ניצנים

קיבוץ בישראל

נִיצָּנִים הוא קיבוץ בתחומי המועצה האזורית חוף אשקלון, במרחק של כ-5 ק"מ מצפון מזרח לאשקלון, ובמרחק זהה מדרום לאשדוד. בקרב על ניצנים במלחמת העצמאות נכבש הקיבוץ בידי חיל המשלוח המצרי, ושב ונכבש בידי צה"ל בסוף המלחמה. לאחר המלחמה שבו רוב חבריו והקיבוץ הוקם מחדש במיקום אחר בשטח הפתוח שבחולות ניצנים.

ניצנים
בית זיכרון לבנים, בתכנון האדריכל נחום זולוטוב והפסל משה שטרנשוס
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הדרום
מועצה אזורית חוף אשקלון
גובה ממוצע[1] ‎35 מטר
תאריך ייסוד 1943
תנועה מיישבת העובד הציוני
סוג יישוב קיבוץ
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2022[1]
  - אוכלוסייה 624 תושבים
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.8% בשנה
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2019[2]
7 מתוך 10
ה"ארמון" בניצנים הישנה
שער הברזל בבית הקברות בניצנים הישנה המנציח את קליטת אוניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי", פינוי הילדים במבצע תינוק, נפילת ניצנים והליכה לשבי ובניית ניצנים החדשה

הקמה עריכה

גרעין ניצנים הוקם מאיחוד של מספר קבוצות במסגרת הנוער הציוני. הקבוצה האחת, יוצאי פולין, עברו הכשרה עוד בארץ מוצאם בשנים 1937–1938. אלה עלו בשנת 1939, חלקם באופן ליגלי וחלקם כמעפילים. הקבוצה השנייה היו יוצאי רומניה ופולין, שקיבלו את חינוכם כנערים בארץ ישראל במאיר שפיה (הראשונים) ובבן שמן (האחרונים), ואת הכשרתם קיבלו בכפר רופין. קבוצה שלישית כללה צעירים שהגיעו במסגרת עליית הנוער לנהלל ועברו אחר כך לאושה. קבוצה רביעית כללה נוער תל אביבי, יחד עם יוצאי מקוה ישראל, אליהם הצטרפו צעירים מירושלים ויוצאות משק הפועלות מפתח תקווה. לאחר מספר גלגולים, חלקם הופנה בהמשך לתל יצחק, שם עברה הקבוצה הרביעית את ההכשרה, וחלקם הצטרף לשלוש הקבוצות שתוארו. בסוף שנת 1940, הקבוצות התאחדו והתארגנו להתיישבות בקבוצת הדר ליד הרצליה, שם הקימו משק עזר מגוון, התפרנסו מעבודות חוץ, למשל בפרדסי הסביבה, והמתינו להזדמנות להקים יישוב עצמאי. תוך כדי כך הצטרפו חברים נוספים. לחברי הקבוצה הוצעו שלוש נקודות התיישבות. הם בחרו באדמה באזור הכפר חמאמה, אותה רכשה קק"ל בשנת 1942 יחד עם בית ענק מוקף בגן מידי מוח'תאר הכפר, עבד רבו (כיום: בית ספר שדה שיקמים). חברי הקבוצה שמנו כ-70 חברים בחרו באתר זה עבור ניצנים, מכיוון שהייתה זמינה להתיישבות מידית, והייתה קרובה לים, ממנו קיוו להתפרנס מדיג ולהביא מעפילים. העלייה על הקרקע יצאה לפועל ב-8 בדצמבר 1943. באוגוסט 1945, הוקם יישוב הקבע. המשק כלל, בין היתר, מטעים, לול ואורווה.

הקיבוץ שכן בין העיירות הערביות איסדוד (ליד אשדוד של ימינו) ומג'דל (אשקלון של ימינו), על דרך הים מעזה ליפו, באזור שהיה מאוכלס בעיקר בערבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לניצנים היה באר טוביה, שהיה מרוחק ממנו כ-8 קילומטרים. בתוכנית החלוקה נכלל ניצנים בתחומי המדינה הערבית. באביב 1947 השתתפו תושבי ניצנים בהעלאת מעפילי אונית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" לחוף בקרבת הקיבוץ[3].

ניצנים במלחמת העצמאות עריכה

  ערך מורחב – הקרב על ניצנים

במלחמת העצמאות, עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, פלש הצבא המצרי למדינה החדשה. תחילה נכבשה יד מרדכי ואז המשיכו המצרים להתקדם צפונה כשהם עוקפים את ניצנים ונעצרים בגשר עד הלום. אז התפנו לתקוף את ניצנים. ילדי הקיבוץ כבר פונו לפני כן ברגל לבאר טוביה. הצבא המצרי היה מצויד בטנקים ובארטילריה ונהנה מסיוע אווירי, ומולו עמדו חברי הקיבוץ ותגבורת שנשלחה אליהם כשהם מצוידים בנשק דל. לאחר שרבים מלוחמי ניצנים נהרגו בקרב, ב-7 ביוני 1948 נכנעו יתר הלוחמים לכוח המצרי ונפלו בשבי. בדף קרבי של חטיבת גבעתי תקף קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, את הכניעה, וכתב: "לצאת לשבי הפולש - חרפה ומוות".

ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין טען בספרו 'הופקרו למוות' כי הסיבה לכשלון הקרב נעוץ הן בהשתייכות הפוליטית של ניצנים ל'הנוער הציוני', והן לגישתם האידיאולוגית של מפקדי 'גבעתי' - שמעון אבידן ואבא קובנר.[4] לעומת זאת ההיסטוריונית דינה פורת, הראתה במחקרה אודות אבא קובנר, כי 'הדף הקרבי' - הגם שנוסח באופן אומלל (בראייה לאחור) - נועד לחיילי ומפקדי 'גבעתי' לקראת הצפוי להם בהמשך המלחמה. פורת אף הציגה באופן משכנע את השתלשלות העניינים משנות ה-80' ואילך, עת צצה שוב הפרשה, וקובנר נמנע מלהביע התנצלות על דבריו ב'דף הקרבי'.[5]

בסוף אוקטובר 1948, כבש צה"ל את האזור מחדש. שלדי הלוחמים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בניצנים הישנה. בקרב נהרגו 33 מן המגינים, כמחציתם חברי הקיבוץ. על 33 אלו יש להוסיף עוד 4 חברי קיבוץ שנהרגו בהתנפלות על שיירה כמה חודשים קודם לכן. אנדרטת זכרון לזכרם מוצבת על כביש 232, כקילומטר דרומית לפנייה לחוות 'נטיעות הדרום', בצד המערבי של הכביש.

לאחר המלחמה, בעקבות דרישה של חברי ניצנים, הוקמה ועדת חקירה, בראשות נחמיה ברוש, שבחתימת בן-גוריון טיהרה את מגיני ניצנים מאשמת הפקרת המשק וכניעה לאויב.

ניצנים לאחר מלחמת העצמאות עריכה

לאחר מלחמת העצמאות הקיבוץ הוקם מחדש במרחק כשני ק"מ דרומית מזרחית ממקומו הקודם.

באתר בו היה היישוב הישן שנפגע במלחמה הוקם ב-1949 כפר הנוער ניצנים, אשר נסגר ב-1990. לידו קיים בית ספר שדה שקמים אשר מופעל על ידי החברה להגנת הטבע ואתר הנצחה לניצנים הישנה. בסוף שנות ה-90 הוקם במקום היישוב הקהילתי הדתי ניצן.

בשנות השישים הוקם בקיבוץ ניצנים בית הנצחה לנופלים בקרב ניצנים במלחמת העצמאות. את בית ההנצחה תכנן האדריכל נחום זולוטוב, שאחיו בצלאל נהרג בקרב. ליד בית ההנצחה נטעו 33 ברושים לזכר הנופלים.

לאחר קום המדינה הצטרפו לקיבוץ עולים רבים מדרום אמריקה, במיוחד מארגנטינה. בקיבוץ כיום כ-100 משפחות ובסך הכל כ-450 נפש. תושבי המקום מתפרנסים, בין השאר, ממפעל "פלטכניקה" (נסגר ב-2015), רפת, פרדס של כ-2,000 דונם, בית אריזה, גידולי שדה, יחידת מחשוב, אגודת המים – אגודה שיתופית חקלאית שמטרתה לספק מים מושבים מקולחי אשקלון לפרדס, גד"ש ופרדסי פרי אור (האגודה מטפלת בכמות של כ־1.8 מיליון קוב).

בשנים האחרונות נפתח תהליך קליטה וקבלה לחברות בקיבוץ ניצנים ובמהלך שנת 2015 הונחה האבן פינה לשכונה החדשה בקיבוץ, אשר כוללת תכנון להקמה של 64 יח"ד חדשות למגורים עבור חברי הקיבוץ הנקלטים, אכלוס השכונה החל במהלך שנת 2020.

לקריאה נוספת עריכה

  • צביקה דרור - ניצנים: קבוץ שהוקם פעמיים, הקבוץ המאוחד, 1990
  • עמית חכם, "קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות: ההיבט האנושי", עיונים 39, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2023.
  • אודי מנור, הפרק 'ניצנים' בספר: כל אחד בונה - הנוער הציוני 1925-2020, הוצאת הנוער הציוני 2022

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ניצנים בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף דצמבר 2023 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  3. ^ מ. בן שחר, "שבתי לוזינסקי" ושבתי לוזינסקי ז"ל, דבר, 27 במרץ 1947
    דוד הכהן, קיבוץ ניצנים: עם ובלי קשר לפינוי, באתר ynet
  4. ^ אורי מילשטיין, הופקרו למוות, תל אביב: מנדלי מוכר ספרים והוצאת שרידות, 2013
  5. ^ דינה פורת, מעבר לגשמי, תל אביב: עם עובד, 2009