ויקיפדיה

Home Children

Home Children (מילולית: "ילדי בית") היא תוכנית משנת 1869, שהופעלה בידי הממשל הבריטי ונוסדה בידי אנני מקפרסון. במהלך התוכנית בוצעה הגירת ילדים כפויה ממשפחות בריטיות עניות, במטרה לחסוך כספי מדינה, אל מדינות כמו אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וחלקים אחרים של חבר העמים הבריטי.[1] רבים מהילדים שהוגרו בידי התוכנית סבלו מהתעללויות כולל אונס, הצלפות ועבודת פרך. התוכנית נעשתה ללא ידיעת ההורים כי מדובר בהגירה. בעוד להורים סופר, על פי רוב, כי הילדים הועברו לאימוץ ברחבי בריטניה, לילדים נאמר כי הוריהם נפטרו.[2] לדברי מרגרט המפריס, חושפת הפרשה, כ-150,000 ילדים הוגרו במסגרת התוכנית.[3] לאחר חשיפת התוכנית, אוסטרליה התנצלה על מעורבותה. בפברואר 2010, ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, התנצל רשמית בפני משפחות הילדים.

ראשית הגירת ילדים עריכה

הגירתם של ילדי עניים ויתומים תועדה לראשונה בשנת 1618, עם שליחתם של כמאה ילדים משוטטים מאנגליה למושבה וירג'יניה .[4] במאה ה-18, בעקבות מחסור בעבדים במושבות גברה חטיפת ילדים לעבדות באמריקה וכן מספר לא מבוטל של ילדים, רובם מסקוטלנד, נאלץ להגר. נוהל זה המשיך עד שנחשף בשנת 1757, בעקבות תביעה אזרחית נגד סוחרי אברדין ושופטים במעורבותם בסחר בבני אדם.

בשנת 1830 הוקמה בלונדון אגודת "Children's Friend Society" (אגודת חברי הילדים) שמטרתה הייתה לדכא את השוטטות בקרב בני נוער באמצעות החזרתם למוטב והגירתם. הארגון שלח בשנת 1832 לראשונה ילדים אל מושבות בדרום אפריקה ובאוסטרליה. באוגוסט, שנת 1833, כ-230 ילדים נוספים נשלחו לטורונטו ולניו ברונסוויק, קנדה.

במאה ה-19 התבצעה הגירתם של נערים בעיקר בידי אנני מקפרסון, לואיזה בירת ומריה ריי. מקפרסון, אשר נחרדה לגלות את תנאי עבודת ילדים בתעשיית קופסות הגפרורים, החליטה בשנת 1870 לקנות סדנה גדולה ולהפוך אותה לבית מלאכה בו הילדים יוכלו לעבוד ולקבל תזונה וחינוך. מאוחר יותר, השתכנעה כי הפתרון האמיתי לאותם ילדים יהיה הגירה. כך הוקמה קרן הגירה.

בשנה הראשונה להפעלתה של הקרן, נשלחו לקנדה כ-500 ילדים, שהוכשרו בבתים בלונדון. מקפרסון פתחה שני בתי הפצה באונטריו, ושכנעה את אחותה, לואיזה, לפתוח בית עסק שלישי בכפר נולטון. זו הייתה תחילתו של מבצע מאסיבי שביקש למצוא בתים וקריירה ל-14,000 ילדים בריטים נזקקים.

מריה ריי עבדה אף היא עם נזקקים בלונדון. היא הגיעה לאונטריו יחד עם 68 ילדים, קצת לפני הגעת מקפרסון. היא התקבלה בברכות של הארכיבישוף מקנטרברי והעיתון "טיימס". בשנת 1896, שנתיים לאחר הגירת ריי לקנדה, היא פתחה את ביתה ועד סוף המאה יישבה כ-5,000 ילדים, בעיקר בנות, באונטריו.[5]

במהלך השנים גדלה מעורבות הממשל עם ארגוני הצדקה וכן עידוד הגירת ילדים, בעיקר בשל החיסכון הכלכלי כביכול שהיה במימון ילדים בחו"ל. כך למשל הגירת ילד לאוסטרליה חסכה חלק ניכר מעלויות גידולו במוסד בריטי. בעוד במוסד רווחה בריטי עלות הטיפול בילד אחד היה כחמישה ליש"ט, באוסטרליה עמד על עשרה שילינג.[6]

ביקורות עריכה

ביקורות נשמעו כנגד התוכנית והיו שמועות רבות על התעללות בילדים בידי מעסיקיהם, הספונסרים ומארגני התוכנית, במיוחד כנגד מריה ריי.[7] בשנת 1874 שלח הממשל את אנדרו דויל כדי לבקר בבתי הילדים ולבדוק מצבם.[7] הדו"ח של דויל שיבח את הנשים ואנשי צוות שלהם, במיוחד מקפרסון. מנגד הוא גינה את התערבבותם של נערים מחונכים עם ילדי "רחוב" וראה בכך פתח לצרות עבור ממשל קנדה. בנוסף הוא ציין כי לא פעם, המחסור במשאבים בקנדה הוביל להעסקה יתרה של הנערים בתנאי עבדות.[8] בית הנבחרים הקנדי דן גם הוא בנושא. לא הייתה מחלוקת עם הדו"ח של דויל אולם התוכניות המשיכו עם כמה שינויים[9] והועתקו במדינות אחרות של האימפריה הבריטית.

בשנת 1909 הקים פיירברג קינגסלי בדרום אפריקה את "האגודה לקידום הגירת ילדים למושבות", שמאוחר יותר התאגדה לחברה שעסקה בהגירת ילדים. המטרה של החברה הייתה לחנך ילדי יתומים ולאמן אותם בשיטות חקלאות בבתי ספר חקלאיים הממוקמים ברחבי האימפריה הבריטית. לאחר הגירתו לאוסטרליה, בשנת 1912, קיבלו רעיונותיו תמיכה ועידוד.[10]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הושעו פעולות להגירתם של ילדים בכפייה בשל קשיים כלכליים. הגירתם של נערים הופסקה לחלוטין בשנת 1970.[10]

חשיפה והתנצלות עריכה

התנצלות ראש הממשלה, גורדון בראון, 23.2.2010

ביולי 1987, בשני מאמרים גדולים אשר פורסמו בידי אנבל פרימן, בעיתון "אובזרוור", נחשפה חקירתה של העובדת הסוציאלית הבריטית, מרגרט המפריס. בנוסף, הוקמה הקרן לסבסד איחוד ילדים עם משפחותיהם ומציאת זהותם. תחילה הקרן הייתה במימון מועצת מחוז נוטינגהאמשייר ומאוחר יותר על ידי ממשלות בריטניה ואוסטרליה.

רק בשלהי שנת 1998, במהלך חקירה פרלמנטרית בבריטניה, נחשפו פרטים מלאים על התוכנית. החקירה מצאה כי רבים מילדים שהוגרו היו נתונים להתעללות שיטתית בבתי ספר דתיים באוסטרליה, ניו זילנד ומדינות אחרות. בשנת 2001 הכנסייה הקתולית של אוסטרליה התנצלה בפומבי לפני הילדים.

אוסטרליה עריכה

הסנאט האוסטרלי פרסם שני דוחות. הראשון נקרא "Lost Innocents: Righting the Record – Report on child migration" (אוגוסט 2001) והשני "Forgotten Australians" (אוגוסט 2004). שני דוחות אלו סיכמו את הממצאים והמליצו על דרכי טיפול בנושא. בין ההמלצות הייתה קריאה להתנצלות רשמית. ואכן, ב-16 בנובמבר 2009, ראש ממשלת אוסטרליה, קווין ראד התנצל בשם ממשלת אוסטרליה.[11]

הסנאט האוסטרלי הבחין בין שני מונחים:

  1. אוסטרלים שנשכחו (Forgotten Australians) - מונח זה נטבע בידי הסנאט האוסטרלי ושמש לתיאור של כ-500,000 ילדים אשר הובאו לבתי יתומים, בתי ילדים, מוסדות ומשפחות אומנה באוסטרליה, עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20.[12]
  2. "ילדים מהגרים" (Child Migrants או Lost Innocents) הוא תת-קבוצה המונה 7,000–10,000 ילדים שהוגרו לאוסטרליה בין השנים 1920–1967,[13] במסגרת תוכניות הגירת ילדים. הילדים אומצו או שגדלו בבתי ילדים, מוסדות, בתי יתומים ומשפחה אומנת.

רבים מילדים אלו חוו הזנחה והתעללות בטיפול המוסדי.[14]

בשנת 2007 הודיעו ממשלת קווינסלנד ואוסטרליה על תוכנית פיצויים עבור ילדי ההגירה שהיו תחת טיפול המדינה ועברו התעללות.[15] בנוסף, הקומה קרן בשווי של 1,000,000 ליש"ט בידי ממשלת בריטניה כדי לממן נסיעות למפגש ילדים עם הוריהם.

בשנים 2014–2015 קבע המוסד הצפון אירלנדי לחקירה היסטורית של התעללות כי הגירת נערים לאוסטרליה בוצעה בכפייה. על פי החקירה שחקרה את השנים 1992–1995, נמצא כי כ-130 ילדים תחת טיפולם של מוסדות המדינה או מתנדבים, נשלחו לאוסטרליה בתוכניות הגירת ילדים, בעיקר זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה.[16]

קולנוע וספרים עריכה

  • "הילדים האבודים של האימפריה" סרט וספר העוסקים בתיאור מדיניות הגירת ילדים מהמאה ה-17 במהלכו נשלחו מלונדון ילדים כדי להגביר את האוכלוסייה של וירג'יניה שיה המאחז הבריטית הראשון באמריקה.
  • ספרה של המפריס, "Empty Cradles" בו היא מתעדת את חקירתה, המכשולים הפוליטיים והאיומים על חייה בעת ניסיונותיה לחשוף את הפרשה. בנוסף, הספר חושף את הסיפורים של ילדי הבית אשר עברו התעללות בידי פקידי ממשלה ודתיים. הסרט "תפוזים ושמש" מבוסס על ספר זה.

לקריאה נוספת עריכה

  1. Bagnell, Kenneth, "The little immigrants: the orphans who came to Canada", 2001.
  2. Dr Coral Dow and Janet Phillips, "Forgotten Australians’ and ‘Lost Innocents’: child migrants and children in institutional care in Australia" in Parliamentary Library, Information, analysis and advice for the Parliament

הערות שוליים עריכה

  1. ^ על סמך אתרה של מרגרט המפריס
  2. ^ "UK child migrants apology planned
  3. ^ Humphreys, Margaret. Empty Cradles. Corgi, 1996
  4. ^ The Goldonian. Goldonian Web.
  5. ^ Bagnell, Kenneth (2001). The little immigrants: the orphans who came to Canada, p.33
  6. ^ "British children deported to Australia",, BBC, 19.6.2006.
  7. ^ 1 2 Bagnell 2001, p. 36
  8. ^ Bagnell 2001, pp. 41-2
  9. ^ Bagnell 2001, p. 50
  10. ^ 1 2 Ordeal of Australia's child migrants BBC, 15.11.2099
  11. ^ Rodgers, Emma: Australia says sorry for 'great evil', Australian Broadcasting Corporation, 16 November 2009.
  12. ^ Anon. Adoption & Forgotten Australians "Adoption & Forgotten Australians". Research Guides. State Library of Victoria. נבדק ב-8 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה); Check |url= value (עזרה)
  13. ^ Forgotten Australians’ and ‘Lost Innocents’: child migrants and children in institutional care in Australia
  14. ^ Anon. "Adoption & Forgotten Australians – Child migrants". Research Guides. State Library of Victoria. נבדק ב-8 במאי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ Australian church apologies to child migrants
  16. ^ Historical Institutional Abuse Inquiry, Module 2 - Child Migrant Programme
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=Home_Children&oldid=36421427"