ויקיפדיה

עוסמן סמבן

עוסמן סמבן (או אוסמן סמבן; בצרפתית: Ousmane Sembène, 1 בינואר 1923 - 9 ביוני 2007; נקרא בסגנון הצרפתי סמבן-עוסמן במאמרים ובייחוסים לעבודותיו) היה במאי קולנוע סנגלי, מפיק וסופר. הלוס אנג'לס טיימס מחשיבים אותו כאחד מהכותבים המוצלחים ביותר באפריקה, ולרוב גם יחסו לו את התואר "האב של הקולנוע האפריקאי"[1].

עוסמן סמבן
Ousmane Sembène
לידה 1 בינואר 1923
סנגל
פטירה 9 ביוני 2007 (בגיל 84)
סנגל
מקום קבורה יוף עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה סנגל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי,מפיק, שחקן, וסופר
מקום לימודים המכון לקולנוע על שם גרסימוב עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • קצין בלגיון הכבוד (2006)
  • Un Certain Regard (2004)
  • הפרס הגדול לספרות אפריקה השחורה (1997)
  • פרס ז'אן ויגו (1966)
  • פרס מרכבת הזהב (2005)
  • תנית הזהב (1966) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סמבן הוא צאצא של "סרר" (קבוצת אנשים בהם המאפיינים המדיניים שלה מוגדרים גם על ידי דת, שמיוחסת ספציפית למערב אפריקה), מתוך כך נמשך סמבן לפסטיבלי דת הסרר[2].

ראשית חייו עריכה

סמבן נולד לאב דייג, בזיגנשור שנמצאת באזור קזמנס שבסנגל, למשפחה מהקבוצה האתנית לבו. מאז ילדותו נחשף סמבן לדת הסרר, ובמיוחד לפסטיבל הטואור, שבו הוא היה "משרת הדת". אף על פי שהפסטיבל דורש מנחות כמו חלב מוחמץ לרוחות הקדומות (פאנגול), סמבן לא לקח את האחריות המצופה ממנו בתור משרת הפסטיבל, והיה ידוע בתור מי ששותה את המנחות המיועדות לרוחות. חלק מעבודותיו הבוגרות לוקחות מוטיבים מתוך דת הסרר. סבתו מצד האם גידלה אותו והשפיעה עליו רבות, ויש אומרים כי בשל כך נשים שיחקו תפקיד חשוב בעבודותיו[2].

סמבן דיבר בשפת אימו, וולוף, ומלבדה שלט גם בצרפתית וערבית בסיסית. את השפות הללו רכש בבתי ספר איסלאמיים - מדרסה, וכן בבית ספר צרפתי, בו למד עד שנת 1936 ואותו עזב בעקבות עימות עם המנהל. הוא עבר להתגורר עם אביו עד 1938 ולאחר מכן הוא עבר לעיר הבירה של סנגל - דקאר, שם עבד בעבודות כפיים שונות[3].

ב-1944 גויס סמבן ל"סנגל טיראיירס" - שלוחה של צבא צרפת. במהלך שירותו במלחמת העולם השנייה, הוא לחם לצדם של כוחות צרפת החופשית כנגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר. לאחר המלחמה, הוא חזר לביתו ומדינתו, ובשנת 1947 השתתף בשביתת הרכבת שעליה ביסס לאחר מכן את הרומן שלו, "God's Bits of Wood".

בשלהי 1947, סמבן עבר לצרפת ועבד במפעל הרכב של חברת סיטרואן בפריז, ואז במזחים של מרסיי, ונהיה חלק פעיל מתנועת הסחר והחליפין. הוא הצטרף לקבוצת ה-CGT והמפלגה הקומוניסטית של צרפת, ועזר להנהיג את עיכובו של משלוח נשק במהלך המלחמה הצרפתית הקולוניאלית בווייטנאם. בזמן זה, הוא גילה את הכותב איש "הרנסאנס של הארלם" קלוד מקיי, ואת ז'אק רומיין מהאיטי, הכותב בסגנון המרקסיסטי.

קריירת כתיבה מוקדמת עריכה

סמבן שאב המון מתוך הניסיון שלו לתוך הרומן הצרפתי הראשון שלו, "הסוור השחור" (Le Docker Noir, 1956)[1], הסיפור מתאר את חייו של דייה, עובד נמל אפריקאי, שמתמודד עם גזענות ויחס לא הוגן בנמלים במרסיי. דייה כותב רומן, שלאחר מכן נגנב על ידי אישה לבנה ויוצא לאור תחת שמה. הוא מתעמת איתה ובטעות הורג אותה. על כך הוא הוצא להורג באופן הדומה מאוד ליצירתו של אלבר קאמי, "הזר". אף על פי שהספר מתמקד ביחס המפלה אותו מקבלים מהגרים אפריקאים, סמבן מתאר לפרטים את דיכוי העובדים הערבים והספרדים, ומציף את העובדה שנושא זה הוא כלכלי, כמו שהוא גזעני. כמו כל הסיפורת שלו, גם ספר זה כתוב בגישה של ריאליזם חברתי. מבקרים רבים מחשיבים כיום את ספרו של סמבן כפגום, אך אף על פי זאת הוא הקנה לסמבן מוניטין וסיפק לו את האמצעים הפיננסיים כדי להמשיך ולכתוב.

הרומן השני של סמבן, O pays mon beau peuple! (1957), מגולל את סיפורו של עומאר, חקלאי שחור ואמביציוזי החוזר לאזור מולדתו עם בת זוג בעלת עור לבן ורעיונות לקידום ויישום של העולם המודרני בחקלאות לאזור זה. למרות זאת, עומאר מתעמת גם עם הממשלה הקולוניאלית הלבנה וגם עם הצו החברתי בכפר, ובסופו של דבר נרצח. ספר זה היה הצלחה בינלאומית, מה שהוביל לכך שסמבן קיבל הזמנות מכל רחבי העולם, במיוחד ממדינות קומוניסטיות כמו סין, קובה וברית המועצות. ספרו השלישי של סמבן, וגם המפורסם ביותר, הוא Les bouts de bois de Dieu משנת 1960[1]. רוב המבקרים טענו שזוהי יצירת המופת של סמבן, שהמתחרה היחידה שלה היא Xala. הרומן נותן מימד דמיוני לסיפור של שביתת הרכבת בדקאר שנמשכה בין השנים 1947–1948. אף על פי שהדמות המרכזית בספר היא Ibrahima Bakayoko, דובר איגוד העובדים הכריזמטי, לרומן אין באמת גיבור אמיתי מלבד הקהילה עצמה, שמתאחדת יחדיו אל מול דיכוי כדי לבסס את זכויותיה. בהתאם לכך, הרומן מזכיר כמעט חמישים דמויות גם בסנגל וגם במאלי, שמראה את השביתה מכל הזוויות האפשריות. הרומן מושווה לרוב לרומנו של אמיל זולא, ז'רמינל.

סמבן המשיך לאחר רומן זה עם אוסף בדיונות קצרים בשם Voltaique. האוסף מכיל סיפורים קצרים הכוללים את "La Noire de...", שלאחר מכן יעבור עיבוד להיות סרטו הראשון של סמבן. ב-1964 הוא הוציא לאור את L'Harmattan, רומן אפי המדבר על משאל עם לעצמאות באפריקה.

בין השנים 1962–1963, סמבן למד בסטודיו "גורקי פילם" שבמוסקבה, תחת הבמאי הסובייטי מארק דונסקוי (Mark Donskoy).

קריירת כתיבה מאוחרת עריכה

עם הפרסום של הספר Le Mandat, précédé de Véhi Ciosane בשנת 1965, ניתן לראות שינוי בכתיבה של סמבן. עד אותה עת סמבן תקף בכתביו את ההשפעות הגזעניות והדיכוי הכלכלי של משטר הקולוניאליזם. בספר זה ניתן לראות שסמבן עבר לתקוף את המשטרים האפריקאים המושחתים שהמשיכו את המשטרים הקולוניאליים.

ברוח זאת פרסם סמבן ב-1973 את הרומן Xala (אימפוטנציה), המספר את סיפורו של איש עסקים עשיר הבטוח שנפגע מקללת אימפוטנציה בליל החתונה שלו עם אשתו השלישית. איש העסקים מנסה באובססיביות להיפטר מהקללה, אבל רק לאחר שהוא מאבד את רוב כספו מבין האיש כי המקור לקללה הוא העני שאותו רימה בדרך להשגת העושר שלו. מדובר בסוג של משל לקולוניאליזם חזירי, שבסופו של דבר חוזר לכובשים כמו בומרנג.

בשנים 1981 ו-1987 סמבן הוציא סדרה בת שני ספרים, האימפריה האחרונה (Le Dernier de l’Empire, 1981) וניוואם וטאוו (Niiwam et Taaw, 1987) שבה הוא מבקר את השחיתות והמשטר הצבאי במדינה אפריקאית חדשה ולאחר מכן בסנגל.

בזכות העוצמה שבכתביו, בעיקר Les Bouts de Bois de Dieu ו-Xala, סמבן נחשב לאחת מהדמויות המובילות בספרות האפריקאית. הוא כתב עשרה ספרים שמתוכם שבעה תורגמו לאנגלית[4].

סרטים עריכה

כסופר המודאג משינויים חברתיים, סמבן שאף להגיע לכמות נרחבת של קהל. הוא הבין שעבודתו הכתובה תוכל להגיע רק למקומות תרבותיים, אבל שסרטים יצליחו להגיע לקהל אפריקאי נרחב יותר.

בשנת 1963, סמבן החל לעבוד בהפקות סרטים והפיק סרט דוקומנטרי קצר לממשלת מאלי, ולאחריו הפיק את סרטו הקצר הראשון שנקרא Barom Sarret. בשנת 1964 הוא הפיק סרט קצר נוסף הנקרא Niaye, ובשנת 1966 הוא הפיק את סרטו הראשון באורך מלא, נערה שחורה, המבוסס על אחד מסיפוריו הקצרים. היה זה הסרט המלא הראשון שאי פעם הוצא לאור על ידי במאי מאפריקה שמדרום לסהרה. אף על פי שאורכו רק 60 דקות, הסרט זכה בפרס ז'אן ויגו, מה שגרם לתשומת לב בינלאומית מיידית, גם לסרטים אפריקאים בכללותם וגם לסמבן בפרט. סמבן המשיך עם ההצלחה הזאת, כשהוציא לאור את הסרט Mandabi - הסרט הראשון שבו כל הצוות היה אפריקאי ומדבר בשפת האם שלו, שפת הוולוף, ובכך הגשים את חלומו[1].

סרטים בשפת הוולוף ששוחרו לאחר מכן כוללים את Xala‏‏ (1975), צ'דו (1977), Camo de Thiaroye‏ (1987), ואת Guelwaar‏ (1992). הסרט צ'דו צונזר מאוד בסנגל, בעיקר בגלל בעיות שהיו לסמבן בענייני ניירת, אף על פי שרוב המבקרים טענו שהצנזורה הייתה קשורה יותר לכך שהסרט יפורש כבעל מסרים אנטי מוסלמיים[5]. למרות זאת, סמבן חילק עלונים המתארים את החלקים המצונזרים ליושבי בתי הקולנוע. בשנת 1971, סמבן עשה סרט בשפת הדיולה שנקרא Emitai, שנכנס לפסטיבל הסרטים הבינלאומי השביעי של מוסקבה, וזכה בו בפרס הכסף (מקום שני). הוא נגנז גם באפריקה המערבית צרפתית[5]. סרטו Xala נכנס לפסטיבל הסרטים התשיעי של מוסקבה[6].

בשנת 1977, סרטו צ'דו נכנס לפסטיבל הסרטים הבין לאומיים העשירי של מוסקבה[7]. באותה השנה, סמבן היה חלק מחבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין במהדורה ה-27 שלו[8] בפסטיבל הסרטים הבין לאומיים ה-11 של מוסקבה בשנת 1979, הוא קיבל את 'פרס הכבוד' על תרומתו לקולנוע[9].

מוטיבים החוזרים בסרטיו של סמבן הם ההיסטוריה של הקולוניאליזם, כישלונה של הדת, הביקורת על מעמד הביניים באפריקה וחוזקן של נשים אפריקאיות.

סרטו האחרון, מולאדה (2004), זכה בפרטים בפסטיבל הקולנוע בקאן בשנת 2004[10], ובפרס FESPACO בפסטיבל הסרטים שבואגאדוגו שבבורקינה פאסו. הסרט מתנהל במדינת בורקינה פאסו וחוקר את הנושא השנוי במחלוקת של השחתת איבר המין הנשי - הנושא של הסרט הדוקומנטרי Sembene! שיצא בשנת 2015.

מוות עריכה

סמבן נפטר ב-9 ביוני 2007, בגיל 84. הוא חלה בדצמבר שנת 2006 ונפטר בביתו שבדקאר אשר בסנגל. הוא נקבר כשהוא עטוף בתכריכים המעוטרים בפסוקים מהקוראן[11]. הוא הותיר אחריו שלושה בנים משתי מערכות נישואין[12].

התייחסות מצד אנשים אחרים עריכה

ספאטי בולאן הופה, השר הכללי של הפדרציה האפריקאית ליוצרי סרטים (FEPACI) תיאר את סמבן כ"זוהר שהדליק את הלפיד לאנשים רגילים הרוצים ללכת בדרכו של האור...קול שדיבר בלי היסוס, אדם עם כישרון יוצא דופן שהחזיק בדעותיו האומנותיות ללא היסוס ועשה זאת עם יושרה וכבוד עילאיים"[13].

השר לענייני תרבות בדרום אפריקה, ד"ר פאלו ג'ורדן, תיאר את סמבן בהספדו כ"אינטלקטואל ואדם הומאני לאין שיעור... מבקר חברתי בעל ידע רב שסיפק לעולם ידע חלופי על אפריקה"[13]. המבקר הצרפתי ז'ורז' סדואל (George Sadual) התייחס לסמבן לאחר הוצאת הסרט "Black Girl" ואמר שהודות לסמבן, ל"יבשת השחורה" יש סוף סוף אמרה בקולנוע העולמי[13].

יצירותיו עריכה

מספריו עריכה

  • Le Docker noir (novel) – Paris: Debresse, 1956; new edition Présence Africaine, 2002; trans. as The Black Docker, London: Heinemann, 1987.
  • O pays, mon beau peuple! (novel) – 1957
  • Les bouts de bois de Dieu (novel) – 1960; trans. as God's Bits of Wood, London: Heinemann, 1995.
  • Voltaïque (short stories) – Paris: Présence Africaine, 1962; trans. as Tribal Scars, Washington: INSCAPE, 1975.
  • L’Harmattan (novel) – Paris: Présence Africaine, 1964.
  • Le mandat, précédé de Vehi-Ciosane – Paris: Presence Africaine, 1966; trans. as The Money-Order with White Genesis, London: Heinemann, 1987.
  • Xala, Paris: Présence Africaine, 1973.
  • Le dernier de l'Empire (novel) – L'Harmattan, 1981; trans. as The Last of the Empire, London: Heinemann, 1983; "a key to Senegalese politics" – Werner Glinga.
  • Niiwam – Paris: Presence Africaine, 1987; trans. as Niiwam and Taaw: Two Novellas (Oxford and Portsmouth, N.H.: Heinemann, 1992).

סרטים נבחרים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • Gadjigo, Samba. Ousmane Sembène: Dialogues with Critics and Writers. Amherst: University of Massachusetts Press, 1993.
  • Murphy, David. Imagining Alternatives in Film and Fiction – Sembene. Oxford: Africa World Press Inc., 2001.
  • Niang, Sada. Littérature et cinéma en afrique francophone: Ousmane Sembène et Assia Djebar. Paris: L’Harmattan, 1996.
  • Niang, Sada & Samba Gadjigo. "Interview with Ousmane Sembene." Research in African Literatures 26:3 (Fall 1995): 174–178.
  • Vieyra, Paulin Soumanou. Ousmane Sembène cineaste: première période, 1962–1971. Paris: Présence Africaine, 1972.
  • Pfaff, Françoise. The Cinema of Ousmane Sembene: A Pioneer of African Film. Westport, Connecticut: Greenwood Press, 1984.
  • Annas, Max & Busch, Annett: Ousmane Sembene: Interviews.University Press, Mississippi, 2008.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עוסמן סמבן בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 Los Angels Times, Ousmane Sembene, 84; Sengalese hailed as 'the father of African film'
  2. ^ 1 2 Ousmane Sembène : the making of a militant artist, Samba Gadjigo, באתר ספריית דיקין
  3. ^ Ousmane Sembene: The Life of a Revolutionary Artist, נלקח מהאתר www.newsreel.org בתאריך 26/03/2017
  4. ^ >Samba Gadjigo "OUSMANE SEMBENE: THE LIFE OF A REVOLUTIONARY ARTIST", California Newsreel, San Francisco
  5. ^ 1 2 Women in Sembene's films byGorham H. Kindem and Martha Steele, www.ejumpcut.org Emitai and Ceddo Women in Sembene's films, נלקח בתאריך 26/03/2017
  6. ^ 9th Moscow International Film Festival (1975), נלקח בתאריך 26/03/17
  7. ^ 10th Moscow International Film Festival (1977), נלקח בתאריך 26/03/17
  8. ^ Berlinale 1977 Juries, נלקח בתאריך 26/03/17
  9. ^ 11th Moscow International Film Festival, MIFF נלקח בתאריך 26/03/17
  10. ^ Festival de Cannes: Moolaadé, אתר פסטיבל קאן נלקח בתאריך 26/03/17
  11. ^ Rukmini "Father of African cinema buried in Senegal, יוני 2007
  12. ^ Ousmane Sembene The Independent יוני 2007
  13. ^ 1 2 3 Tributes to Ousmane Sembene, screenafrica.com
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עוסמן_סמבן&oldid=37828610"