מלחמת האזרחים בספרד

מלחמת האזרחים בספרדספרדית: Guerra Civil Española) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בספרד בשנים 1936 עד 1939. המלחמה התנהלה בין שני צדדים עיקריים: הרפובליקנים, אשר תמכו בממשלה החוקית של הרפובליקה הספרדית השנייה, והלאומנים, אשר מרדו בה. הרפובליקנים ייצגו מגוון של השקפות פוליטיות, החל באנשי מרכז שתמכו בדמוקרטיה פרלמנטרית, ועד אנרכיסטים וקומוניסטים שתמכו בשינוי מהפכני בחברה הספרדית. בסיסם של הרפובליקנים היה במגזר העירוני החילוני, במיוחד בקטלוניה ואף בקרב הקתולים בחבל הבסקים, אשר בימי הרפובליקה השנייה הוענקה לו אוטונומיה נרחבת. לעומתם הלאומנים העדיפו את ביסוסו של הכוח הפוליטי בידי ממשל חזק, על בסיס התאוריות המדיניות הפשיסטיות שרווחו בשנות השלושים של המאה ה-20, בהתאמה לתנאיה המיוחדים של ספרד. בסיסם של הלאומנים היה כפרי, שמרני וקתולי. בשורותיהם נכללו מונרכיסטים, קלריקליסטים, ופַלֵנחיסטים - חסידי מפלגת הפלנחה הפאשיסטית שנוסדה על ידי חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה.

מלחמת האזרחים בספרד
Infobox collage for Spanish Civil War.jpg

בכיוון השעון משמאל למעלה: חיילים מהבריגדה ה-11 הבינלאומית בקרב בלצ'יטה שבאראגון; מסרשמיט Bf 109 בטיסה מעוטר בסמלי לגיון הקונדור הלאומני; הפצצת שדה תעופה בסהרה הספרדית; חיילים רפובליקנים בעת המצור על מבצר אלקסר בטולדו; חיילים לאומניים מפעילים תותח נ"מ בגזרת מדריד; אוניית הצי המלכותי הבריטי אה"מ רויאל אוק ליד גיברלטר
תאריך התחלה: 17 ביולי 1936
תאריך סיום: 1 באפריל 1939
משך הסכסוך: שנתיים ו-36 שבועות
מקום: ספרד
תוצאה: ניצחון הצד הלאומני; נפילת הרפובליקה עלייתו של פרנסיסקו פרנקו לשלטון, ותחילת עידן הדיקטטורה
הצדדים הלוחמים

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה הרפובליקנים


החזית העממית (ספרד)החזית העממית (ספרד) החזית העממית
CNT-FAICNT-FAI CNT-FAI
דגל אדוםדגל אדום UGT
קטלוניהקטלוניה בדלנים קטאלנים
חבל הבסקיםחבל הבסקים בדלנים בסקים
הבריגדות הבינלאומיותהבריגדות הבינלאומיות הבריגדות הבינלאומיות


בתמיכת:
ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) ברית המועצות
מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) מקסיקו

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) הלאומנים


CEDACEDA CEDA
פלנחהפלנחה הפלנחה
RequetésRequetés מלוכנים קרליסטים
Renovación EspañolaRenovación Española מלוכנים אלפוניסטים


בתמיכת:
ממלכת איטליהממלכת איטליה איטליה הפאשיסטית
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית גרמניה הנאצית
פורטוגלפורטוגל פורטוגל[2]

ראשי מדינה

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה מנואל אסאניה


ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) יוסיף סטלין

מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) לאסרו קארדנאס 

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) פרנסיסקו פרנקו


גרמניה הנאצית (1935-1945)גרמניה הנאצית (1935-1945) אדולף היטלר
ממלכת איטליהממלכת איטליה בניטו מוסוליני
פורטוגלפורטוגל אנטוניו סלזאר 
מפקדים

הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה מנואל אסאניה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוליאן בסטיירו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה פרנסיסקו לרגו קבלרו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן נגרין
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה אינדיקיו פרייטו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה ויסנטה רוחו ליורץ'
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה מיאחה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן מודסטו
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חואן הרננדס סראוויה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה בואנוונטורה דורוטי
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה חיראל
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה חוסה אנטוניו אגירה
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה בלארמינו תומאס
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה לואיס קומפאניס

ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה סאנחורחו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) גונסלו קייפו דה ליאנו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) אמיליו מולה
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) פרנסיסקו פרנקו
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חואן יאגואה
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) מנואל גודד ליופיס
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) מיגל קבנליאס
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה מיליאן-אסטראי
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) חוסה אנריקה ווארלה

כוחות

1936:
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה 90,000 חיילים
1938:
הרפובליקה הספרדית השנייההרפובליקה הספרדית השנייה 800,000 חיילים


הבריגדות הבינלאומיותהבריגדות הבינלאומיות 59,380 ממגוון מדינות
ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) 4,000 סובייטים

1936:
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) 80,000 חיילים
1938:
ספרד (1938–1936)ספרד (1938–1936) 880,000 חיילים


ממלכת איטליהממלכת איטליה 50,000 איטלקים
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית 10,000 גרמנים
פורטוגלפורטוגל 10,000 פורטוגזים

אבידות

175,000 נהרגו בקרב[1]

110,000 נהרגו בקרב[1]

סה"כ אבדות: 149,213–2,000,000 אזרחים ולוחמים כתוצאה מפעילות מלחמתית ישירה או עקיפה
ספרדספרד
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד

המלחמה נמשכה בין יולי 1936 ואפריל 1939 (אף על פי שהמצב הפוליטי היה רווי באלימות מספר שנים קודם לכן), והסתיימה בתבוסתם של הרפובליקנים. הלאומנים המנצחים השליטו בספרד דיקטטורה פשיסטית בהנהגת פרנסיסקו פרנקו. מספר הקורבנות במלחמה זו שנוי במחלוקת. ההערכות מדברות על בין חצי מיליון למיליון הרוגים, רבים מהם שלא בלחימה, כי אם בהוצאות להורג המוניות בהן נקטו שני הצדדים. אינטלקטואלים ואמנים ספרדים רבים נהרגו בידי הלאומנים או יצאו לגלות, ואנשי כמורה רבים נרצחו על ידי הרפובליקנים. הכלכלה הספרדית נזקקה לשנים רבות על מנת להתאושש מנזקי המלחמה. החברה הספרדית נותרה אף היא שסועה ומחולקת, והייתה נתונה במשך שנים רבות לדיקטטורה פשיסטית, אף לאחר חלוף עידן הדיקטטורים באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

ההשלכות הפוליטיות והרגשיות של המלחמה חרגו אל מעבר לגבולות ספרד. תומכי הרפובליקה הציגו את המאבק כמאבק בין רודנות ופשיזם לבין דמוקרטיה וחירות. רבים באירופה ומחוצה לה (כארנסט המינגוויי) הצטרפו למאבקם של הרפובליקנים, במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, והתייחסו להצלת הרפובליקה הספרדית כאל מטרתו של הדור. המדינות המזוהות ביותר עם הרפובליקנים היו ברית המועצות ומקסיקו. לעומתם טענו הלאומנים, תומכיו של פרנקו, כי הם קו החזית הקדמי במאבק אל מול הקומוניזם הבינלאומי והאנרכיה, וכי הם מייצגים את החפצים בשימורה של הציוויליזציה האירופית הנוצרית אל מול הקמים עליה להחריבה. המלחמה לא נשאה אופי מובהק של מאבק בין קומוניזם ופשיזם. ממשלת הרפובליקה הספרדית לא הייתה מעולם קומוניסטית בעיקרה, ופרנקו, כפי שהוכיחו שנות שלטונו, היה שמרן מהדור הישן יותר מאשר פשיסט. היה זה מאבק בין התומכים בשינוי חברתי המבוצע במסגרת רפובליקנית-דמוקרטית על ידי ממשלה אזרחית, אל מול אנשי ספרד הלאומנית, שביקשו לכונן משטר שמרני ולהקים במדינה שלטון מרכזי חזק.

המאבק היה האכזרי מכל אלה שהתרחשו על אדמת אירופה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה, ודור שלם של ספרדים אבד בו. במלחמה זו נעשה שימוש בכלי מלחמה ובטקטיקות שבישרו את הברוטליות הממוכנת של מלחמת העולם השנייה. רבים מאזרחי המדינות הזרות שהתנדבו להילחם לצד הרפובליקנים נהרגו אף הם, ורבים אחרים, כג'ורג' אורוול, נסוגו מתמיכתם בקומוניזם.

רקע היסטוריעריכה

כישלון המלוכה ונפילת הרפובליקה הראשונהעריכה

 
קרב בין הכוחות הנאמנים של המלכה איזבלה השנייה לנאמני קרלוס הטוען לכתר ב-1837 כחלק מהמלחמה הקרליסטית הראשונה. במאה ה-19 ספרד ידעה תהפוכות רבות: פלישה צרפתית, הפסד המושבות באמריקה הלטינית שזכו בעצמאות, הפיכות שלטוניות, מלחמות אזרחים, ניסיון כושל לדמוקרטיה ותבוסה במלחמה עם האמריקנים.

המאה ה-19 הייתה תקופה סוערת בספרד. היא החלה בהתפרקותה של האימפריה הספרדית חובקת העולם, לאחר שמרבית מדינות אמריקה הלטינית זכו בעצמאות. ספרד, עד לא מכבר אחת המדינות החזקות והבולטות באירופה, הפכה לצל חיוור של עברה.[3][4] בעוד מדינות שונות בצפון היבשת החלו להנות מפירות המהפכה התעשייתית, ספרד נשארה מאחור, הרוב המכריע של כלכלתה המשיך להסתמך על חקלאות ובמדינה לא היה מעמד ביניים בורגני של ממש.[5][6][7] עיקר הכוח הכלכלי והפוליטי היה מצוי בידי שכבה צרה של בעלי קרקעות, אשר החזיקו בנחלות בשם לטיפונדיות ובעמדות המפתח בממשלה. האיכרים היו מחוסרי כוח פוליטי ממשי ושמרו בדרך כלל על נאמנותם לאצולה, לכנסייה ולמלוכה.[8][9]

ברקע המשבר בה הייתה מצויה, ספרד מצאה את עצמה בראשיתו של קרע פוליטי הולך ומעמיק ובחוסר ודאות באשר לדרך בה היא עתידה לצעוד. אלו אשר שאפו לרפורמות במדינה התעמתו לעיתים תכופות עם כוחות שמרניים אשר ביקשו למנוע קידום רפורמות כלשהן. לצד הרפורמיסטים פעלו גם כוחות עם שאיפות מרחיקות לכת הרבה יותר, אשר בחזונם ראו בספרד מדינה ליברלית ואף רפובליקה ללא כוח למלוכה ולכנסייה.[10][11] לקראת סופן של המלחמות הנפולאוניות באירופה, ב-1812 ספרד החלה צועדת לשינוי. באותה השנה הקורטס של קדיס, הפרלמנט הספרדי באותה התקופה, אימץ חוקה שהגבילה את סמכויותיו של המלך וקבעה כי ספרד תהיה מונרכיה חוקתית.[12] כשנתיים בלבד לאחר מכן, בקיץ 1814, שב פרננדו השביעי, מלך ספרד לכוחו, ביטל את החוקה והשיב את המונרכיה האבסלוטית, באופן שהביא בתורו לתסיסה פוליטית.[4][13] בשנים הבאות כוחות מהפכניים ומפלגות פרוגרסיביות הרבו להתעמת עם הכנסייה והמלוכה.[14] במקביל תככים וסכסוכים בתוך משפחת המלוכה על ירושת הכתר אירעו באופן תדיר.[15] הפיכות צבאיות פרצו אף הן אחת לכמה שנים.[16]

ב-1833 עלתה המלכה איזבלה השנייה מבית בורבון למלוכה, לאחר שאחיה הבכור קרלוס נושל מזכותו לכתר על ידי אביו. מלכותה של איזבלה השנייה נתקלה בעשורים הבאים במאבק מתמיד עם אחיה אשר טען להיותו המלך החוקי. המאבק ביניהם אף הדרדר לכמה מלחמות אזרחים מדממות.[17][18] 35 שנות מלכותה של איזבלה הגיעו לקיצן ב-1868, עת פרצה התקוממות עממית שהובילה להדחתה. ההתקוממות נודעה בתור המהפכה המהוללת, הונהגה על ידי הגנרל חואן פרים, והיוותה תוצאה של מחאות שפרצו בערים והובלו על ידי המעמד הבינוני המתהווה וגורמים ליברליים בצבא.[19] כך החלו השנים אשר זכו לכינוי שש השנים הדמוקרטיות. למלוכה הוכתר אמדאו הראשון מבית סבויה, שנאלץ להתפטר מתפקידו כארבע שנים בלבד לאחר מכן עקב הלחץ הפוליטי הגובר במדינה. ברם הוכרז על ביטול המלוכה והקמת רפובליקה ספרדית, אך זו לא שרדה זמן רב. הרפובליקה התקיימה פחות משנתיים ופורקה גם היא עקב האנרכיה הגוברת. את אי הסדר ניצל המלך הגולה אלפונסו השנים עשר מבית בורבון לשוב לשלטון, לאחר שרבים קיוו כי המלוכה תצליח להשיב את המדינה למסלולה.[20][21][22]

שיבת המלוכה לספרד לא הביאה את היציבות המיוחלת, והמדינה נאלצה להתמודד עם אופוזיציה חריפה מצד הקרליסטים, אשר צידדו בזכותו לכתר של קרלוס, דודו של המלך המכהן אלפונסו.[23] מנגד קמו תנועות פוליטיות מהפכניות רבות אשר תבעו את מקומן בפוליטיקה הספרדית. מגוון רחב של ארגונים אנרכיסטיים וסוציאליסטים הגבירו משנה לשנה את פעילותן כנגד המלוכה ותבעו רפורמה ואף מהפכה.[24][25] לצידם פעלו ארגונים מתונים יותר אשר שאפו לרפובליקה ליברלית ואף היו שהסתפקו במונרכיה חוקתית.[26][27] בלטו במיוחד בפעילותן ההולכת ומחריפה נגד השלטון התנועות האנרכיסטיות הספרדיות. אלו זכו לפופולריות נרחבת בקרב מעמד הפועלים באופן שאין דומה לו במדינות אחרות באירופה.[6][28]

 
הפגנות במהלך השבוע הטראגי בברצלונה ב-1909. בעשורים שלפני מלחמת האזרחים ידעה ספרד קיטוב פוליטי וחברתי הולך ומעמיק, מלווה באי יציבות פוליטית.

בעשור הראשון של המאה ה-20 חוו חלקים שונים בספרד תיעוש מואץ. במיוחד היו אלו קטלוניה וחבל הבסקים אשר הובילו את התהליך ועוטרו במרכזים תעשייתיים, עירוניים וצפופים עם מעמד פועלים הולך וגדל.[29][7] הפועלים חשו ניכור מהשלטון אשר ראה בהם מקור לבעיות וסכנות, ולעומתם העדיף לטפח ולקדם את האיכרים. שכונות העוני באזורים המתועשים היוו כר פורה לפעילות מהפכנית אנרכיסטית או סוציאליסטית.[30][31]

המתח לא פעם התפרץ לידי עימותים אלימים אשר החלו לרוב כתוצאה משביתות כלליות שהכריזו מתנגדי השלטון, אשר מיהר מצידו לדכא את השובתים ביד ברזל.[31] דוגמה לכך היה השבוע הטראגי בקטלוניה בשנת 1909 אשר פרץ כתוצאה ממחאות אלימות כנגד גיוס חיילי מילואים למלחמה במרוקו. במחאות לקחו חלק אנרכיסטים, סוציאליסטים ורפובליקנים שהתעמתו עם השלטון ברחובות ואף הציתו עשרות כנסיות קתוליות, בהן ראו חלק מהשלטון המדכא. המתקפה על סממנים נוצריים הוסיפה לחרדה בקרב שמרנים בספרד אשר עבורם המאבק החל לשאת סממנים של מלחמת דת כנגד מי שנתפס בתור אויב הנצרות. כמאה איש מתו במסגרת המחאות.[32][33]

במלחמת העולם הראשונה שמרה ספרד על נייטרליות. בתקופת המלחמה נהנתה ספרד מייצוא הולך וגדל ומהתרחבות התעשייה, ועל כן הפועלים ואיגודי העובדים הגבירו עוד את כוחם.[34][35] מול הטינה הרבה של חלקים בציבור כלפי המלוכה והכנסייה, אחרים נרתעו ונאחזו בהלה מפני האפשרות שתפרוץ בספרד מהפכה קומניסטית בהשראת מהפכת 1917 ברוסיה. הפחד ממהפכה וכישלון הממשלה בהבטחת הסדר והיציבות, הביאו בשנת 1923 להפיכה צבאית ולהקמת דיקטטורה צבאית בחסות המלוכה.[36] את ההפיכה הנהיג הגנרל מיגל פרימו דה ריברה הפופולרי, ורבים קיוו כי שלטון חזק ומבוסס יצליח להבטיח יציבות ולפתור את הבעיות הלאומיות שעמדו על הפרק. בראשית שנות שלטונו של פרימו דה ריברה ניראה היה כי הצליח במשימתו הראשונה: השבת הסדר והחוק לרחובות.[37] ככלל שאף פרימו דה ריברה לאחד את האומה ולהוביל מול הימין והשמאל קו מרכזי תוך שמירה על איזון בין הקבוצות הפוליטיות והחברתיות השונות בספרד. מצד אחד הוא הקפיד לשמור על מעמד המלוכה, הכנסייה ובעלי הקרקעות ולעמוד מול הקומוניסטים והאנרכיסטים, אך מנגד שיתף פעולה עם חלק מהסוציאליסטים ולא נמנע מלהוביל רפורמות סוציאליות שונות.[38][39] בתוך כך הוא ייסד מנגנון בוררות בין מעסיקים למועסקים, העניק ביטוח בריאות מוגבל לפועלים והוציא לפועל מספר פרויקטים גדולים של עבודות ציבוריות (אנ') במטרה להילחם באבטלה.[39][40] העבודות היו בזבזניות, לא יעילות ודרשו העלאות מסים.[41] אט אט התמעטה התמיכה בפרימו דה ריברה, ועל רקע המשבר הכלכלי העולמי הוא התפטר בשנת 1930.[42]

הקמת הרפובליקה השנייהעריכה

   תוצאות הבחירות לפרלמנט בשנות הרפובליקה השנייה   
מפלגות מושבים בפרלמנט אחוז מכלל הבוחרים
בחירות 1931[43]
מפלגות השמאל 413 84.32%
מפלגות הימין 39 9.86%
מפלגות אחרות 18 5.56%
בחירות 1933[44]
מפלגות השמאל 101 35.93%
מפלגות הימין 361 60.66%
מפלגות אחרות 11 2.14%
בחירות 1936[45]
מפלגות השמאל 285 47.03%
מפלגות הימין 166 46.48%
מפלגות אחרות 22 6.73%
 
אלגוריה של הרפובליקה השנייה. אישה המייצגת את האומה הספרדית, לראשה מצנפת פריגית ובידה הימנית מאזניים המייצגים שוויון וצדק. ידה השמאלית אוחזת בדגל הלאומי ולצידה ניראה אריה היספני. ברקע מופיעים סמלי המודרנה והקידמה: מטוס, ספינה, רכבת ופריטים המסמלים השכלה, תעשייה וחקלאות. ערכי הרפובליקה שחרתה על דגלה מאבק בממסד הקתולי ובגורמי הכוח המסורתיים בספרד עוררו קרע פוליטי נרחב במדינה.

לאחר נפילת השלטון של מיגל פרימו דה ריברה, התמיכה בחזרה לסדרי השלטון של לפני 1923 הייתה נמוכה היות שהמלוכה נתפסה כחלשה וככזאת שנכשלה בניהול ענייני המדינה. אמנם המלך אלפונסו השלושה עשר עשה מספר ניסיונות להמשיך את הדיקטטורה הצבאית, אך כישלון הנציגים הפרו-מלוכנים בבחירות לרשויות המקומיות באפריל 1931 הבהירו לכל כי הציבור מאס במלוכה.[46] המונים יצאו לרחובות והמלך התפטר ויצא לגלות במטרה למנוע עימות אלים. עוד באותו היום הוכרז על הקמת הרפובליקה השנייה.[47][48]

הרפובליקה נתפסה בתור מקור לתקווה עבור השמאל בספרד ומנגד כאיום על הקבוצות המזוהות עם הימין.[48] לראשות הממשלה מונה הליברל המתון ניסטו אלקלה סאמורה אשר הוביל קואליציה של סוציאליסטים, ליברלים ורפובליקנים. על אף שכלל מרכיבי הקואליציה נמנו על השמאל והמרכז הפוליטי, הם היו חלוקים בדעתם באשר לנתיב בו על ספרד לצעוד. בעוד גורמים מתונים ראו בביטול המלוכה הישג מספיק, גורמים שמאליים יותר הטיפו לרפורמות מקיפות יותר ואף למהפכה חברתית.[49][48] על הכל העיב המצב הכלכלי הקשה של ספרד ברקע המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף לאתגרים הכלכליים עמדו בפני הממשלה שורה של בעיות לאומיות שדרשו פתרון, ביניהן ניתן למנות את הקיטוב הפוליטי והחברתי, הבדלנות המתגברת של הבסקים והקטלונים,[50] ומערכת החינוך הקלוקלת.[51]

הממשלה נתקלה באופוזיציה אפקטיבית מצד בעלי הקרקעות,[52] הכנסייה,[49][48] בכירי הצבא,[53][48] התעשיינים,[48] מלוכנים ששאפו להשיב את המלך אל כסאו,[48] חלק מהאיכרים המסורתיים,[48] וארגונים פאשיסטים אשר צברו פופולריות בציבור. את הפלנחה, התנועה הפאשיסטית העיקרית, הוביל חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו של הדיקטטור מיגל פרימו דה ריברה. הפאשיסטים בספרד שאבו השראה מהמשטרים הפאשיסטים באיטליה ובגרמניה, ורבים החלו ליראות בהם כמי שיש להם הכוח לבלום את הקומוניזם מחד ולהבטיח התחדשות לאומית מאידך.[54] עם זאת ממשלת ספרד לא נתקלה רק מהתנגדות מימין. האנרכיסטים, שתחילה שאפו לשתף פעולה עם הממשלה החדשה, לרוב התנגדו לה תוך דבקות בעקרונותיהם המביעים התנגדות לכל צורה של ממשלה מרכזית.[48]

 
כינוס של תומכי מפלגת CEDA הקתולית בסן סבסטיאן בראשות מנהיג המפלגה חיל רובלס. מתנגדי השמאל בספרד התאגדו ברובם תחת מפלגת CEDA, אשר הצליחה לנצח את הבחירות בשנת 1933 ובכך לבלום את הרפורמות של ממשלת השמאל.

בדצמבר 1931 נכנסה לתוקף חוקה חדשה. החוקה נחשבה למתקדמת ומרחיקת לכת וכללה מאפיינים ליברליים, רפורמיסטים וסוציאליסטים. החוקה הגדירה את ספרד בתור "רפובליקה דמוקרטית של פועלים מכל המעמדות" וקבעה כי ל"מדינה הספרדית אין דת רשמית".[55] בחוקה נכללו סעיפים רבים אשר נועדו לעקר את כוחה של הכנסייה ולהצר את צעדיה. החוקה הדגישה את הפרדת הדת מהמדינה, הלאימה את רכוש הכנסיות, העבירה את בתי הקברות לשיפוט אזרחי, ואסרה על הכנסייה לעסוק בחינוך.[56] גורמים מסורתיים ושמרניים, ואף ליברלים כחוסה אורטגה אי גאסט אשר למעשה תמך בהפרדת הדת מהמדינה, התרעמו על מה שתיארו כדיכוי דרקוני של הכנסייה ופגיעה בחופש הדת.[57] בנוסף החוקה התהדרה בסעיפים פרוגרסיביים כגון לגליזציה של גירושין וזכות בחירה לנשים.[56] במקביל לאישור החוקה התפטר סאמורה מראשות הממשלה ומונא לנשיא הרפובלקיה, תפקיד בו החזיק את שנת 1936. תחתיו מונה לראשות הממשלה מנואל אסאניה אשר בלהט רוחות השינוי הצהיר כי ספרד "הפסיקה להיות קתולית".[58]

כל שנות קיומה של הרפובליקה ספרד המשיכה לסבול מאלימות פוליטית אשר החריפה משנה לשנה. כחודש בלבד לאחר הקמת הרפובליקה, פרצו מהומות ברחבי המדינה. כנסיות רבות הועלו באש ואלימות כנגד אנשי דת פרצה ברחבי ערים גדולות בספרד.[48] הממשלה שסלדה מהממסד הקתולי וראתה בו גורם ריאציונרי אנטי רפובליקני, נמנעה מלפעול לבלימת הפורעים. קביעתו של ראש הממשלה אסאניה כי הוא מעדיף ש"כל הכנסיות בספרד ישרפו מאשר שרפובליקני אחד יפגע" הביאו קתולים רבים להאמין כי הממשלה פועלת לדיכוי ורדיפת הנצרות בספרד.[59]

עקב האלימות וצעדי הממשלה גברה התרעומת בצבא. מחשש להפיכה צבאית הממשלה נקטה פעולות על מנת להצר את צעדיו של הצבא. בתוך כך היא פיטרה והעבירה מתפקידים קצינים בכירים רבים שנחשדו בהתנגדות לרפובליקה, כולל הגנרל פרנסיסקו פרנקו שעתיד לשחק תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים.[60][61] באוגוסט 1932 הוביל הגנרל חוסה סנחורחו מפקד המשמר האזרחי ניסיון הפיכה כושל נגד הממשלה. הממשלה הגיבה בהרחבת הצעדים לריסון גורמים בצבא שנחשדו בחוסר נאמנות לרפובליקה.[62][53]

אל מול האופוזיציה המאוחדת בימין כלפי הרפובליקה הלך והתבהר כי השמאל נשאר מפולג. הימין עשה צעד חשוב לאחדות בראשית שנת 1933, אז הוקמה מפלגת CEDA בראשות הפוליטיקאי השמרני חוזה מריה חיל רובלס. המפלגה הפרו-קתולית איגדה גורמים מהימין והמרכז שהתנגדו לרפובליקה ובמקביל טיפחה מאפיינים פאשיסטים, אם כי תחילה לא באופן בוטה. בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר אותה השנה ספג השמאל מפלה ו-CEDA הפכה למפלגה הגדולה ביותר. כתוצאה מכך אירע מהפך פוליטי במדינה והימין עלה לשלטון.[63][64][65]

"השנתיים השחורות"עריכה

 
טור מורדים שנפלו בשבי מובלים על ידי אנשי המשמר האזרחי לאחר דיכוי המרד באסטוריאס ב-1934. ככל שספרד התקרבה למועד פרוץ המלחמה, האלימות ברחבי המדינה התגברה. שביתות כלליות, התנקשויות פוליטיות, הפגנות סוערות, והוצאות להורג הפכו לעניין שבשגרה.

השנתיים הבאות בספרד זכו לכינוי "השנתיים השחורות" (bienio negro). הרדיקלים, שכעת ישבו באופוזיציה, סירבו לקבל את תוצאות הבחירות אותן תיארו כ"הונאה". הם הפכו לאגרסיביים יותר והחלו להטיף למהפכה.[66] מנגד השמרנים לא בחלו בצעדים לדכא את מתנגדיהם. אלימות פוליטית הפכה לעניין שבשגרה ובאותן השנים נהרגו כ-330 איש כתוצאה מהתנקשויות פוליטיות. בנוסף חוותה ספרד למעלה ממאה שביתות כלליות כמו גם הרס של כ-160 מבני דת קתולים.[דרוש מקור] על אף ההישג של CEDA בבחירות, הנשיא השמאלי סאמורה לא נתן לחיל רובלס מנהיגה לכהן כראש ממשלה ומינה לתפקיד את אלחנדרו לרו הפרגמטי אשר הקים ממשלת מרכז-ימין יחד עם CEDA.[64] הממשלה החדשה החלה בצעדים לביטול הרפורמות של זו הקודמת.[59] היא עצרה רפורמות לחלוקה מחדש של הקרקעות, שיקמה את מעמדה של הכנסייה וביטלה הגבלות שהוטלו על הצבא.[65]

כאמור העימותים בין הממשלה לסוציאליסטים ולאנרכיסטים החריפו. במקביל ניצלו מנהיגי קטלוניה את חולשת הממשלה והכריזו על עצמאות. בתגובה הממשלה השעתה את האוטונומיה של החבל המורד ועצרה כמה ממנהיגיו.[65] התקוממות נוספת אירעה באסטוריאס ב-1934, שם סוציאליסטים ואנרכיסטים הכריזו על שביתה כללית וכשלושים אלף פועלים התשלטו הלכה למעשה על המחוז. המורדים תקפו גם מוסדות דת ובפעולותיהם הוציאו להורג כמאה כמרים ושוטרים. התגובה של הממשלה הייתה קשה. בחבל נפרסו אלפי חיילים בפיקודו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, כולל חיילים מצבא אפריקה אשר נחשב לכוח החזק ביותר בצבא הספרדי. הצבא דיכא את המרד באכזריות ובסיכומו של דבר נמנו כאלף אזרחים הרוגים ועשרות אלפי עצורים.[67][66] האירוע הציב את פרנקו כגיבור לאומי בימין, בישר את מינויו לראש המטה הכללי שנה מאוחר יותר,[65] והביא את הקיטוב במדינה לשיא חדש.[68]

אסאניה והמנהיג הסוציאליסט אינדאלסיו פרייטו החלו ב-1935 לפעול לאיחוד השמאל בספרד, מתוך הבנה כי לא יהיה ניתן להתמודד בהצלחה עם הממשלה השמרנית ללא איחוד פוליטי. במקביל למאמצים לאיחוד המחנה פנו הסוציאליסטים לדיכוי גורמים קיצוניים בו כדוגמת האנרכיסטים. בינואר 1936 הוקמה החזית העממית שאיחדה את מרבית מפלגות השמאל.[69][66] כמה שבועות לאחר מכן נפלה ממשלת הימין והבחירות הכלליות הוקדמו ונערכו בפברואר אותה השנה. בבחירות זכו מפלגות השמאל ברוב המושבים בפרלמנט וממשלה הוקמה על בסיס החזית העממית עם אסאניה כראש ממשלה.[70] הממשלה החדשה הייתה חלשה, האלימות השתוללה ברחובות ואיחוד מחדש של החברה נתפס כמשימה בלתי אפשרית. רצונו של אסאניה הרפובליקני במדיניות של איחוד מחדש של החברה נתקלה בהתנגדות הסוציאליסטים בראשות פרנסיסקו לרגו קביירו אשר תמכו בהמשך הרפורמות על אף הסכנה שבהמשך העימותים האלימים עם הימין. בנוסף, האנרכיסטים כדרכם לא סיפקו לממשלה תמיכה אלא הביעו התנגדות לרוב צעדיה.[71]

מפלת הימין האיצה את הדרך אל מלחמת האזרחים, אשר עקב כישלונו לשלוט ברפובליקה החליט לפעול לפירוקה. מספר החברים בפלנחה גדל במהירות, ואנשי CEDA הגבירו את המגעים עם בכירים בצבא. מנגד החזית העממית סבלה מקרע בין הגורמים המתונים לקיצוניים בה והממשלה התקשתה לתפקד ביעילות.

הצדדים הלוחמיםעריכה

הרפובליקניםעריכה

 
מנואל אסאניה היה נשיא ספרד כמעט לכל אורך שנות המלחמה, ולפניה כיהן כראש ממשלת הרפובליקה למשך תקופה.
 
חואן נגרין היה ראש הממשלה במשך קרוב לשנתיים משנות המלחמה, עד לנפילת הרפובליקה.

"הרפובליקנים" (republicanos) הפך עד מהרה לכינויים של אלו שבמהלך שנות המלחמה תמכו בממשלה של הרפובליקה. הם עצמם לא פעם קראו לעצמם "הנאמנים" (leales) או פשוט "החזית העממית" (Frente Popular), ומתנגדיהם לעומת זאת העדיפו לכנות אותם "האדומים" (Rojos), כדרך לצייר אותם כמהפכנים קומוניסטים. הרפובליקנים כללו מנעד רחב של ארגונים לרבות ליברלים וסוציאל-דמוקרטים מתונים, סוציאליסטים, קומוניסטים, אנרכיסטים ואף בדלנים קטלונים ובסקים. במשותף הייתה לרובם התמיכה בהמשך קיומה של הרפובליקה (אם כי האנרכיסטים והבדלנים הביעו מכך הסתייגות), אך מעל הכל הייתה זאת ההתנגדות ללאומנים שאיחדה אותם. בעיני רוחם הלאומנים ייצגו שורה של גורמים ורעיונות שיש להילחם בהם: מלוכה, אצולה, כנסייה, צבא, קפיטליזם, ומעל הכל מה שהם תיארו כפאשיזם. מרכזי התמיכה של הרפובליקנים היו הערים הגדולות, המרכזים התעשייתיים והאוכלוסייה החילונית של ספרד. בנוסף תמכו בהם איכרים חסרי קרקע מכמה אזורים, במיוחד מאסטוריאס, קטלוניה וחבל הבסקים. שני האזורים האחרונים תמכו ברפובליקנים גם עקב רצונם באוטונומיה רחבה יותר, רעיון שהלאומנים פסלו על הסף.

החזית העממית הייתה הארגון הרפו-רפובליקני הגדול בספרד, והוא היווה קואליציה רחבה של מפלגות שמאל. היא הוקמה ב-1936, זכתה בבחירות שנערכו באותה השנה, והובילה את הממשלה הרפובליקנית המכהנת במהלך שנות המלחמה.[66][72] מפלגות חשובות בחזית העממית היו האיחוד הרפובליקני והשמאל הרפובליקני, אשר ייצגו קו מתון יחסית שדגל בסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם. מנהיגיהם, אישים כמו מנואל אסאניה, כיהנו בשורה של תפקידים בכירים בממשלות השמאל השונות בשנים שלפני פרוץ המלחמה. קיצוניים מהם היו המפלגה הסוציאליסטית הוותיקה ו-POUM הטרוצקיסטית, אשר לקחו חלק גם הן בחזית העממית, אך בדומה לאנרכיסטים דגלו במדיניות מהפכנית יותר.

מפלגת השמאל היחידה שעמד לנגד עיניה מצע פוליטי מגובש לניצחון במלחמה, והייתה מאוחדת ומאורגנת היטב, הייתה המפלגה הקומוניסטית הספרדית. הקומוניסטים תמכו באופן נלהב בביסוס ממשלה מרכזית חזקה בהשראה סובייטית ובארגון מחדש של הצבא, אך דרשו לדחות את השאיפות למהפכה לאחר המלחמה. בעצתו של סטלין הם התנגדו לתוכניות של האנרכיסטים וחלק מהסוציאליסטים למימוש מיידי של מהפכה פרולטרית, אלא דבקו בקו פרגמטי של מיקוד כל המאמצים לניצחון במלחמה וטענו כי צעדים מהפכניים עלולים לפגוע במאמץ המלחמתי. הקומוניסטים פחדו כי קולקטיביזציה מלאה של הכלכלה והקמה באופן רשמי של מדינה קומוניסטית יפגעו בתמיכה ברפובליקה מצד דמוקרטים וליברלים בספרד ומחוצה לה. למפלגה לא היה בסיס תמיכה של ממש בשנים שלפני המלחמה, ורק במהלכה היא הפכה למפלגת המונים עם השפעה משמעותית בצבא הרפובליקני, בין השאר עקב התמיכה הארגונית והכלכלית שסטלין העניק לה. הקומוניסטים היו מרכיב חשוב בחזית העממית, אך גם מקור לפחד וסלידה מצד מפלגות שמאל אחרות אשר חששו מההשפעה הסטלניסטית הגוברת בספרד ומעפולותיהם של הקומוניסטים נגד מתנגדיהם בתוך השמאל.[73][74]

האנרכיסטים בספרד היו לאחת התנועות הבולטות בשנות המלחמה. הם לקחו חלק ניכר בעול המלחמה בשורות הרפובליקנים, אך במקביל גם העמידו אתגר משמעותי בפני הממשלה הרפובליקנית אשר סלדה מפעולותיהם ותפיסותיהם. האנרכיסטים, שהאמינו בביטול כל סמכות או ממשלה, בשנים שטרם המלחמה התנגדו לא רק לכוחות השמרניים בספרד, אלא גם לאנשי השמאל. אי השתתפותם בבחירות 1933 נתפס כאחת מהסיבות לתבוסת השמאל בשנה זאת, ותמיכתם בחזית העממית בבחירות 1936 היה לאחד הגורמים הבולטים שהביא לניצחון החזית. נאמנים לעקרונותיהם, על אף תמיכתם בה הם לא הצטרפו לחזית העממית וגם לא לממשלה הרפובליקנית. ה-CNT, איגוד העובדים האנרכיסטי העיקרי, הוקם כבר ב-1910 ונועד לו השפעה רבה בקרב ציבור הפועלים בספרד בכלל ובקטלוניה בפרט. מאוחר יותר, ב-1927, הוקם ארגון ה-FAI שהיה קבוצה קיצונית יותר שפעלה במסגרת ה-CNT. במלחמה תמכו האנרכיסטים בהוצאה מיידית לפועל של מהפכה, עובדה אשר הביא את הממשלה הרפובליקנית לראות אותם כמקור לחוסר יציבות המסכן את הניצחון במלחמה. על אף זאת, היוו האנרכיסטים חלק חיוני במיליציות הפרו-רפובליקניות, בעיקר בשנים הראשונות של המלחמה.[75][76][77]

קבוצות אחרות שתמכו בחזית העממית היו בדלנים קטלונים ובסקים. אלו ייחלו במשך שנים לאוטונומיה כלשהי לחבלים הבדלניים שלהם אשר נבדלו משאר ספרד מבחינה תרבותית, אתנית ולשונית. חלקם תמכו באוטונומיה כחלק מפדרציה ספרדית, ואחרים תמכו בהיפרדות מוחלטת ועצמאות מדינית. על אף שרבים מהבדלנים הזדהו אידאולוגית עם מפלגות השמאל הספרדיות ואף נמנו על שורותיהן, רבים אחרים סלדו מהמסרים המהפכניים שלהם. בעיקר בחבל הבסקים הייתה האוכלוסייה שמרנית ודתית ברובה, אך עבור רובם לא היה זה מכשול לשיתוף פעולה עם השמאל. עם זאת, מיעוטם ראה בקו האנטי-דתי של חלק מהשמאל סיבה לתמוך בלאומנים, וכך למשל עשו כשליש מהבסקים.[78]

מפלגות רפובליקניות במלחמת האזרחים בספרד
מפלגה אידאולוגיה חברים בולטים שנת הקמה
מפלגות החזית העממית
מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית (PSOE)
Partido Socialista Obrero Español
סוציאליזם, מרקסיזם, פרוגרסיביזם,
אנטי-קלריקליזם
פרנסיסקו לרגו קביירו, חואן נגרין,
אינדאלסיו פרייטו, חוליאן בסטיירו
1879
השמאל הרפובליקני (IR)
Izquierda Republicana
רפובליקניזם, ליברליזם חברתי,
אנטי-קלריקליזם, רדיקליזם
מנואל אסאניה, סנטיאגו קסארס קירוגה,
חוסה חירל
1934
האיחוד הרפובליקני (UR)
Unión Republicana
רפובליקניזם, פרוגרסיביזם,
ליברליזם חברתי, אנטי-קלריקליזם
דייגו מרטינס בריו 1934
השמאל הרפובליקני של קטלוניה (ERC)
Esquerra Republicana de Catalunya
בדלנות קטלנית, רפובליקניזם, סוציאליזם ליואיס קומפאניס 1931
המפלגה הקומוניסטית של ספרד (PCE)
Partido Comunista de España
קומוניזם, מרקסיזם, סטליניזם חוסה דיאס, דולורס איברורי 1921
המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של קטלוניה (PSUC)
Partit Socialista Unificat de Catalunya
בדלנות קטלנית, קומוניזם, מרקסיזם,
סטליניזם
1936
המפלגה הגליסיאנית (GP)
Partido Galeguista
בדלנות גליסיאנית, פציפיזם, ליברליזם
חברתי, סוציאליזם
1931
המפלגה הסינדיקליסטית (PS)
Partido Sindicalista
אנרכו-קומוניזם, סינדיקליזם אנחל פסטנה 1932
מפלגת הפועלים של האיחוד המרקסיסטי (POUM)
Partido Obrero de Unificación Marxista
קומוניזם, מרקסיזם, טרוצקיזם אנדראו נין, ג'ורג' אורוול 1935
מפלגות מחוץ לחזית העממית
הקונפדרציה של העבודה-פדרציית האנרכיסטים (CNT-FAI)
Confederación Nacional del Trabajo
אנרכו-סינדיקליזם, אנרכו-קומוניזם,
אינטרנציונליזם, מהפכנות
בואנוונטורה דורוטי 1910
המפלגה הלאומית הבסקית (PNV)
Partido Nacionalista Vasco
בדלנות בסקית, דמוקרטיה נוצרית,
שמרנות
חוסה אנטוניו אגירה 1895
השותפות הלאומית הבסקית (ANV)
Acción Nacionalista Vasca
בדלנות בסקית, סוציאליזם,
אנטי-קפיטליזם
1930

הלאומניםעריכה

 
פרנסיסקו פרנקו. אף כי בתחילה לא הייתה מנהיגות ברורה ללאומנים, פרנקו הפך עד מהרה למנהיג הבלתי מעורער של מחנהו.

"הלאומנים" (Nacionales) הובילו את המרד ברפובליקה בשנות המלחמה. מתנגדיהם נהגו לכנות אותם במגוון שמות כגון "פאשיסטים" (Franquistas) או "מורדים" (Bando sublevado). הלאומנים כללו שורה של סיעות, ביניהם אפשר למנות את תומכי המלוכה הקרליסטים והאלפוניסטים, חברי הפלנחה הפאשיסטים, אנשי הממסד הקתולי, שמרנים מתונים ואף ליברלים אנטי-קומוניסטים. בדומה לרפובליקנים, יותר משהלאומנים ידעו מה הם רוצים, הם ידעו למי הם מתנגדים. עבור כולם הייתה ההתנגדות למהפכה ולקומוניזם הערך המוביל. משותף היה לכולם גם האהדה לנצרות הקתולית ולמה שהם תפסו כערכיה המסורתיים של ספרד, עליהם מאיימת הרפובליקה לדבריהם. ניתן לקבוע כי רוב בכירי הצבא, אנשי הכמורה, בעלי הקרקעות ואנשי העסקים נמנו על תומכי הלאומנים. עיקר התמיכה מקרב הציבור הרחב בלאומנים באה מספרדים בעלי זיקה חזקה לדת, האוכלוסייה החקלאית בצפון המדינה (למעט חבלי הבסקים, קטלוניה ואסטוריאס), ואנשי מעמד הביניים באופן כללי.[78]

מפלגת הימין העיקרית בספרד עוד בטרם מלחמת האזרחים הייתה CEDA. היא הוקמה על ידי הפוליטיקאי חוזה מריה חיל רובלס לפני בחירות 1933, זכתה בהן ובמשך כשלוש שנים לקחה חלק בממשלה. המפלגה החזיקה במצע שמרני פרו-קתולי, אנטי-סוציאליסטי ואנטי-קומוניסטי. היא איחדה באופן רופף אוכלוסייה רחבה, דתית ברובה, שסלדה ממפלגות השמאל.[63] עם הפסדה בבחירות 1936 נפגע מעמדה שלה ושל מנהיגה חיל רובלס. כתוצאה מתבוסתה רבים מתומכיה מאסו בעשייה הפרלמנטרית שלה ופרשו למפלגות קיצוניות יותר שקראו למלחמת חורמה ברפובליקה.[78]

כבר עם הקמתה של הרפובליקה בשנת 1931, היו שדבקו בדעתם החיובית על המלוכה וקראו לשיבתה ולביטול המשטר החדש. הסיעה המלוכנית העיקרית הייתה הקרליסטים, קבוצה פוליטית וותיקה משנת 1831 שתמכה בשיבתו לשלטון של הנסיך סאווריו. לתפיסתם סאווריו שהיה קרוב משפחתו של האינפנטה קרלוס אבי התנועה הקרליסטית שלכאורה נושל מהמלוכה, היה המלך החוקי הספרדי בחסד האל. הקרליסטים קיוו כי לאחר המלחמה יוכלו להשיב את מלכם לכס השלטון, שעתיד להשיב לספרד את עברה המפואר. הם היוו למעשה קבוצה דתית קנאית, וראו בליברליזם, סוציאליזם וקומוניזם את האויבים המרכזיים של ערכיהם: "אל, מולדת, אצולה, מלך" (Dios, Patria, Fueros, Rey). הקרליסטים, אשר יזמו בעצמם שלושה מלחמות אזרחים כנגד המלוכה בספרד במאה ה-19, נמנו ב-1936 על התומכים הנלהבים של ההפיכה, והתגייסו בכמויות גדולות אל שורות הלאומנים.[78][79] פלג מלוכני אחר שתמך בלאומנים היה האלפוניסטים, שקראו להשבתו לשלטון של אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד שהודח עם הקמת הרפובליקה בשנת 1931.[80][81]

התנועה הפלנחיסטית (FE de las JONS) הייתה המפלגה היחידה בספרד שנשאה בגוון פאשיסטי מובהק בשנות המלחמה. היא הקומה בשנת 1934 כאיחוד שלה יחד עם מפלגה וותיקה יותר, המפלגה הלאומית-סינדיקליסטית (JONS). מנהיגה היה חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה, בנו הבכור של שליט ספרד בשנות ה-20, מיגל פרימו דה ריברה. בדומה לאביו, ביקש פרימו דה ריברה הבן לייסד בספרד משטר סמכותני שישיב את הסדר והיציבות ויבלום את הארגונים המהפכניים. עם זאת, בניגוד לשלטון השמרני של האב, התנועה הפלנחיסטית ביקשה לבסס משטר טוטליטרי ולהחיות מחדש את האימפריה הספרדית. אנשי הפלנחה ראו באיטליה הפאשיסטית מודל לחיקוי והדגישו את התנגדותם הן לסוציאליזם או קומוניזם והן לקפיטליזם. במקום זאת הטיפו להקמת "מדינה לאומית-סינדיקליסטית".[82] עד סמוך לפרוץ מלחמת האזרחים הייתה הפלנחה מפלגת שוליים בפוליטיקה הספרדית, בבחירות זכתה לשיעורי תמיכה זעומים ולא נהנתה מייצוג בפרלמנט. עם זאת, בלטה הפלנחה בעימותים אלימים שאנשיה יזמו עם מתנגדיהם הפוליטיים משמאל. לאחר הפסד הימין בבחירות 1936, עשרות אלפי חברים חדשים הצטרפו לשורותיה והיא הפכה לגורם חשוב בשלבים הראשונים למלחמה, בהם סיפקה תשתית ארגונית וכוח אדם חיוני למיליציות הלאומניות.[83][84]

תחילה ללאומנים לא היה מתווה שלטוני ברור לספרד אך עד מהרה הסתמנו כמה מנהיגים בולטים: ראש המטה הכללי גיבור המלחמה פרנסיסקו פרנקו, הגנרל אמיליו מולה, הגנרל חוסה סנחורחו מוביל המרד מ-1932 וחוסה אנטוניו פרימו דה ריברה מנהיג הפלנחה. שלושת האחרונים נהרגו בשנה הראשונה למלחמה. מולה וסנחורחו מתו כתוצאה מהתרסקויות מטוסים ופרימו דה ריברה נתפס על ידי הרפובליקנים והוצא להורג. עוד לפני מותם של השניים, היה ניראה כי דרכו של פרנקו להנהגה תהיה קלה עקב הצלחותיו הצבאיות שקצר בשבועות הראשונים למלחמה ומעמדו כמפקד צבאי מוערך. לאחר מותם דרכו לתפקיד נסללה באופן סופי. בראשית 1937 הוא השתלט על תנועת הפלנחה אשר כאמור מנהיגה מת זה מכבר. באפריל אותה השנה הוא איחד את המפלגה יחד עם שאר מפלגות הימין והקים את הפלנחה המסורתית הלאומית-סינדיקליסטית (FET y de las JONS), המפלגה החוקית היחידה בספרד הלאומנית. פרנקו השכיל להצהיר כי המפלגה החדשה תהווה בית לכל תומכי הימין בספרד, וקבע כי היא תהיה "חזית לאומית רחבה" עם מקום לפלנחיסטים, מלוכנים, שמרנים, ליברלים ואפילו לדבריו גם לאנשי שמאל אנטי-קומוניסטים. הוא הדגיש כי לפני עיצוב המדינה העתידית יש למקד את כל המאמצים לניצחון במלחמה על הרפובליקנים. פרנקו הקדיש מעט ממאמציו לענייני פנים ואידאולוגיה, ומקובל לטעון כי הצלחתו נבעה מיכולתו לרצות את כלל התנועות בימין ולהוביל אותם למאבק משותף ברפובליקה.[84][78]

מפלגות לאומניות במלחמת האזרחים בספרד
מפלגה אידאולוגיה חברים בולטים שנת הקמה
הקונפדרציה הספרדית לזכויות אוטונומיות (CEDA)
Confederación Española de Derechas Autónomas
שמרנות, קתוליות, לאומיות, קורפורטיזם,
סמכותנות
חוזה מריה חיל רובלס 1933
הפלנחה הלאומית-סינדיקליסטית (FE de las JONS)
Falange Española Nacional Sindicalista
פלנחיזם, פאשיזם, לאומיות אינטגרלית,
סינדיקליזם, אנטי-קפיטליזם
חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה,
פרנסיסקו פרנקו
1934
הקהילה המסורתית (CT)
Comunión Tradicionalista
מלוכנות, קרליזם, שמרנות, קתוליות,
אנטי-קומוניזם
פרנצ'סקו סאווריו, מנואל פאל קונדה 1869
הרסטורציה הספרדית (RE)
Renovación Española
מלוכנות, אלפוניזם, שמרנות, לאומיות
אינטגרלית, קתוליות, טוטליטריזם
חוסה קלבו סוטלו 1933
התאחדות המפלגות הלאומניות לפני המלחמה ובמהלכה:
 
JONS
 
FE
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
FE de las JONS
 
CEDA
 
CT
 
RE
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
FET y de las JONS

  • JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Juntas de Ofensiva Nacional-Sindicalista (מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1931–1934
  • FE = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española (הפלנחה הספרדית), שהתקיימה בין השנים 1933–1934
  • FE de las JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española de las Juntas de Ofensiva Nacional Sindicalista (הפלנחה הספרדית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1934–1937
  • CEDA = ראשי התיבות הרשמיים של Confederación Española de Derechas Autónomas (הפלנחה הספרדית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1933–1937
  • CT = ראשי התיבות הרשמיים של Comunión Tradicionalista (הקהילה המסורתית), שהתקיימה בין השנים 1869–1937
  • RE = ראשי התיבות הרשמיים של Renovación Española (הרסטורציה הספרדית), שהתקיימה בין השנים 1933–1937
  • FET y de las JONS = ראשי התיבות הרשמיים של Falange Española Tradicionalista y de las Juntas de Ofensiva Nacional Sindicalista (הפלנחה הספרדית המסורתית של מועצות המתקפה הלאומית-סינדיקליסטית), שהתקיימה בין השנים 1937–1977

סדרי הכוחותעריכה

כוחות היבשהעריכה

חלוקת כוחות הביטחון בין הצדדים הלוחמים עם פרוץ המלחמה

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
צבא ספרד[85][86] קצינים 2,000 4,660
חיילים 33,000 19,000
המשמר האזרחי[87][86] 18,020 15,980
משמר ההסתערות[87] 12,000 6,000
משמר הגבול[87] 10,000 6,000
צבא אפריקה[88] 24,000
סה"כ 75,020 75,640

עם תחילת המלחמה כל צד גייס עשרות אלפי לוחמי מיליציות. מאוחר יותר שילבו הצדדים את כלל כוחותיהם בצבאות סדירים.

בצבא הספרדי טרם פרוץ המלחמה שירתו 8,500 קצינים ו-112,000 חיילים. החיילים היו מגויסי חובה, מאומנים באופן מוגבל וחסרי מוטיבציה באופן כללי. לצבא היו בעיקר יחידות חיל רגלים ופרשים, והוא סבל ממחסור באמצעי לחימה מודרניים כמו ארטילריה או רכבים משוריינים.[86] לצד הצבא היו בנמצא כמה כוחות ביטחון נוספים שעמדו לרשות המדינה, שאל עף כי ייעודם העיקרי היה ביטחון פנים, הם היו בעלי אופי צבאי למחצה. כאלו היו 34,000 חברי המשמר האזרחי (Guardia Civil) שבסיסו היה בכפרים, 18,000 חברי משמרות ההסתערות (Guardia de Asalto) שהוצבו בערים ו-16,000 אנשי הקאראבינרוס (Cuerpo de Carabineros) שתפקד כמשמר גבול.[87] גוף צבאי אחרון היה צבא אפריקה אשר איגד את כלל כוחות הצבא במרוקו הספרדית, 24,000 חיילים במספר. היה זה למעשה הכוח הצבאי המיומן ביותר בספרד, והוא הורכב מלגיון הזרים הספרדי, יחידות עילית ספרדיות אחרות וכן יחידות צבא שהורכבו ממתנדבים מרוקאים תחת פיקוד קצינים ספרדים. צבא אפריקה הורכב ממגויסים שכירים מבחירה שהתגייסו לתקופות שירות ממושכות. הם זכו בניסיון קרבי עשיר בלחימה במרוקו כנגד האוכלוסייה הילידית וכן עקב השתתפותם בדיכוי המדמם של המרד באסטוריאס ב-1934.[88]

עם תחילת המרד נחלקו כוחות הביטחון הספרדיים לשניים, כאשר חלק מצטרפים למרד ואחרים שומרים על נאמנותם לממשלה במדריד. בימים הראשונים למרד מעריכים שכ-40,000 חיילים ניצלו את האנרכיה ונטשו את הצבא.[86] שאר הצבא התחלק כך שרוב הקצינים צידדו בלאומנים אך רוב החיילים הצטרפו לרפובליקנים.[85] משמרות ההסתערות באו מרקע עירוני והוקמו על ידי ראשי הרפובליקה עם הקמתה, ולכן באופן לא מפתיע כשני שליש מהם חברו לרפובליקנים.[87] באופן דומה התחלק גם הקאראבינרוס בין שני הצדדים.[87] המשמר האזרחי הוותיק והמסורתי יותר התחלק באופן שווה יחסית, וכמחציתו הצטרף למרד.[87][86] כלל לוחמי צבא אפריקה לעומת זאת, הצטרפו למורדים והפכו לכוח מוביל בצבא הלאומני. בסיכומו של דבר עמדו לשני הצדדים כוח של כ-75,000 איש, כאשר הלאומנים זוכים ברוב הקצונה הבכירה וכן בצבא אפריקה האיכותי. עם זאת, עד מהרה הגדילו שני הצדדים את כוחותיהם. בימים הראשונים למלחמה עשרות אלפי חברי מיליציות נקראו לדגל ותגברו את הכוחות המקוריים של כל צד.

 
חיילים רפובליקנים מהרגימנט החמישי צועדים במדריד בספטמבר 1936. חיילים אילו היוו את הבסיס לבריגדות המשולבות, על פי הם נבנה הצבא העממי כולו.

כבר ביום הראשון ללחימה, שורה של מיליציות שמאל גויסו והצטרפו לכוחות הממשלה. רוב המיליציות, שהתבססו על איגודי העובדים, היו חסרות סמכות פיקודית קבועה, נעדרו ניסיון צבאי ולא הנהיגו משמעת צבאית בשורותיהן. הדבר בא לידי ביטוי באופן קיצוני במיליציות האנרכיסטיות, שם באופן עקרוני לא הונהגה היררכיה פורמלית, לא הוענקו דרגות צבאיות והצדעה נחשבה למנהג מגונה. המיליציות סבלו לא רק מכוח אדם לא מיומן אלא גם ממחסור בציוד צבאי. אף שלעתים רובים היו בכמות מספקת, המיליציות היו חסרות אמצעי לחימה מתקדמים יותר. למרות שניראה שרוח הלחימה במיליציות הייתה גבוהה והחיילים היו אחוזי התלהבות מהפכנית, ברוב ההתנגשויות עם צבא המורדים בתחילת המלחמה הם נחלו תבוסות אל מול היחידות הממושמעות והמקצועיות של הלאומנים. יוצאי דופן היו אנשי הרגימנט החמישי, מיליציה קומוניסטית שהוקמה במהירות עם פרוץ הלחימה. המיליציה נחשבה למאורגנת, ממושמעת ומיומנת.[89]

בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים גייסו עשרות אלפי חברי מיליציות שבאו מרקעים מגוונים. מיליציה חשובה הייתה זו של הפלנחה הפאשיסטית. מיליציה זאת נחשבה לאלימה במיוחד, ממושמעת, מאורגנת היטב ונתונה להיררכיה נוקשה. אלפי חברי המיליציה הצטרפו בסופו של דבר לצבא הלאומני עם איחד המפלגות הלאומניות על ידי פרנקו באפריל 1937. מיליציה חשובה אחרת הייתה ה-Requetés. הייתה זאת למעשה קבוצה קתולית אדוקה שהיוותה את הזרוע הצבאית של תנועה הקרליסטית המלוכנית. חבריה התבססו בעיקר בחבל נווארה, התאמנו במשך שנים במחתרת וראו את המלחמה כמסע צלב כנגד קומוניזם. המיליציה נחשבה לקשוחה, מיומנת ואחוזת להט דתי. היא שמרה על עצמאותה בתוך הצבא הלאומני עד לסוף המלחמה. מיליציות לאומניות נוספות הוקמו בדרך כלל על בסיס התאגדויות מקומיות מסורתיות באזורים שהתנגדו לרפובליקה.[90]

לאחר גיוס המיליציות הכריזו שני הצדדים על גיוס כללי בשטחם, הלאומנים עשו זאת כבר באוגוסט והרפובליקנים באוקטובר.[86][91] כך בשנים הבאות גדלו שני הצבאות ומנו בראשית 1937 מאות אלפי חיילים, ולקראת סוף המלחמה עמדו על כמיליון איש כל אחד. מלבד הגדלת היקף הכוחות, עשו שני הצדדים מהלכים לארגון מחדש את צבאם על מנת להעמידו למלחמה מול היריב. בפני הממשלה הרפובליקנית עמד אתגר גדול. רוב הפיקוד הצבאי הבכיר הצטרף למרד, ורוב יחידות הצבא שנשארו נאמנות לרפובליקה פורקו בשבועות הראשונים למלחמה עקב חשדות כלפי נאמנותם. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה התמנה הסוציאליסט פרנסיסקו לרגו קביירו לראשות הממשלה, והחל בעצת ברית המועצות ובהנחייתה בתהליך להקמת צבא עממי סדיר על בסיס יחידות הצבא הנאמנות והמיליציות. התוכנית זכתה להתנגדות מצד האנרכיסטים והטרוצקיסטים שחששו מההשפעה הסובייטית ההולכת וגוברת בספרד.[91]

 
חיילים לאומניים צועדים בסן סבסטיאן ב-1936.

הצבא העממי הוקם על בסיס מודל אחיד שזכה לשם "בריגדה משולבת" (Brigada Mixta), במסגרתו הוקמו מאות חטיבות שכללו כל אחת ארבעה גדודי ח"יר ויחידות נוספות לתמיכה בגדודים. שש בריגדות משולבות ראשונות הוקמו כבר באוקטובר 1936, כאשר ארבע מהן התבססו על הרגימנט החמישי. עד לסוף המלחמה הוקמו 225 בריגדות משולבות.[91] כמה מהן זכו לכינוי "הבריגדות הבינלאומיות", שהורכבו מ-30,000 מתנדבים מעשרות מדינות שונות. ההתנדבות הבינלאומית למלחמה בספרד לצד הרפובליקנים אורגנה על ידי הקומינטרן בהנחיה סובייטית. 40 גדודי מתנדבים הוקמו לאורך המלחמה, ואלו התפזרו על פני כמה וכמה בריגדות.[92] רוב הבריגדות סבלו לכל אורך שנות המלחמה ממחסור בכוח אדם וציוד, ורובן כללו 3,000 חיילים לכל היותר. הבריגדות היו כפופות באופן רופף לאוגדות, אשר מנו 2 עד 5 בריגדות כל אחת. האוגדות כללו יחידות ואמצעי לחימה שנועדו לתמוך בבריגדות, לרבות תותחי הוביצר, מרגמות, כוחות הנדסה, יחידות סיור, רכבים משוריינים, קשר, לוגיסטיקה ורפואה.[91] בדרך כלל כל ארבע אוגדות הרכיבו קורפוס, וכמה קורפוסים אחדים היו נתונים לארמייה. במאי 1937 היו כבר ארבע ארמיות כאלו, כל אחת הייתה אחראית על אזור אחר בספרד ושם היא פרסה את כוחותיה. בדצמבר הוקמה ארמייה מתמרנת בפיקוד ישיר של ראש המטה הכללי. בארמייה המתמרנת היו כמה מהיחידות המיומנות ביותר של הצבא הרפובליקני, והיא נועדה להוביל מבצעים צבאיים התקפיים.[93] על המחסור החריף של הרפובליקנים במפקדים מיומנים פיצו הסובייטים בשליחת אלפי יועצים צבאיים לספרד שלרוב שולבו במטה הבריגדות. לצד היועצים הסובייטים קומיסרים של המפלגה הקומוניסטית הספרדית שולבו אף הם בשדרת הפיקוד. להלכה תפקידם היה לעסוק בחינוך צבאי, שימור רוח הלחימה, ונאמנות הקצינים. הנ.ק.ו.ד. הפעיל אף הוא סוכנים ביחידות השונות.[94]

ציוד צבאי שנשלח במהלך המלחמה לצדדים הלוחמים[95]

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
ברית המועצות (1923-1955)  ברית המועצות גרמניה הנאצית  גרמניה ממלכת איטליה  איטליה
טנקים ורכבים משוריינים 407 250 150
כלי ארטילריה 1,186 700 1,930
מכונות יריה 20,486 31,000 3,436
רובים 497,813 157,309  240,747
תחמושת כדורים 862,000,000 250,000,000  324,900,000

בדומה לרפבוליקנים, גם הלאומנים עד אמצע 1937 סיימו את רוב הארגון מחדש של צבאם. לפני זה היו רוב הכוחות מאורגנים בצורות המקוריות שלהם והצבא הלאומני היה למעשה אוסף של כוחות צבא ומיליציות ללא היררכיה ברורה. עם הגיוס הכללי בשטח הלאומני עלה הצורך בהקמת צבא כולל אל מנת לאפשר את ריכוז המאמץ להכרעת הרפובליקנים. עד מהרה כלל הכוחות הוכפפו לבריגדות, אלו לאוגדות ואלו לקורפוסים. בדומה לרפובליקנים הבריגדות הורכבו מארבעה גדודי חי"ר, ובאוגדה רוכזו לצד כמה בריגדות אחדות גם מגוון יחידות נוספות כמו ארטילריה, פרשים והנדסה.[86] עם זאת, בעוד באופן עקרוני אצל הרפובליקנים יחידת הבסיס, העוצבה, הייתה הבריגדה, אצל הלאומנים הייתה זאת האוגדה. לכן הבריגדות היו עצמאיות פחות ועיקר המהלכים הצבאיים היו אוגדתיים.[91] בדומה לרפובליקנים, גם הלאומנים חילקו בדרך כלל את צבאם בין ארבע ארמיות, כל אחת עם אחריות לאזור שונה במדינה. לקראת סוף המלחמה, מנה הצבא הלאומני 61 אוגדות חי"ר (840,000 חיילים), בנוסף ל-15,000 פרשים, 19,000 אנשי ארטילריה, ו-119,000 חיילים ששירתו ביחידות אחרות.[86]

על אף שהסובייטים שלחו יועצים לספרד (כמו גם טייסים), הם לא החזיקו בכוחות צבא לוחמים במדינה. צעדים דומים נקטה גם גרמניה, שלמרות שהייתה לה כמות מוגבלת של לוחמים על הקרקע, עיקר פעילותם הייתה אימון של הכוחות הלאומנים. שונה משתיהן הייתה איטליה, שהחזיקה לכל אורך שנות המלחמה כוחות צבא גדולים שלחמו לצד הלאומנים על אדמת ספרד. חיל המשלוח האיטלקי (Corpo Truppe Volontarie) כלל ארבע אוגדות, בהן שירתו לכל אורך המלחמה 78,500 חיילים, מתוכם 12,000 נפלו בקרבות. החיילים האיטלקים, רובם חברי החולצות השחורות, נחשבו למקצועיים והגיעו לאחר שצברו ניסיון קרבי במלחמה עם אתיופיה מוקדם יותר ב-1936. הכוחות היו מצוידים בנשק מתקדם, כולל רכבים משוריינים, טנקים קלים, ארטירליה, ותותחים נגד מטוסים.[96] כוח זר נוסף שנלחם בשדות הקרב לצד הלאומנים היה "לגיון ויריאטוס" (Viriatos Legion), כוח מתנדבים פורטוגזי. למעשה הליגיון פורק שבועות ספורים לאחר שהוקם עקב התנגדות בפורטוגל, אך בין 8,000 ל-12,000 פורטוגזים לחמו בספרד במשך המלחמה, תוך שהם משתלבים ביחידות הצבא ובמיליציות הקרליסטיות.[96] מלבד סיוע בכוח אדם, תמכו המדינות השונות, ברית המועצות ברפובליקנים וגרמניה ואיטליה בלאומנים, באמצעות משלוחי נשק גדולים לכל אורך המלחמה.[95]

בסיכומו של דבר נהנו הלאומנים מכמה יתרונות צבאיים בולטים: הכוח הצבאי שלהם היה איכותי ומיומן, שדרת הפיקוד שלהם הייתה מקצועית ומנוסה, הצבא שלהם היה מאוחד וללא מתחים פנימיים ניכרים, והם זכו לסיוע צבאי חיצוני נרחב ורצוף. מבחינת כמות כוח האדם לאורך רוב הלחימה היו שני הצדדים שווים יחסית.

חילות האווירעריכה

כלי טיס בחיל האוויר הרפובליקני והלאומני במלחמה

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
  חיל האוויר הרפובליקני 478[97]   חיל האוויר הלאומני 117[97]
  חיל האוויר הסובייטי 648[98]   חיל האוויר הגרמני 800[99]
  חיל האוויר האיטלקי 700[100]
סה"כ 1,126 סה"כ 1,617

אומדני כלי הטיס מתייחסים לכמות שפעלה בספרד לכל אורך שנות המלחמה. בפועל, בכל זמן נתון הכמויות הללו היו קטנות יותר. המדינות השונות שלחו את כלי הטיס בהדגרה על פני שנים, ואלו נפלו בקרבות באופן תדיר.

כמו שאר חלקי הצבא, גם חיל האוויר הספרדי התפצל בין הלאומנים לרפובליקנים עם תחילת המלחמה. לרפובליקנים היו פי ארבעה כלי טיס מאשר ליריביהם, אך רוב הטייסים, בדומה לקציני הצבא, הצטרפו לכוחות המורדים. לכן נוצר מצב בו לצד הרפובליקני היה מחסור בטייסים ולצד הלאומני היה מחסור במטוסים. על מנת להתגבר על בעיותיהם פנו שני הצדדים לסיוע חיצוני ממדינות זרות.[101][98]

על הנחיתות המספרית של הלאומנים בכלי טיס, פיצו עד מהרה איטליה וגרמניה שנכנסו לתמונה. שני המשטרים הפאשיסטים כבר בחודש הראשון למלחמה החלו לשלוח טייסים וכלי טיס על מנת לתגבר את חיל האוויר הלאומני. תחילה הם שלחו בעיקר מטוסי תובלה לרבות יונקרס Ju 52 על מנת לסייע ללאומנים להעביר את כוחותיהם ממרוקו הספרדית לספרד גופא.[101] בהמשך היו אלו כמויות גדולות של מטוסים, ששיחקו תפקיד מכריע בשלב מוקדם זה של המלחמה. במיוחד הייתה יעילה התרומה של הגרמנים למאמץ המלחמתי של הלאומנים. הגרמנים הפעילו כלי טיס פרי התעשייה האווירית הגרמנית שנחשבו למתקדמים ביותר מסוגם.[102] בלטו במיוחד המסרשמיט Bf 109 והיינקל He 111, שטיסות הבכורה שלהם נערכו כשנה בלבד בטרם פרוץ המלחמה. הצוותים שהפעילו אותם היו מקצועיים ומאומנים היטב, ועבורם ספרד הייתה מקום מתאים לרכוש בו ניסיון קרבי.[100] מספר חודשים לאחר פרוץ המלחמה שתי המדינות מיסדו את חילות המשלוח שלהם. ביולי הקימה גרמניה את לגיון הקונדור (Legion Condor) שהתבסס בעיקר על הלופטוואפה, ובעקבותיה בדצמבר השיקה איטליה את לגיון האוויר האיטלקי (Aviazione Legionaria).[101]

 
יונקרס Ju 87 של לגיון קונדור בספרד. מפציץ הצלילה היה לנפוץ ביותר מסוגו בחיל האוויר, והוא לקח חלק משמעותי במלחמה.

בדומה ללאומנים גם הרפובליקנים פנו לעזרה מתומכיהם מעבר לים, לברית המועצות. במקביל לפניה לעזרה הם החלו להכשיר באופן חפוז מאות טייסים חדשים על מנת להתמודד עם המחסור החריף בכוח אדם מיומן.[101] לברית המעוצות היה תפקיד חשוב במאמצי הרפובליקנים לגשר על פער זה. במסגרת זאת לאורך המלחמה הם הכשירו 800 טייסים ספרדים,[103] ומאות מהם אף נשלחו ללימודי טיסה בברית המועצות. לצורך זה הקימו הסובייטים בית ספר לטיסה ייעודי בגנג'ה שבאזרבייג'ן, וכמאתיים חניכים ראשונים התחילו בו הכשרות ואימונים בפברואר 1937. לכל אורך שנות המלחמה הוכשרו במקום 413 טייסים ספרדים, ששבו לאחר לימודיהם למולדתם לקחת חלק בלחימה.[98]

לצד ההכשרה של טייסים ספרדים תרומתה העיקרית של ברית המעוצות לרפובליקנים הייתה בשליחה של מאות טייסים וכלי טיס לספרד במהלך המלחמה. משלוח ראשון הגיע באוקטובר 1936, ובסוף נובמבר אותה השנה כבר פעלו כ-300 טייסים סובייטים בשמי ספרד. הגעתם של הטייסים הסובייטים הטתה מחדש את מאזן הכוחות האווירי לטובת הרפובליקנים, והביאה לאופטימיות רבה בקרבם. חיל האוויר הסובייטי שיחק תפקיד מכריע בקרבות סביב מדריד במרץ 1937, שם הגיע לשיא כוחו בספרד.[101] אך בעוד הסובייטים שולחים עוד מטוסים וטייסים למלחמה, גרמניה ואיטליה הרחיבו גם הן את את המעורבות שלהם בלחימה. כתוצאה מכך, במהלך 1937 איבדו הסובייטים את ההובלה באוויר תוך שהטייסים הסובייטים סובלים מאבידות רבות בקרבות עם הגרמנים והאיטלקים. בחודשים הבאים צמצמו הסובייטים את משלוחי הנשק לספרד, והצרו את המעורבות שלהם במערכה האווירית. מעתה ועד סוף המלחמה נהנו הלאומנים מעליונות אווירית בדרך כלל.[98][103]

חילות האוויר משני הצדדים לקחו לכל אורך שנות המלחמה חלק משמעותי, באופן שלא היה כמוהו באף עימות צבאי עד אז. הם מילאו מגוון משימות לרבות סיוע אווירי קרוב לכוחות היבשה, הפצצת נכסים של האויב, תובלה אווירית, ומעל הכל ניהלו אינספור קרבות אוויר יומיומיים כנגד מטוסי האויב.[100] חידוש משמעותי בלוחמה האווירית בספרד היה בהפצצות אוכלוסייה אזרחית, מדיניות בה נקטו הלאומנים באופן נרחב בשלבים שונים של הלחימה. בשנות המלחמה הופצצו עשרות ערים שנשלטו על ידי הרפובליקנים. ההפצצות זרעו הרס רב וגרמו לאלפי אזרחים הרוגים. ככלל נועדו ההפצצות לפגוע ברוח הלחימה של הרפובליקנים. דוגמה קיצונית לכך הייתה בהפצצת גרניקה שהפכה לאחד מסמלי המלחמה.[104][105]

חילות היםעריכה

כלי שיט בצי הרפובליקני והלאומני במלחמה[106]

הרפובליקה הספרדית השנייה  הרפובליקנים ספרד (1938–1936)  הלאומנים
אוניות מערכה 1   1  
סיירות כבדות 0 2    
סיירות קלות 3       2      
משחתות 14                                 5          
ספינות טורפדו 7               5          
צוללות 12                   2     
ספינות קלות 6             12                      
סה"כ 45 29

  = כלי שיט שהיו בתחילת המלחמה בצי הרפובליקני והלאומני
  = כלי שיט שהיו בהליכי בנייה בתחילת המלחמה ונכנסו לפעילות במהלכה
  = כלי שיט שמסרה איטליה ללאומנים במהלך המלחמה

ב-1936 נחשב הצי הספרדי למודרני והיה מצויד במגוון כלי שיט מסוגים שונים. עם פרוץ במלחמה עשו הצדדים מאמצים נרחבים להשתלטות מהירה על נמלי הים ובסיסי הצי במטרה לרכוש שליטה על כלי השיט. כבר בימים הראשונים הלאומנים תפסו שלושה בסיסים ימיים חשובים: פרול, קדיס ואלחסירס. הרפובליקנים נשארו עם שני בסיסי צי בלבד: קרטחנה ומאון שבאי מנורקה. על אף שלבסיסים של הרפובליקנים היו תשתיות מוגבלות בלבד לעומת אלו של הלאומנים, הרפובליקנים פיצו על כך עם שליטתם בכל נמלי הים האזרחיים הגדולים של ספרד: ברצלונה, ולנסיה ובילבאו. כתוצאה מכך החזיקו הרפובליקנים גם בשני שליש מצי הסוחר הספרדי.[107] הצי הספרדי הלוחם לא התחלק באופן שווה, ורוב כלי השיט נפלו לידי הרפובליקנים. שתי אוניות המערכה של הצי התחלקו בין הצדדים, אחת לכל צד. שתי הסיירות הכבדות היחידות של הצי, שהיו עדיין בבנייה בתחילת המלחמה אבל הוכיחו את נחיצותם בהמשכה, נפלו לידי הלאומנים. כלל המשחתות, 14 במספר, למעט אחת, נפלו לידי הרפובליקנים. בדומה לכך גם כל 12 הצוללות של הצי הוחזקו בידי הרפובליקנים.[106][108]

למרות יתרונם הברור של הרפובליקנים בכמות ובאיכות כלי השיט, שורה של גורמים עמדו בעוכריהם. על אף שרוב החיילים ששירתו בחיל הים עמדו לימין הרפובליקה (13,000 לעומת 7,000 ששירתו בצי הלאומני), מרבית קציני הצי הצטרפו ללאומנים, בדומה לרוב קציני הצבא וטייסי חיל האוויר. קצינים אחרים שלא הצטרפו למרד סבלו מחשדות באשר למושא נאמנותם האמיתי ונחשדו בבגידה. התגובה של הרפובליקנים הייתה מעצרים והוצאות להורג של רבים מהם.[108] מעריכים כי 230 מתוך 675 קציני הצי שהיו בשירות פעיל נהרגו במהלך החודשים הראשונים למלחמה. קצינים רבים אחרים הודחו. המחסור של הרפובליקנים בשורות הקצונה הבכירה הייתה חמורה יותר. מתוך 19 אדמירלים בצי הספרדי, שניים בלבד עמדו לשירות הרפובליקה.[107][106] לעומת הרפובליקנים, הצי הלאומני שסבל ממחסור בכלים וכוח אדם היה מאורגן היטב, זכה בפיקוד איכותי ושמר על יוזמה לכל אורך שנות המלחמה.[109] הרפובליקנים, שתפקודם נפגע עקב המחסור בפיקוד איכותי וארגון אפקטיבי, הצליחו לאורך המלחמה לשפר את ביצועיהם ואף לקצור כמה הצלחות מוגבלות. עם זאת, הם נכשלו בשאיפותיהם לבסס עליונות ימית.[106]

עבור שני הצדדים השליטה בנמלי הים ובנתיבי הסחר בים התיכון ובאוקיינוס האקטלנטי הייתה קריטית לשם הבטחת המשך שרידותם. ללא שליטה בים ידעו הצדדים כי יתקשו לקלוט נשק, מתנדבים ומשאבים חיוניים ממדינות ידידותיות. לכן, על אף יחסי הכוחות השליליים עבור הלאומנים, הם שמרו לכל אורך שנות המלחמה על היוזמה.[110] למעשה לאורך רוב שנות המלחמה לא נרשמו קרבות ימיים משמעותיים בין הצדדים, ואלו התמקדו בסיוע לקרבות ביבשה ובחסימת דרכי הסחר של היריב. רוב פעילות הציים הסתכמה בתקיפת שיירות כלי שיט, סיוע לכוחות היבשה בהפצצת מטרות על החוף ובהטלת סגר ימי על נמלי האויב.[108][109][106] בחודשים הראשונים הצליח הצי הרפובליקני לקצור הישג חשוב. הוא השתלט על מצר גיברלטר ובכך ניתק את מרוקו הספרדית משאר האזור הלאומני. עם זאת, בספטמבר 1936 הצליח הצי הלאומני לרכז די כוח ימי במיצרים ולהסיר את השליטה הרפובליקנית עליהם.[111]

כאמור הצי הרפובליקני לא השכיל לנצל את יתרונו הכמותי במהלך המלחמה. על אף שיחסי הכוחות בים תמיד היו לטובת הרפובליקנים, הלאומנים הצליחו לשפר אותם באמצעות בנייה של ספינות חדשות ורכישת כלי שיט ישנים מהאיטלקים. במהלך 1937 קיבל הצי הלאומני של ארבע משחתות ושתי צוללות מאיטליה. עם זאת, יש לציין כי איכותם של כלי שיט אלו הייתה נמוכה ותרומתן לצי הלאומני נחשבה לשולית. במהלך כל שנות המלחמה הלאומנים השיקו 7 ספינות חדשות, מתוכן שתי סיירות כבדות, לעומת הרפובליקנים שבמהלך המלחמה השלימו את ייצורן של שתי משחתות בלבד. בנוסף להתרחבות הצי, הלאומנים זכו גם לסיוע הולך וגבור של ציים ידידותיים. לאורך רוב מהלך המלחמה למעלה ממחצית כלי השיט של הצי הגרמני פעלו בספרד בכל זמן נתון, כולל שתיים משלוש אוניות המערכה מסדרת דויטשלנד, 6 סיירות וארבע צוללות. בנוסף לפעילות הצי הגרמני, צוללות איטלקיות העניקו תמיכה סמויה חשובה ללאומנים כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. תחילה נוכחות הצי האיטלקי והגרמני שימשה לפינוי אזרחיהם מספרד, אך בהמשך הם ביצעו מגוון משימות שנועדו לתמוך במאמצי הלאומנים, בעיקר תמיכה טכנית ולוגיסטית.[110] הרפובליקנים זכו אף הם לתמיכה ימית חיצונית שהעניקה להם ברית המועצות. עם זאת, התמיכה הסובייטית הימית הייתה מוגבלת והסתכמה בעיקר בשליחת יועצים וציוד צבאי.[106]

התגובה הבינלאומיתעריכה

תומכי הרפובליקניםעריכה

ברית המועצות סייעה לרפובליקנים, מתוך שראתה במלחמת האזרחים הזדמנות להקמת מדינה קומוניסטית נוספת באירופה, אשר תהיה לגרורה של ברית המועצות, כמו גם להחלשתם של אלמנטים בינלאומיים טרוצקיסטים ואנרכיסטים, באמצעות חיזוקם של הקומוניסטים הסטליניסטים בשורות הרפובליקנים עצמם. הרפובליקנים קיבלו עזרה ורכשו נשק כמעט רק מברית המועצות. רכישה זו כללה 1,000 מטוסים, 900 טנקים, 1,500 תותחים, 300 נגמ"שים, מאות אלפי רובים ו-30,000 טונות של תחמושת. הרפובליקנים שילמו על רכישה זו בזהב. האספקה בדרך כלל הייתה מגיעה לנמל ברצלונה בה ולדימיר אנטונוב-אובסיינקו היה הקונסול הכללי של ברית המועצות וריכז את הפעילות הענפה. כן החלו לזרום "יועצים" קומוניסטים מברית המועצות ומחוצה לה על מנת לסייע לכוחות הרפובליקנים, ובהם יוסיף ברוז טיטו. סיוע נוסף התקבל ממקסיקו, אשר סיפקה רובים ומזון לאנשי הרפובליקה.

מתנדבים ממדינות רבות, שנודעו בשם הקולקטיבי הבריגדות הבינלאומיות אורגנו על ידי הקומינטרן, על מנת לסייע לצד הרפובליקני. מתנדבים אמריקנים יצרו את בריגדת אברהם לינקולן, וקנדים את פלוגת מקנזי פפינו הידועה בכינוי "מק-פאפס". כן אורגנה קבוצה קטנה של טייסים אמריקנים שנודעו כ"לגיון היאנקי", בהנהגת ברט אקוסטה. בין הזרים המפורסמים שהשתתפו במלחמה היו הסופר ארנסט המינגוויי, המשורר סטיבן ספנדר, הפילוסוף כריסטופר קאודוול והסופר ג'ורג' אורוול, אשר הנציח את חוויותיו משדה הקרב בספרו "מחווה לקטלוניה". ספרו "חוות החיות" אף הוא משקף חלק מחוויותיו במלחמה, כאשר כטרוצקיסטים רבים, מצא עצמו נתון לרדיפה ולעינויים בידי אנשיו של סטלין שפעלו בספרד, כאשר התבוסה התקרבה ואנשי השמאל החלו להלחם בינם ובין עצמם. סצינות מסוימות בספרו "1984", העוסקות בעינויים ובשטיפת מוח, משקפות אף הן חוויות אלו.

תומכי הלאומניםעריכה

הגרמנים והאיטלקים סייעו למורדים הלאומנים בכוח אדם מיומן ובנשק, הן מתוך קשר אידאולוגי לימין הספרדי, והן על מנת לנסות את כלי הנשק והטקטיקות החדשות שפיתחו צבאותיהם. הסיוע האיטלקי התבצע באמצעות ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים), והסיוע הגרמני באמצעות "לגיון הקונדור".

גרמניה השתמשה בשדה הקרב כשדה ניסיונות לטנקים ולמטוסים, שתפקידם בשדה הקרב העתידי החל להתגבש בדוקטרינה הצבאית הגרמנית של אותם הימים. "המלחמה הטוטאלית", בה מעורבים כל האלמנטים בחברה האנושית ובמדינה המעורבת בלחימה, מבלי להבחין בין אזרחים ובין לוחמים, התגבשה בשדות הקרב בספרד, ובמיוחד בהפצצתה של העיירה גרניקה על ידי "לגיון הקונדור", אשר הונצחה ביצירתו של פבלו פיקאסו "גרניקה".

ההחלטה הגרמנית-איטלקית לסייע למורדים נבעה ממספר שיקולים: ראשית, בתחום האסטרטגי, מוסוליני קיווה שהמלחמה תשפר את מעמדה של איטליה בים התיכון, לשם כך מוסוליני כבש איים בים התיכון. בראיית היטלר המלחמה אפשרה לבחון את כלי הנשק החדישים ואת הטקטיקות הצבאיות החדשות שפיתח הצבא הגרמני. בתמורה לסיוע הגרמני קיבל היטלר מספרד, במחירים נמוכים, אספקה סדירה של ברזל ונחושת שנדרשו לחימושו מחדש של הצבא הגרמני. שנית, בתחום התעמולה, היטלר תיאר את המאבק בספרד כ"מסע צלב אנטי בולשביקי" ופרסם בגאווה את פעולות 'לגיון הקונדור' בספרד. מוסוליני השתמש בהצלחותיו במלחמה בספרד כדי לעודד את הלוחמים האיטלקיים ותיאר את ספרד כ"שדה התהילה". בתחום הדיפלומטי, מוסוליני ראה במלחמה הזדמנות להדק את היחסים עם גרמניה. לשם כך, הוא ערך ב-1937 ביקור בברלין שבמהלכו הדגיש את הידידות הגוברת בין שתי ארצות. מבחינת היטלר ככל שהתארכה המלחמה בספרד, כך גבר הסיכוי שיתעורר סכסוך פנימי בצרפת ויוחרפו חילוקי הדעות בצרפת לגבי הושטת סיוע לרפובליקנים שהיו עשויים אף להידרדר למלחמת אזרחים.

מעבר לכך, היטלר רצה למנוע את ניצחון הרפובליקנים כי חשש שהקומוניסטים ישתלטו על ספרד ובהמשך הם ישתלטו על צרפת המשוסעת בין ימין לשמאל. אז באירופה יהיו שלוש מדינות קומוניסטיות – ברית המועצות, צרפת וספרד, שיחתרו תחת גרמניה הנאצית שראתה בקומוניזם את אויבה האידאולוגי העיקרי.

היטלר הכריז על ביטול הסכמי ורסאי ועל חידוש החימוש הגרמני רק ב-1935, ולכן כאשר פרצה מלחמת האזרחים בספרד שנה לאחר מכן הוא לא היה מוכן למלחמה עולמית. בשל כך, הוא היה מעוניין לשמור את המלחמה בספרד כעניין מקומי ולא להביא להכרעה מיידית. לכן, למרות רצונו של היטלר לסייע ככל הניתן למורדים, הוא לא שלח לספרד את צבאו ואף לא גדודי מתנדבים, למעט טייסת 'לגיון הקונדור' שנועדה לאמן את חיל האוויר של הלאומנים, ועסקה בהפצצות אוויר על מטרות אזרחיות של הרפובליקנים.[112]

כמו כן היו מתנדבים ממדינות אחרות שלחמו לצד הלאומנים, כגון יואן או'דאפי מאירלנד. הצד הלאומני הקים מספר יחידות מתנדבים שכאלה. גם הרודן הפורטוגזי אנטוניו דה אוליביירה סלזאר העביר סיוע למורדים, מתוך שחש שהצלחת הרפובליקה הספרדית תעמיד בסכנה את שלטונו במדינה הנוספת החולקת עם ספרד את חצי האי האיברי.

המדינות הנייטרליותעריכה

המעצמות המערב-אירופיות בריטניה וצרפת (שבה שלט ראש הממשלה לאון בלום), היו באופן רשמי נייטרליות, אך הטילו אמברגו על ייצוא נשק לספרד. הן ראו את השינוי החברתי שלקידומו לחמו אנשי הרפובליקה כשלילי בעיקרו, ופעלו על מנת למנוע השתתפות אזרחיהן במאבק לצדם של הרפובליקנים. בלום נטה בתחילה לתמוך ברפובליקנים, אך הנשיא אלבר לברן שכנע אותו כי הסיכון במלחמה אירופית כוללת גדול מדי, ובלום, שהיה בעל נטייה פציפיסטית, נטה להסכים עמו. ממשלתו של סטנלי בולדווין בבריטניה, הייתה נוחה עוד פחות להיענות לבקשות הסיוע הרפובליקניות.

באוגוסט 1936 הציעו הצרפתים להקים "ועדת אי התערבות" שבה יהיו חברות בריטניה, צרפת, וכן גרמניה הנאצית, איטליה הפאשיסטית וברית המועצות. חבר הלאומים, שהיה הפורום הטבעי לדיון בעניין זה, היה חסר כל השפעה, בשל העובדה כי גרמניה הנאצית פרשה ממנו זה מכבר, ואיטליה הייתה מצויה במשבר עמוק בשל מלחמתה באתיופיה. בעוד שממשלות בריטניה וצרפת כיבדו את מחויבותן כלפי הוועדה והכריזו על ההשתתפות במלחמה מצד אזרחיהן כבלתי חוקית, זלזלו בה הגרמנים, האיטלקים והרוסים, והזרימו תגבורות בנשק ובכוח אדם אל אדמת ספרד באין מפריע.

הבריטים היו מעוניינים שההצעה של צרפת לגבי מדיניות "אי התערבות" תצליח, מפני שמלחמת האזרחים בספרד פילגה את דעת הקהל בבריטניה. מפלגת הלייבור אהדה את ממשלת ספרד הרפובליקנית אך הממשלה השמרנית של סטנלי בולדווין לא רצתה להסתכסך עם הלאומנים שעל פי הערכתה היו עתידים לנצח. בנוסף, ממשלת בריטניה ביקשה לשפר את יחסיה עם היטלר ומוסוליני כדי למנוע מלחמה ולכן העדיפה להישאר מחוץ למעגל הסכסוך הספרדי.

לבריטניה היו גם אינטרסים חשובים בספרד. אנשי עסקים אנגלים השקיעו עשרות מיליוני דולרים בתעשייה המקומית. כמו כן, הבריטים שלטו על גיברלטר בדרום ספרד, ששלטה על המצר ששלט על המעבר בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון, והיה חשוב לבריטניה לא להתערב במלחמה כדי שגיברלטר לא תיפול בידי כוחות עוינים. בנוסף האימפריה הבריטית עמדה תחת לחצים חיצוניים קשים בזמן המלחמה. בארץ ישראל פרץ ב-1936 מרד ערבי שריתק חלק גדול מהצבא הבריטי ונמשך עד 1939. ובהודו הלך וגבר לחצה של התנועות הלאומיות ההודיות, ולכן הבריטים האמינו שעליהם להימנע מלהסתבך בעוד מלחמה.[113]

מהלך המלחמהעריכה

שנת 1936עריכה

 
השליטה בספרד ביולי 1936 - הרפובליקנים בוורוד והלאומנים בחום
 
חלוקה טריטוריאלית באוקטובר 1937
 
המצב בסוף 1938
 
פברואר 1939

ב-17 ביולי 1936 הוכרזה המרידה השמרנית ממנה חששו אנשי ממשלת החזית העממית. קאסארס קירוגה, מחליפו של אסאניה בראשות הממשלה, היגלה בשבועות שקדמו לכך את מנהיגי הצבא החשודים בהסתה למרידה, ובהם פרנסיסקו פרנקו. אך עתה קמה להם תמיכה אזרחית, ורבים מן האזרחים בחבל אנדלוסיה קמו ויצאו אל הרחובות כשנשק בידם. רבות מעריה החשובות של ספרד - סביליה, פמפלונה, לה קורוניה, קדיס, קורדובה וסראגוסה נפלו לידי המורדים שנקראו עתה "הלאומנים". הבירה מדריד וברצלונה נותרו בידי הממשלה.

לפי התכנון המקורי של המורדים, ההפיכה כנגד השלטון הספרדי הייתה עתידה להתחיל בבוקר יום ה-18 ביולי 1936, בהתקוממות של כוחות הצבא הספרדי במרוקו, ובדגש על חיילי צבא אפריקה בפיקודו של גנרל פרנקו, אשר נודעו בלאומיותם וביחסם השלילי לממשלה הספרדית "הקומוניסטית" בשליטת החזית העממית. בשלב השני, אשר נועד להתבצע יום לאחר מכן, ולאחר השגת שליטה מוחלטת על הטריטוריה הספרדית בצפון אפריקה, עתידה היה להתחיל מרידתו של הצבא הספרדי בספרד עצמה. עם זאת, תנאי מוקדם לתחילת המרד מצד הקושרים היה הבטחת חשאיות עד לרגע המהלך עצמו. ביום ה-17 ביולי 1936, יום טרם מועד תחילת המרד המתוכנן, התגלתה תוכנית הפעולה של הקושרים בידי גורמים מטעם ממשלת ספרד בעיר מלייה שבמרוקו, והועברה לידי ממשלת ספרד. בעקבות הגילוי הוחלט על הקדמת הפעולה, ועוד במהלך אותו היום פתחו כוחות הצבא הספרדי אשר עמדו לרשות המורדים במתקפה כללית על מרכזי השלטון במרוקו הספרדית. מאחר שכוחות המורדים כללו את מרביתם המוחלט של החיילים הספרדים אשר הוצבו במרוקו, לא עלה בידי נאמני הרפובליקה לארגן התנגדות משמעותית למרד, ועד לתחילתו של יום ה-18 ביולי נפלו מרבית מוקדי השלטון של ממשלת ספרד, ומרוקו הספרדית עברה לידיהם של המורדים.

פרנקו ביקש להעביר את חלקו העיקרי של צבא אפריקה לחופי ספרד בים. אולם הצי היה עדיין בשליטת הממשלה הרפובליקאית. בין ה-29 ביולי ל-5 באוגוסט הועברו 1,500 לוחמים מצבא אפריקה לספרד באמצעות רכבת אווירית של מטוסי יונקרס שסופקו על ידי גרמניה הנאצית. 3,000 חיילים נוספים הועברו באמצעות ספינות סוחר איטלקיות, בסיוע מפציצים של חיל האוויר המלכותי האיטלקי. בהמשך הועברו בדרך האוויר עוד 8,000 חיילים. לאחר תפיסת ראש גשר, התמקמו הכוחות בסביליה והחלו לגבש כוח מקומי.

כבר בימיה הראשונים של המלחמה התבצעו כחמישים אלף הוצאות להורג של אנשים משני הצדדים, אשר נקלעו ל"צד הלא נכון" של הקווים. שיעור ההוצאות להורג מסוג זה היה כפי הנראה שווה בין שני הצדדים. המפורסם שבין קורבנות אלו היה המשורר והמחזאי פדריקו גרסיה לורקה. פרוץ המלחמה איפשר סגירתם של חשבונות ישנים, ויישובם של סכסוכים עתיקי יומין בדרך זו.

ב-21 ביולי, היום החמישי למרידה, נופצה התקווה הרפובליקנית לניצחון מהיר במלחמה, כאשר כבשו הלאומנים את הבסיס הימי הספרדי באל פרול בצפון מערב ספרד. ניצחון זה עודד את מדינות אירופה הפשיסטיות להגיש סיוע לפרנקו.

צבא אפריקה התפצל לשני כוחות, האחד, בפיקודו של חואן יגו (אנ') ("הקצב מבדחוס"), נע במהירות צפונה-צפון מזרחה במטרה לתפוס את מדריד וטולדו. השני, בפיקודו של חוזה אנריקה ורלה (אנ') התמקד בכיבוש וביסוס השליטה באנדלוסיה, תוך כינון מדינת פלנחה בשטחי האזור וביצור בסיסי הכוח בערים המרכזיות ולנסיה, גרנדה וקורדובה. בסוף ספטמבר היו רוב מערב ספרד ודרומה תחת שלטון צבא אפריקה.

מעצמות הציר עמדו לצד פרנקו למן הרגע הראשון. כוחותיו הלאומניים זכו לניצחון גדול ב-27 בספטמבר כאשר העיר טולדו נפלה בידיהם. יומיים לאחר מכן הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" ו"קאודייו" ואיחד את הכוחות הפלנחיסטים, המלוכנים והלאומנים השונים לתנועה אחת. באוקטובר יצאו הלאומנים במתקפה שכוונה לעבר מדריד, אך התנגדות עזה של הרפובליקנים, והגעתם של "מתנדבים" מברית המועצות עצרה את המתקפה. ב-6 בנובמבר עברה הממשלה הרפובליקנית ממדריד לולנסיה, על מנת לצאת מאזורי הלחימה. ב-18 בנובמבר הכירה גרמניה רשמית במשטרו של פרנקו, וב-23 בדצמבר שלחה איטליה "מתנדבים" על מנת להלחם לצד הלאומנים.

עד לסוף שנת 1936 החזיקו הלאומנים במחציתה של ספרד, בדרום ובמערב, כשהעיר בורגוס בצפון קסטיליה משמשת להם כבירה. הרפובליקנים, שבראשם עמד ראש הממשלה הסוציאליסטי פרנסיסקו לרגו קבלרו, החזיקו במזרח ספרד ובדרום מזרחה, וכן ברצועת חוף בצפון המדינה הכוללת את הערים בילבאו, סנטנדר וחיחון, וקבעו את ברצלונה כבירתם.

שנת 1937עריכה

בינואר ובפברואר 1937 ניסה פרנקו שוב לכבוש את מדריד, כששורותיו מתוגברות בחיילים איטלקים וחיילים מן המושבות במרוקו אשר הוטסו לספרד, אך התעשתותם של הרפובליקנים, בהנהגת הגנרל מיאחה, והגעת אנשי הבריגדות הבינלאומיות לתגבורם של הלוחמים במדריד, מנעה את נפילת העיר. מאלגה, ברצועת החוף הדרומית, נפלה ב-8 בפברואר לידי הלאומנים. הקרבות באזור העיר גוודלחרה בין הכוחות האיטלקים ובין הבריגדות הבינלאומיות היוו את מבחן הכוח הראשון של שני הצבאות הזרים על אדמת ספרד. ההתקפה האיטלקית שכוונה לכיבוש מדריד, נהדפה על ידי אנשי הבריגדות הבינלאומיות. ב-28 באפריל נכבשה העיירה גרניקה, לאחר שהפצצות ברבריות קטלו באוכלוסייתה האזרחית בימים שלפני כן. את ההפצצות ביצעו אנשי "לגיון הקונדור" הגרמני. ההרס שנגרם בהפצצות זעזע רבים בספרד ובעולם כולו, וגרם ללחימה לקבל אופי נחוש ואכזרי יותר מכל הצדדים המעורבים.

במאי ניסו כוחות הרפובליקנים לכבוש מחדש את סגוביה ואילצו את פרנקו להסיג את כוחותיו מחזית מדריד על מנת להאט את התקדמותם. סגנו של פרנקו, מולה, נהרג ב-3 ביוני ובתחילת יולי, על אף נפילת בילבאו, התקדמו כוחות הרפובליקנים בחזית מדריד, ונהדפו אך בקושי בידי הלאומנים.

במאי הוחלף ראש הממשלה הרפובליקני קביירו בחואן נגרין המתון ממנו, ובאוקטובר שבה הממשלה הספרדית והעתיקה את מקומה תחת לחץ צבאי שגבר והלך באזור ולנסיה, והפעם לברצלונה ליבו של חבל קטלוניה, הנאמן למטרה הרפובליקנית. חשוב לציין שרוב הזמן מי ששלט דה פאקטו בעיר ברצלונה ובחבל קטלוניה גם בתקופה זו היו האנארכיסטים והשליטה הרפובליקאית הייתה חלשה ביותר.

ב-28 באוגוסט הכיר הותיקן בפרנקו, תחת לחץ של מוסוליני.

פרנקו חידש את התקפותיו, וכבש את רצועת החוף הצפונית, ואת הערים סנטנדר וחיחון. בכך תמה המלחמה בצפונה של ספרד. הצדדים החזיקו בעמדותיהם ונוצר מצב של קיפאון. על אף שפרנקו הצליח לחסל את ההתנגדות בצפון, הוא איבד את עיר המפתח טרואל שההחזקה בה הייתה עשויה להביא אותו עד לוולנסיה, ולמעשה לחצות לשתיים את הטריטוריה בה החזיקו הרפובליקנים. הצדדים התבצרו בעמדותיהם.

שנת 1938עריכה

במהלך חודש פברואר 1938 כבשו כוחותיו של פרנקו את העיר טרואל בסיוע גרמני ואיטלקי, ובאביב היו חזקים מספיק לביצוע מתקפה מכרעת. באפריל פרצו הכוחות הלאומניים והגיעו אל הים התיכון, תוך שהם חותכים את הטריטוריה הרפובליקנית לשניים. ניסיונות הרפובליקנים להגיע להפסקת אש נענו אך בהפצצות נוספות של אזרחים, ובדרישת הלאומנים לכניעה ללא תנאי.

ב-24 ביולי ניסתה הממשלה לשוב ולחבר את שני חלקי הטריטוריה שהיא מחזיקה, בקרב על נהר האברו. הקרב הסתיים ב-26 בנובמבר בכישלון הרפובליקנים. כישלון זה קבע, למעשה, את תוצאת המלחמה. שמונה ימים לפני תום השנה החל פרנקו במסע מלחמה מסיבי לכיבושה של קטלוניה.

שנת 1939עריכה

בתחילת 1939 כבשו כוחותיו של פרנקו בסערה את קטלוניה. טרגונה נפלה ב-14 בינואר, ברצלונה ב-26 בינואר וז'ירונה ב-5 בפברואר. חמישה ימים לאחר נפילת ז'ירונה הסתיימה ההתנגדות הרפובליקנית בחבל קטלוניה.

ב-27 בפברואר הכירו ממשלות בריטניה וצרפת בממשלו של פרנקו.

עתה נותרו רק מדריד ומספר מבצרים נוספים בידי הרפובליקנים. ב-28 במרץ, בעזרת כוחות לאומנים מתוך מדריד עצמה (המכונים "גיס חמישי" ביטוי שהפך מאז לכינוי לבוגדים מבפנים בעת מלחמה), נפלה מדריד לידי הלאומנים. למחרת נכנעה אף ולנסיה, עליה נאבקו הצדדים במשך כשנתיים. הניצחון הוכרז ב-1 באפריל, עם כניעת אחרוני הרפובליקנים.

המהפכה החברתיתעריכה

  ערך מורחב – אנרכיזם בספרד

מתחילת מלחמת האזרחים, ובמקביל להצלחות הצבאיות הראשונות של הרפובליקנים, חל שינוי חברתי-כלכלי באזורים בהם שלטו האנרכיסטים, כמו אראגון וקטלוניה. העובדים העבירו חלק גדול מהכלכלה הספרדית לידיהם, ויצרו רפורמה אגררית ותעשייתית. מפעלי תעשייה נוהלו על ידי מועצות עובדים, שטחים חקלאיים וקרקעות נוהלו באופן קולקטיבי על ידי קומונות, ואפילו עסקים קטנים כמו בתי מלון, מספרות, ומסעדות נוהלו על ידי עובדיהם. בקטלוניה, לדוגמה, כ-75% מהכלכלה נוהלה באופן זה. קולקטיבים אלה זכו להצלחה ניכרת למרות המחסור במשאבים, שנוצר מכך שפרנקו שלט בשטחים רבים שהיו עשירים באוצרות טבע.

האנרכיסטים כיום משתמשים באירועי תקופה זו כהוכחה לכך, שחברה חסרת מעמדות ואנרכיסטית יכולה לפרוח בהינתן התנאים המתאימים.

במהלך מלחמת האזרחים חל ויכוח אידאולוגי גדול בין הקומוניסטים לאנרכיסטים. הקומוניסטים, ששאבו את כוחם מהעזרה הסובייטית שהגיעה דרך הבריגדות הבינלאומיות, חשבו שיש קודם כל לנצח במלחמה כשרק אז ניתן יהיה לטפל בהיבטים המעמדיים של המשטר בספרד. האנרכיסטים והטרוצקיסטים התנגדו נחרצות למדיניות זו, וגרסו שהמלחמה והמהפכה צריכות להתבצע בד בבד. עקב דעתם זו, החליטו אנרכיסטים לקיים את הפיכתם. האנרכיסטים האמינו שיש לבנות הכול מחדש. ובעקבות זאת, חלקים מהם שרפו כנסיות ואנסו נזירות[דרוש מקור], דבר שהביא בסופו של דבר למעבר של תמיכת הגורמים הדתיים מהרפובליקה, לכוחות הפאשיסטיים. מיליציות וקבוצות מהפכניות שהרימו את קולם כנגד הקומוניסטים הסטליניסטים - נותקו מעזרה. בהמשך, אוחדו, בניגוד לרצונם, האנרכיסטים ואנשי מפלגת POUM המרקסיסטית עם הצבא הסדיר. מפלגת POUM הוצאה אל מחוץ לחוק, והוכרזה, ללא הצדקה, כתומכת בפשיסטים. במאבק שהתקיים במאי 1937 בברצלונה, נהרגו אלפים מחיילי הרפובליקה במאבק פנימי על שליטה בנקודות אסטרטגיות בעיר, כמתואר בספרו של אורוול, "מחווה לקטלוניה". אירועים אלו מתוארים בצורה דרמטית בסרטו של הבמאי האנגלי קן לואץ' "על תמימות וחופש" משנת 1995, המתאר אותם מנקודת ראותו של קומוניסט אנגלי צעיר הלוחם לטובת אנשי ה-POUM.

תוצאות המלחמהעריכה

 
כנסייה ומנזר חרבים בבלצ'יטה

המלחמה הותירה בין חצי מיליון למיליון הרוגים, וספרד שלאחריה הייתה הרוסה וחלשה. ספרד הפכה לדיקטטורה פשיסטית שמרנית, שבה נשללו זכויות אזרח בסיסיות למשך שנים רבות, אף לאחר נפילת מוסוליני והיטלר. שלטונו של פרנקו, שנמשך עד מותו ב-1975, הביא לקיפאון חברתי וכלכלי, לניתוק יחסים עם רבות ממדינות העולם, ולשסע חברתי עמוק. האוטונומיה שניתנה לקטלונים ולבסקים אף היא בוטלה, ומאבקם ממשיך וגובה קורבנות עד היום.

מן הבחינה העולמית היוותה המלחמה מבחן מוצלח לציר גרמניה-איטליה. נראה כי ככל שהפשיזם יביע את דרישותיו בברוטליות, בחוצפה ובעזות מצח אל מול המשטרים הדמוקרטים, כן ייתקל ברפיון ובפייסנות מצד מעצמות המערב.

הברית שנחתמה זמן קצר יחסית לאחר המלחמה, בין גרמניה הנאצית ובין רוסיה הקומוניסטית בהסכם ריבנטרופ–מולוטוב, הייתה מבוססת הן על מאזן אימה הדדי, ולא מעט גם על אורח חשיבה משותף שנחשף במהלך הלחימה בספרד[דרוש מקור]. ברית זו הביאה למלחמת העולם השנייה שהייתה ברוטלית אף יותר ממלחמת האזרחים בספרד, אשר נראתה בזמנה כשיא בלתי נתפס של אכזריות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

המלחמה בתרבות ובאמנותעריכה

המלחמה הותירה את רישומה על התרבות והאמנות של המאה העשרים. רבים הם האמנים אשר השתתפו במלחמה, ורבים אחרים שהזדהו עם מטרות הצדדים הלוחמים. המדובר הן באמנים הספרדים, אשר באופן טבעי הושפעו מן האירועים בארצם, והן באמנים בעולם כולו.

  • ספרות ושירה
    • המרטיר של מלחמת האזרחים הוא המחזאי, המשורר ואיש האמנות הפלסטית פדריקו גרסיה לורקה.
    • יצירתו של לורקה השפיעה על רבים, ביניהם המשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, אשר פגש בלורקה בתחילת שנות השלושים בבואנוס איירס ולאחר מכן לחם בספרד, וכתב את אחד מן השירים המזוהים ביותר עם המלחמה - "לב בספרד".
    • ארנסט המינגוויי הקדיש למלחמה את ספרו "למי צלצלו הפעמונים", המבוסס על חוויותיו האישיות.
    • יצירתו של ג'ורג' אורוול אף היא הושפעה רבות מחוויותיו בשדות הקרב בקטלוניה.
    • הסופר ארתור קסטלר פרסם אף הוא את זכרונותיו מתקופת כליאתו שלאחר המלחמה בשם "אפילה בצהריים".
    • הסופר האמריקני הווארד פאסט שהיה בעל נטיות שמאליות אף הוא עסק במלחמה.
    • יצירתה הידועה ביותר של הסופרת בריטית מיוריאל ספארק "פריחתה של מיס ג'יין ברודי" עוסקת בהתבגרותן של שש נערות בבית ספר באדינבורו ובמורתן חסידת הפשיסטים בצילה של המלחמה. הספר שימש מקור לסרט באותו שם בכיכובה של מגי סמית' (בשנת 1969) ולסדרת טלוויזיה (בשנת 1978).
    • כן מוכר שירו של המשורר ויסטן יו אודן "ספרד" העוסק במוראות המלחמה.
  • בתחום האמנות הפלסטית, הושפעו רבי האמנים הספרדים של המאה העשרים פבלו פיקאסו (אשר יצירתו "גרניקה" מהווה את אחד הסמלים הידועים של המלחמה, ומסמלת את אכזריותו של אדם לאדם), סלבדור דאלי וז'ואן מירו, גם תמונה שצילם רוברט קאפה אשר תפס את איש המיליציה פדריקו בורל גרסיה, ברגע שבו נורה, בעודו צונח אל מותו התפרסמה ביותר.
  • בתחום המוזיקה נוצרו בעת המלחמה שירים רבים, אשר השפיעו על יוצרים בכל העולם, ובמיוחד על זמרי הפולק האמריקני פיט סיגר ווודי גאת'רי, שהיה ידוע בנטיותיו הפוליטיות השמאליות. אורי אבנרי מספר בספר זכרונותיו ממלחמת העצמאות כי ביחידתו, שועלי שמשון, אומצו שירי הרפובליקנים הספרדים, וניתנו להם מילים עבריות. אחד השירים המוכרים ביותר מהמלחמה הוא השיר "הם לא יעברו!" (בספרדית: No pasarán), המתבסס על נאומה של דולורס איברורי במהלך הקרב על מדריד.
  • בתחום הקולנוע נוצרו מספר יצירות העוסקות במלחמה. פרט לעיבוד הקולנועי הידוע של "למי צלצלו הפעמונים", עסק הבמאי הספרדי קרלוס סאורה במלחמה ביצירתו "איי כרמלה" העוסקת בשני זמרים נודדים הנופלים בשבי הלאומנים, ונאלצים להופיע בפניהם (את הזמרת מגלמת השחקנית כרמן מאורה). כן ידוע הסרט "על תמימות וחופש" בבימויו של קן לואץ', בו מתוארת המלחמה מבעד לעיניו של קומוניסט אנגלי צעיר (בן דמותו של ג'ורג' אורוול) המצטרף למפלגת ה-POUM, וחווה את הקרבות הפנימיים בין אנשי השמאל, שהיו בין הגורמים לתבוסת הרפובליקנים.

מבחר כרזות תעמולה מהמלחמהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

מאמריםעריכה

מאגרי מידעעריכה

תמונות וכרזותעריכה

שמעעריכה

וידאועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 Sandler, Stanley (2002). Ground Warfare: An International Encyclopedia. ABC-CLIO. p. 160. ISBN 9781576073445.
  2. ^ Martins, Herminio. "Portugal" in S.J. Woolf (ed). European Fascism, London: Weidenfeld & Nicholson, 1968 pp. 322-3

    Almost as soon as the civil war started, the Portugese government more or less cast in its lot with the rebel forces and decided to support them by all means short of actual participation in the war.

    quoted in Gallagher, Tom. Portugal: a twentieth-century interpretation. Manchester: Manchester University Press, 1983 p.86
  3. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Spain, Spartacus Educational, January 2020
  4. ^ 4.0 4.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 9–10, ISBN 978-0299062705
  5. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 12–13, ISBN 978-0299062705
  6. ^ 6.0 6.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 1-2, ISBN 978-0299062705
  7. ^ 7.0 7.1 "INDUSTRIAL HISTORY OF SPAIN". EUROPEAN ROUTE OF INDUSTRIAL HERITAGE.
  8. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 22–24, ISBN 978-0299062705
  9. ^ "Latifundia". The Spanish Civil War.
  10. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 10–12, ISBN 978-0299062705
  11. ^ Angel Smith, The rise and fall of “respectable” Spanish liberalism, 1808–1923: an explanatory framework, Taylor & Francis Online, 22 Aug 2016
  12. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 6–9, ISBN 978-0299062705
  13. ^ Second Stage (1810-1814): Cortes de Cádiz (Cadiz Courts) and the Constitution of 1812, Ministry Culture and Sport
  14. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 17–19, ISBN 978-0299062705
  15. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 15–16, ISBN 978-0299062705
  16. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 4–6, ISBN 978-0299062705
  17. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 19, p. 16–17, ISBN 978-0299062705
  18. ^ Carlist Civil Wars, Heritage History, 2019
  19. ^ "Spain", Encyclopædia Britannica, Volume 25, p. 558, Horace Everett Hooper, 1911
  20. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 7–11, ISBN 978-0299062705
  21. ^ "Political Chaos". The Spanish Civil War.
  22. ^ Josep Maria Tarragona, The democratic Six-Years, AntoniGaudi.org, April 4, 2007
  23. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 20, p. 12–13, ISBN 978-0299062705
  24. ^ 1868-1936: Anarchism in Spain, libcom.org, September 12, 2006
  25. ^ Anarchism in Spain in the 19th Century, Spain Then and Now
  26. ^ Liberales (y Progresistas): 1868 - 1931. història electoral.
  27. ^ LRepublicanos: 1868 - 1931. història electoral.
  28. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 15–16, ISBN 978-0299062705
  29. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 21, p. 9, ISBN 978-0299062705
  30. ^ Chris Ealham & Paul Preston, Anarchism and the City, AK Press
  31. ^ 31.0 31.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 5, ISBN 978-0299062705
  32. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 7, ISBN 978-0299062705
  33. ^ Tragic Week, 1909, barcelona.cat, 11 August, 2015
  34. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 12–14, ISBN 978-0299062705
  35. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 19–20, ISBN 978-0299062705
  36. ^ Alejandro Quiroga,  MAKING SPANIARDS NATIONAL CATHOLICISM AND THE NATIONALISATION OF THE MASSES DURING THE DICTATORSHIP OF PRIMO DE RIVERA (1923-1930), p. 79 & 106, London School of Economics and Political Science, October 2004
  37. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 27, ISBN 978-0299062705
  38. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 28-29, ISBN 978-0299062705
  39. ^ 39.0 39.1 General Miguel Primo de Rivera: The Rise of a Dictator, Spain Then and Now
  40. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Miguel Primo de Rivera, Spartacus Educational, January 2020
  41. ^ C.N. Trueman, Primo de Rivera, History Learning Site, 18 Dec 2019
  42. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 29-30, ISBN 978-0299062705
  43. ^ Elecciones a Cortes Constituyentes: 28 de junio de 1931. història electoral.
  44. ^ Elecciones a I Cortes de la República: 19 de noviembre de 1933. història electoral.
  45. ^ Elecciones a II Cortes de la República: 16 de febrero de 1936. història electoral.
  46. ^ Elecciones Municipales: 12 de abril de 1931. història electoral.
  47. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 24, p. 31-32, ISBN 978-0299062705
  48. ^ 48.0 48.1 48.2 48.3 48.4 48.5 48.6 48.7 48.8 48.9 Second Spanish Republic 1931-36. Transition to Provisional Government, Spain Then and Now
  49. ^ 49.0 49.1 Second Spanish Republic. The Church June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  50. ^ Second Spanish Republic. Regional Autonomy. June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  51. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 1-3, ISBN 978-0299062705
  52. ^ Second Spanish Republic. Agrarian Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  53. ^ 53.0 53.1 Second Spanish Republic. Military Reform June 1931-November 1933, Spain Then and Now
  54. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Falange Espanola, Spartacus Educational, January 2020
  55. ^ Constitución Española de 1931, TÍTULO PRELIMINAR: Disposiciones generales, Wikisource
  56. ^ 56.0 56.1 Constitución Española de 1931, TÍTULO III: Derechos y deberes de los españoles, Wikisource
  57. ^ Jose Antonio Souto Paz, Perspectives on Religious Freedom in Spain, p. 681, BYU Law Review, Volume 2001, 25/06/2001
  58. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 2, ISBN 978-0299062705
  59. ^ 59.0 59.1 John Simkin, The Spanish Civil War: Second Republic, Spartacus Educational, January 2020
  60. ^ Modern Spain in the 1950s, La Discreta Enamorada.
  61. ^ Julian Casanova, The Spanish Republic and Civil War, Cambridge University Press
  62. ^ La Sanjurjada, el primer golpe de Estado contra la República, madridiario, August 10, 2018
  63. ^ 63.0 63.1 John Simkin, The Spanish Civil War: Confederatión Espanola de Derechas Autónomas (CEDA), Spartacus Educational, January 2020
  64. ^ 64.0 64.1 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 4, ISBN 978-0299062705
  65. ^ 65.0 65.1 65.2 65.3 Second Spanish Republic. Nov 1933-Feb 1936. The Right Takes Charge, Spain Then and Now
  66. ^ 66.0 66.1 66.2 66.3 Second Spanish Republic. Nov1933-Feb1936. The Left Reacts, Spain Then and Now
  67. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 5, ISBN 978-0299062705
  68. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Francisco Franco, Spartacus Educational, January 2020
  69. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 6-7, ISBN 978-0299062705
  70. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: The Popular Front, Spartacus Educational, January 2020
  71. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 25, p. 8-9, ISBN 978-0299062705
  72. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: The Popular Front, Spartacus Educational, January 2020
  73. ^ Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 7–8, ISBN 978-0299062705
  74. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Communist Party of Spain (PCE), Spartacus Educational, January 2020
  75. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Anarchism and the Spanish Civil War, Spartacus Educational, January 2020
  76. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: National Confederation of Trabajo (CNT), Spartacus Educational, January 2020
  77. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Federacion Anarquista Iberica (FAI), Spartacus Educational, January 2020
  78. ^ 78.0 78.1 78.2 78.3 78.4 Stanley G. Payne, A History of Spain and Portugal, Vol. 2, Madison, WI: University of Wisconsin Press, 1973, Chapter 26, p. 9–10, ISBN 978-0299062705
  79. ^ John Simkin, The Spanish Civil War: Carlists, Spartacus Educational, January 2020
  80. ^ Guerra Civil española: Voluntarios de Renovación Española, Kappo Storias
  81. ^ VOLUNTARIOS DE RENOVACIÓN ESPAÑOLA, Tercios Requetés
  82. ^ Full text of "Twenty-Six Point Manifesto of the Spanish Falange", Internet Archive
  83. ^ James Slaven, The Falange Española: A Spanish Paradox, Advances in Social Science, Education and Humanities Research, volume 211, Dalhousie University
  84. ^ 84.0 84.1 History of the Spanish Phalange, 1933-1939, Korean Minjok Leadership Academy, International Program, Kim Shin, Term Paper, AP European History Class, April 2007
  85. ^ 85.0 85.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 11, Osprey Publishing, 2015
  86. ^ 86.0 86.1 86.2 86.3 86.4 86.5 86.6 86.7 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 8-10, Osprey Publishing, 2015
  87. ^ 87.0 87.1 87.2 87.3 87.4 87.5 87.6 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 36, Osprey Publishing, 2015
  88. ^ 88.0 88.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 14-17, Osprey Publishing, 2015
  89. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 11-13, Osprey Publishing, 2015
  90. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 12-14, Osprey Publishing, 2015
  91. ^ 91.0 91.1 91.2 91.3 91.4 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 13-15, Osprey Publishing, 2015
  92. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 16-17, Osprey Publishing, 2015
  93. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 19, Osprey Publishing, 2015
  94. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 17-18, Osprey Publishing, 2015
  95. ^ 95.0 95.1 Spanish Civil War 1936–9, p. 102
  96. ^ 96.0 96.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 18-22, Osprey Publishing, 2015
  97. ^ 97.0 97.1 100 Años de Aviación Militar Española, p. 178, Especial. Año 2011. Nº 29
  98. ^ 98.0 98.1 98.2 98.3 Daniel Kowalsky, Soviet Pilots in the Spanish Civil War, Stalin and the Spanish Civil War, December 2003
  99. ^ John T. Correll, The Condor Legion, Air Force Magazine, Jan. 30, 2013
  100. ^ 100.0 100.1 100.2 Aerial Warfare and the Spanish Civil War, Centennial of Flight: Born of Dreams - Inspired by Freedom
  101. ^ 101.0 101.1 101.2 101.3 101.4 Carl A. Posey, The War Between the Wars, AIR & SPACE MAGAZINE, APRIL 30, 2009
  102. ^ Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 24, Osprey Publishing, 2015
  103. ^ 103.0 103.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 33-35, Osprey Publishing, 2015
  104. ^ José Manuel Moreno-Aurioles Cabezón, Madrid bajo las bombas: Un análisis sectorial, UNIVERSIDAD COMPLUTENSE DE MADRID, 2015-2016
  105. ^ Carlos Patrick and Ricky, 80 YEARS AFTER. BARCELONA REMEMBERS BOMBING OF 1938, Be Local Tours,  March 15, 2018
  106. ^ 106.0 106.1 106.2 106.3 106.4 106.5 Warships of the Spanish Civil War (1936-1939), kbismarck
  107. ^ 107.0 107.1 Mark Munso, THE SPANISH CIVIL WAR AT SEA: LIMITS TO SEA POWER’S INFLUENCE ON HISTORY?, Center for International Maritime Security, APRIL 2, 2019
  108. ^ 108.0 108.1 108.2 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (2): Republican Forces, Men-at-Arms 498, p. 24, Osprey Publishing, 2015
  109. ^ 109.0 109.1 Alejandro de quesada, The Spanish Civil War – 1936–39 (1): Nationalist Forces, Men-at-Arms 495, p. 34-35, Osprey Publishing, 2015
  110. ^ 110.0 110.1 Franco's Navy, GlobalSecurity, 16-01-2013
  111. ^ Naval Aspects of the Spanish Civil War (1936 – 1939), Admiralty Trilogy, Clash of Arms Games
  112. ^ כהן, סטיוארט, היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20 כרך ב' (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1997) עמודים 171-170
  113. ^ כהן, סטיוארט, היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20 כרך ב' (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1997) עמודים 172-171