אנטוניו דה ביובר

דיפלומט ספרדי

אנטוניו דה לה סיירבה אי לוויטה, רוזן בַּיוֹבַּרספרדית: Antonio de la Cierva y Lewita Conde de Ballobar;‏ 1 בדצמבר 1885, וינה1971, מדריד) היה דיפלומט ספרדי ששימש כקונסול הספרדי בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאחר גירוש הקונסול האמריקאי אוטיס אלן גלייזברוק הפך ביובר לקונסול המערבי היחיד בארץ ישראל שייצג את האינטרסים של כל מדינות המערב. על כך כתב ביומנו רונלד סטורס:

אנטוניו דה ביובר
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1885 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוקטובר 1971 (בגיל 86 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג María Rafaela Osorio de Moscoso López de Ansó עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"מן הבחינה הבינלאומית שימש הקונסול הספרדי, הרוזן ביובר, במשרה החשובה ביותר; דיפלומט צעיר וחביב זה ייצג לא את ארצו בלבד, אלא אף את הארצות הניטראליות, ואחר כך את ממשלות ההסכמה, ועתה את ממשלות מרכז אירופה - כמעט את כל הממשלות הידועות והתרבותיות בעולם"

קטע מיומניו של רונלד סטורס, בתוך: יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007

קורותיו עריכה

ביובר היה בן לאם יהודייה אוסטרית שהתנצרה ולאב שהיה הנספח הצבאי בשגרירות ספרד באוסטריה. בשנת 1911 הצטרף למשרד החוץ הספרדי ונשלח לקובה. בשנת 1913 הוטל עליו לשמש קונסול בירושלים, למרות גילו הצעיר וחוסר ניסיונו. על פי שמעון רובינשטיין[1], טרם יציאתו לארץ ישראל הונחה ביובר על ידי מלך ספרד אלפונסו ה-13 לסייע ליהודים בישראל כמיטב יכולתו.

עם הגיעו לירושלים באוגוסט 1913 שכר ביובר בית גדול ברחוב החבשים (רחוב אתיופיה) מידי משפחת נשאשיבי.

משפרצה מלחמת העולם הראשונה, ביטלו הטורקים את הקפיטולציות (שעל פיהן נתינים זרים נהנו מהגנתם של הקונסולים שלהם), והקונסולים של המדינות שלחמו באימפריה העות'מאנית (בראשן אנגליה, רוסיה, וצרפת) גורשו. בעקבות כך גבר כוחם של נציגי המדינות הנייטרליות בישראל, הקונסול האמריקאי ד"ר אוטיס גלייזברוק והקונסול הספרדי ביובר. ביובר הפך במהלך המלחמה לידידו של ג'מאל פאשה מפקד הארמייה הרביעית, וקשר קשרים טובים עם שאר צמרת השלטון העות'מאני והצבא הגרמני בירושלים. הוא גם קשר קשרי ידידות עם משפחות יהודיות, ובפרט עם אלו ממוצא ספרדי (ולירו, מני, ילין ועוד).

דה ביובר הפך לבא כוח האינטרסים הרומנים בארץ כשהצטרפה למלחמה ב-1916[2].

במהלך רוב שלבי המלחמה מילא הקונסול האמריקאי תפקיד חשוב, מכיוון שספינות אמריקניות היו היחידות שהגיעו לחופי ארץ ישראל, ודרכן העבירו יהודי ארצות הברית, באמצעות ארגון הג'וינט, סיוע רב ליישוב בארץ. הקונסול האמריקאי ניהל חלק גדול מסיוע זה שמנע את ההתמוטטות המוחלטת של הכלכלה, וסייע למשפחות רבות להינצל מרעב. עם כניסת ארצות הברית למלחמה בשנת 1917, העביר השגריר האמריקאי לביובר את האחריות על המשך פעילויות סיוע ועזרה אלו. אליעזר הופיין, ראש ועד הסיוע, הגיע עם ביובר להסדר, שעל פיו תנוהל עבודת הסיוע על ידי מחלקה מיוחדת בתוך בניין הקונסוליה הספרדית, ולרשותו של הופיין הועמד משרד פרטי.

עזרה נוספת שהעניק ביובר ליהודים במהלך מלחמת העולם הראשונה הייתה בהענקת מסמכים ספרדיים (בין היתר הוא הנפיק מסמכים למרדכי אהרון קאמיניץ בעליו של מלון קאמיניץ) ובהשתדלות אצל השלטונות הטורקים נגד מעצריהם של אנשי ציבור - וכך, לדוגמה, הצליח להביא לשחרורם של ד"ר יעקב טהון ושל אליעזר הופיין.

עם כניסתם של הבריטים לירושלים ב-9 בדצמבר 1917 היה ביובר שותף לטקסי הכניעה השונים. לאחר הכיבוש הבריטי הצטמצם תפקידו. רונלד סטורס, המושל הצבאי של ירושלים, כתב על המפגש עם ביובר:

"זה עתה סעדתי את ארוחת הערב עם הקונסול הספרדי שהיה פה בכל ימי המלחמה, וערך יומן שבו רשם רשימות מיום ליום. הוא מתגעגע עתה לכמה סרטני-ים וצדפות, לאכילה במלון שפרד. הוא סיפר לי כי ה"בושים" לא התעניינו כלל בגורל העיר; ועד ערב יום צאתם מן העיר שתו והתהוללו. על ג'מאל פשה הוא אומר כי היה 'מנוול' אך 'בחור טוב', ועל אנוויר כי אהב את הטיפה המרה; פלקנהאיין וקרס 'חביבים'.

אם לדון לפי אותם הקטעים מיומנו, שהואיל להראותני מזמן לזמן, חוששני כי היומן לא יפורסם בשלמותו בעודו בחיים."

קטע מיומניו של רונלד סטורס, בתוך: יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007

יומנים אלו, הנחשבים למקור היסטורי חשוב לגבי התקופה, אכן לא התפרסמו בימי חייו של ביובר אלא רק זמן רב לאחר מותו.

לאחר ירושלים עריכה

בשנת 1920 הסתיימה תקופת שירותו של ביובר בירושלים והוא עבר לשרת כקונסול בדמשק מינואר עד נובמבר 1920. לאחר מכן שירת בטנג'יר ועזב את שירות החוץ ב-1921. עם פרוץ מלחמת האזרחים של ספרד הוא תמך בכוחות פרנקו. הוא מילא תפקידים שונים במשרד החוץ בתקופתו, בהם בנציגות ספרד בותיקן. במאי 1949 שב לירושלים המזרחית, שהייתה בשליטת ירדן, כקונסול, עד 1952.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "הקונסול האחרון בירושלים דון אנטוניו דה בלובר", בתוך: יעקב גרוס (עורך), ירושלים תרע"ח, 1917/8 - חורבן, נס וגאולה, הוצאת גרוס, גבעתיים 2007
  2. ^ אלוף דה בלובר, הודעה רשמית לכל הנתינים הרומינים (מודעה), החרות, 12 ביוני 1916