר בין חרוטי הבטון.
  • חביות פוגזים – לאורך הכביש מצידו המערבי הוצבו בפועל 17 חביות בלבד עקב מחסור בהן. הן הוצבו במרחק של כ־1.5 מטרים משפת הכביש. הן הוצבו במאוזן כאשר הצד הפונה אל הכביש הורם באמצעות בלוקים מעץ בגובה 20 ס"מ. מטעני ההדף שהונחו מאחורי החביות חוברו יחד בפתיל רועם. הצתת מטעני ההדף הייתה אמורה להעיף את החבית אל מרכז הכביש תוך כדי הצתת התערובת שבה. משלושה מקומות שונים בהם הותקנו נפצים, נמתחו חוטים להפעלת כל החביות באמצעות מכשיר הפצץ. החביות נמרחו בשמן מכונות ועליו שפכו חול להסוואה. החבלן עודד נגבי היה די ספקני לגבי יעילות הפעלת החביות עקב דלות האמצעים שהיו בידיהם בעוד שרגא נטה להיות אופטימיסט יותר.
  • מוקשים נגד רכב – לאורך הכביש הוטמנו ארבע שורות של מוקשים נגד רכב משני צידי הכביש. המוקשים היו מתוצרת תע"ש. בפועל הוטמנו כ־80 מוקשים בסך הכל, 40 מכל צד של הכביש. רובם היו מסוג "מוקשי עכביש" ומיעוטם מסוג דומה למוקש M15 אמריקאי כמו בתמונה שמשאל. הטמנת המוקשים נעשתה לאורך של כ־200 מטרים במרווחים משתנים ולא בקווים אחידים ומקבילים, כל זאת על מנת למנוע מצב של זיהוי מיקום המוקשים על ידי האויב. המרחקים ביניהם היו בין 5 ל־8 מטרים.
  • הגשר – מטעני החנ"מ הוצמדו לסמכים של הגשר ומטען נוסף הוצמד למרכזו מתחת לכביש באמצעות פיגומי עץ. בנוסף הוכנו מטענים להצבה במרכז הגשר כך שיגרמו במהלך הפיצוץ לפעולת מגזרת יחד עם המטענים שהוצמדו לגשר במרכזו ומתחתיו.

שלושה כבלי חשמל מקבילים הונחו על האדמה מהגשר ל־3 נקודות פיצוץ שונות שהיו במרחק של 150 מטרים אחת מהשנייה. הפעלת המטענים בגשר הייתה אמורה להתבצע באמצעות פצץ (אקספלודר) שנשא על חגורתו החבלן שרגא אלון.

 
החבלן הבכיר שרגא אלון בחופשה בתל אביב, אפריל 1948

החבלנים הציבו כ־100 מטרים מדרום לגשר פריזר שני שלטים משני צידי הכביש עליהם הייתה אזהרה בעברית ואנגלית שהגשר והכביש ממוקשים. כבר בבוקר הראשון נוכחו החבלנים שחוטי החשמל כורסמו על ידי תנים שנמשכו אליהם כנראה על ידי ריח מסוים.

האסון שנמנעעריכה

 
החבלן עודד נגבי עומד על מעקה הבטון של גשר פריזר, פברואר 2015

באותו לילה ה־17 במאי פונו ילדי קיבוץ נגבה במסגרת "מבצע תינוק". בנגבה לא ידעו על הקמת המחסום, ולכן לא דיווח המא"ז למפקדת גדוד 53 על יציאת שיירת הילדים. רצה הגורל ובאותו לילה נדדה שנתו של שרגא אלון. הטרידה אותו מאוד העובדה שאלמונים נהגו לחבל בחוטי החשמל המחברים את האקספלודר (הפצץ) למטעני הנפץ. הוא גילה שהאלמונים האלה היו תנים, שנמשכו כנראה לריח החריף של החוטים וכרסמו בהם. שרגא יצא איפוא, לבדוק את כבלי החשמל. לא היה לו מושג על השיירה המתקרבת. הפקודה שקיבל הייתה חד-משמעית: אם מגיעה שיירת אויב ועוברת את הגשר – פוצץ אותו!

והנה בעודו מהלך לאורך החוטים לכיוון הגשר, הוא שמע קולות מנועי משאיות והחלפת הילוכים. הוא הצמיד את אזנו לכביש וכעבור 3 דקות כבר היה משוכנע שאכן שיירת משאיות מתקרבת לעבר הגשר מדרום. היות שלא הודיעו לו על שום שיירה שתגיע מדרום, נדרך שרגא תוך שהוא מתאמץ לזהות מי הבאים בחשיכה. לימים סיפר שרגא לעודד, שליבו חשב להתפוצץ מרוב מתח שאחז בו. כעבור כ־10 דקות נוספות הצליח להבחין בצלליות של 4 מכוניות ארוכות. כעבור שתי דקות נוספות תוך שהוא אוחז בפצץ ומוכן להפעילו, הוא חש שידיו רטובות מזיעה. לפתע עצרה המכונית הראשונה כ־10 מטרים לפני הגשר והפעם הוא שמע בכי ילדים. כאשר התקרב לשיירה הבחין שרגא במשוריין שעמד ראשון, אחרין עמדו שני אוטובוסים משוריינים ובמאסף הייתה משאית עם הציוד של הילדים ומיטות תינוקות. הייתה זו שיירת מפוני נגבה שכללה 114 תינוקות ילדים ונשים[2].

מפוני הנגב שעברו דרך המחסוםעריכה

רוב מפוני הנגב יצאו מקיבוץ רוחמה אליו פונו בשלב ראשון וממנו המשיכו צפונה דרך נתיב זה לתחנה ראשונה היא קיבוץ גבעת ברנר. משם לאחר הפסקה והתרעננות, המשיכו צפונה ליעדים שונים[3]. להלן טבלה חלקית של השיירות שעברו במחסום מ-17 במאי עד סוף חודש מאי.

תאריך וזמן יציאה שם הקיבוץ מס' ילדים מס' נשים ומבוגרים סה"כ זמן הגעה למחסום יעד
יום ב' 17.5 בערב נגבה 84 30 114 לילה גבעת ברנר
יום ד' 23.5 בערב רוחמה 57 21 78 לילה רחובות
יום ד' 19.5 שעה 01:00 יד מרדכי 57 פעוטים ותינוקות 22 79 אור הבוקר מצפה הים
יום ד' 19.5[4] ניר עם 70 50 120 לילה קבוצת שילר
יום ו' 21-22.5 בלילה גברעם 90 45 135 בחשיכה לפנות בוקר ראשון לציון
שבת 22.5 בארות יצחק (יציאה מדורות) 65 50 115 לילה רעננה
יום א' 23.5 בערב דורות 85 ? 85 + 24.5 שעה 02:30 ראשון לציון
יום א' 23.5 בערב יד מרדכי (יציאה מרוחמה) 43 ילדים בגיל 4-8 6 49 אחרי חצות מצפה הים

הערות:

  1. כל ילדי יד מרדכי פונו מהקיבוץ בליל ה-18–19 לרוחמה. התינוקות המשיכו עם בוקר צפונה בעוד הילדים הבוגרים נשארו ברוחמה מספר ימים.
  2. ילדי בארות יצחק פונו מהקיבוץ כבר בערבו של יום שבת 15.5 לקיבוץ דורות שם נשארו מספר ימים ורק ב-22.5 פונו עם ילדי קיבוצים אחרים לצפון[5].
  3. הלוגיסטיקה הכרוכה בפינוי ילדים מאזור שכבר בחלקו היה תחת אש הייתה לא פשוטה. כל מאות הילדים והנשים יצאו בשיירות אותן ארגן ועליהן פיקח המ"פ גרשון דובנבוים. יש לזקוף לזכותו את העובדה שאף אחד לא נפגע במבצע הפינוי וכל השיירות יצאו ועברו בשלום.

פירוק הגשרעריכה

רוחבו המקורי של גשר פריזר הוא 5 מטרים. רוחב זה אפשר מעבר למכונית אחת בלבד. פרט לכך הגישה לגשר משני הצדדים, גם מדרום וגם מצפון הייתה בכביש מתפתל בצורת האות האנגלית s. המעבר כולו היה מסוכן ויצר צוואר בקבוק. על כן הוחלט במע"צ ליישר את תוואי הכביש ולבנות גשר חדש שיאפשר מעבר לשני הכיוונים בו זמנית.

בשנת 1991 נפתח התוואי החדש עם גשר חדש שעובר כ-70 מטרים מערבית לגשר הישן[6].

בשנת 2004 כאשר מחירי הברזל בישראל עלו לקראת אולימפיאדת בייג'ינג (2008), פשטו גנבי מתכות על האזור, חתכו וגנבו את מעקות הברזל של הגשר.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עדות בכתב של עודד נגבי מיום 29 בפברואר 2012
  2. ^ ראו עלון גבעת ברנר מס' 3399 מיום 24.5.1948
  3. ^ לפי המצוין בתיק ארכיון צה"ל מס' 1970 / 150 - 1046
  4. ^ י. גברי "באבק וביזע", עמ' 170
  5. ^ נ. ברוכי "בארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה" ע' 80
  6. ^ מכתב מתאריך 16.9.2015 של חברת נתיבי ישראל, סימוכין MISHNE-23-2066

7. קישור לכתבה של טל'ק נוה מונוסון עם עודד נגבי https://www.youtube.com/watch?v=zCm2yW2-2hQ&t=6s