ויקיפדיה

מיכאל התשיעי, קיסר האימפריה הביזנטית

מיכאל התשיעי פלאיולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית (ביוונית: Μιχαήλ Δούκας Ἄγγελος Κομνηνός Παλαιολόγος;‏ 17 באפריל 1277 – 12 באוקטובר 1320) היה קיסר ביזנטי יחד עם אביו, אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס, מ-1294 ועד מותו. אנדרוניקוס השני ומיכאל התשיעי שלטו כשליטים משותפים שווים, שניהם השתמשו בתואר autokrator‏. [1]

מיכאל התשיעי, קיסר האימפריה הביזנטית
לידה 17 באפריל 1277
קונסטנטינופול, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 באוקטובר 1320 (בגיל 43)
סלוניקי, האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Rita of Armenia עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת פלאולוגוס
אב אנדרוניקוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית עריכת הנתון בוויקינתונים
אם אנה מהונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Theodora Palaiologina
Anna Palaiologina
אנדרוניקוס השלישי
בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

כאיש בעל מוסר ללא דופי ועוזר טוב לאביו, הוא נודע גם כחייל אמיץ ונמרץ, המוכן להקריב קורבנות אישיים כדי לשלם או לעודד את חייליו; הכרוניקן הצבאי הקטלוני רמון מונטנר אמר עליו: "הקיסר מיכאל היה אחד האבירים האמיצים בעולם".[2] למרות יוקרתו הצבאית, הוא ספג כמה תבוסות, מסיבות לא ברורות: חוסר יכולתו כמפקד, מצבו העגום של הצבא הביזנטי או סתם מזל רע.

מותו בטרם עת בגיל 43 יוחס בחלקו לצער על הרצח בשוגג של בנו הצעיר מנואל פלאיולוגוס על ידי שומרי בנו הבכור ומאוחר יותר שותף לקיסר אנדרוניקוס השלישי פלאיולוגוס.

בזיכרון הביזנטים, מיכאל התשיעי נשאר "האדון האדוק ביותר"[3] ו"קיסר אמיתי בשם ובמעשים".[4]

ביוגרפיה

עריכה

ראשית חייו

עריכה
 
מיכאל התשיעי ואנדרוניקוס השני (בזיליקום כסף).

מיכאל התשיעי היה בנם הבכור של הקיסר הביזנטי אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס ואשתו הראשונה אנה, בתו של אישטוואן החמישי, מלך הונגריה. הוא נולד בצהריים ביום ראשון של חג הפסחא (17 באפריל) של שנת 1277, והוכר על ידי האנשים כנס.[3] [5] הקיסר חיבב את בנו הבכור, שהפך לנחמה גדולה עבורו לאחר מותה בטרם עת של אשתו האהובה אנה בשנת 1281. למיכאל התשיעי היה רק אח מלא צעיר אחד, קונסטנטינוס, שנולד מתישהו בין 1278 ל-1281.[6][7]

אנדרוניקוס השני הכריז על מיכאל התשיעי כקיסר זמן קצר לפני מותו של מיכאל השמיני ב-1282, ולאחר שבנו התבגר, הוא אישר את סמכותו. ב-21 במאי 1294 באיה סופיה הוכתר מיכאל התשיעי על ידי הפטריארך יוחנן השנים עשר מקונסטנטינופול.[3] בשנים שלאחר מכן, אנדרוניקוס השני הפקיד את בנו בניהול מלחמות נגד אויבים פנימיים וחיצוניים.

פעילות צבאית

עריכה

התנגשות במגנסיה (1302)

עריכה

בתחילת האביב של 1302, מיכאל התשיעי ערך את המערכה הראשונה שלו נגד האימפריה העות'מאנית, שבה התגאה מראש, שכן הוא רצה זמן רב (כפי שמדווח ההיסטוריון גאורגי פאכימרס) לקבל הזדמנות להוכיח את עצמו בקרב. בפיקודו נאספו עד 16,000 חיילים,[2] 10,000 מהם היו יחידת שכירי חרב אלאנים;[8] אולם האחרונים ביצעו את תפקידם בצורה גרועה ושדדו הן את האוכלוסייה הטורקית והן את היוונים בקנאות שווה. מיכאל התשיעי חנה במבצר מגנסיה א-סיפילום באסיה הקטנה (בימינו מניסה, טורקיה), לא הרחק מסמירנה, שם התרחש בימי קדם קרב גדול בין הרפובליקה הרומית והאימפריה הסלאוקית. כשהוא ראה את המורל הנמוך של עמו, מיכאל התשיעי לא העז להתחיל את הקרב ראשון, שכן הטורקים הצליחו לתפוס את כל העמדות המועילות - פסגות ההרים שמסביב ומקלטים ביערות - ובהתנגשות הראשונה הם הדפו בקלות את ההסתערות של המיליציה היוונית והפרשים האלאנים הקלים. סיבה נוספת לכך שהקיסר הצעיר נתן לאויביו את ההזדמנות לתקוף תחילה הייתה הבעיות בצבא שלו. שכירי חרב סוררים לא רצו לבצע את פקודותיו, ועל פי ניפורוס גרגוראס

...לעיתים קרובות ללא כל פקודה הם יצאו לטרף ובעצמם הרסו רכוש רומי אפילו יותר מאויבים ברורים.

בינתיים, הטורקים בחרו ברגע המתאים וירדו מההרים. מיכאל התשיעי הורה להתכונן לקרב, אך איש לא הקשיב לו - החיילים ההססנים לא רצו להתחיל בקרב וחשבו רק על נסיגה, כפי שנזכר על ידי ניפורוס גרגוראס:

הלוחמים שלנו לא חיכו להתקפה הראשונה של האויבים ולאחר שנסוגו משם, צעדו בצעדים שקטים, כשבעורפם ברברים, שהלכו אחריהם וחנו במרחק הקרוב מהם. הלוחמים שלנו אפילו לא ראו כמה גדול מספר האויבים; פחדנות תקפה אותם, מה קורה לשיכורים: שיכורים לא רואים מה זה באמת, אבל דמיינו שזה משהו אחר... לפני שהאויבים יספיקו לתקוף אותם, הם עצמם כבר בורחים מהפחדנות שלהם... הקיסר, שראה שהמסאז'טים (כלומר, האלאנים) ברחו ולא הצליחו להתנגד לברברים עם מספר קטן של חיילים, ביצר את עצמו במבצר הקשה ביותר, מגנסיה, והגביל את עצמו רק להתבונן כיצד זה יסתיים. המסאז'טים מגיעים להלספונט עצמו, הורסים את כל שדות הנוצרים, ומשם הם עוברים לאירופה.

לאחר תבוסה ושהייה קצרה במבצר מגנסיה, מיכאל התשיעי נסוג לפרגמון[2] ולאחר מכן פנה לאדרמיטיום, שם פגש את השנה החדשה של 1303, ועד הקיץ הוא היה בעיר קיזיקוס. הוא עדיין לא ויתר על ניסיונותיו לאסוף צבא חדש כדי להחליף את הצבא הישן המובס ולשפר את המצב. אבל באותו זמן הטורקים כבר תפסו את האזור לאורך הנחלים התחתונים של נהר הסנגאריוס והביסו צבא יווני נוסף בעיירה באפיוס, ליד ניקומדיה (27 ביולי 1302). לכולם התברר שהביזנטים הפסידו במלחמה. בנוסף, מיכאל התשיעי חלה במחלה קשה; לאחר שהגיע למבצר פגאי, הוא לא יכול היה להמשיך והלך לישון. רבים חשו כי ימיו ספורים; גוסס, הוא צפה בעצב איך הכובשים מחלקים את הארצות הביזנטיות שהם כבשו עד לחופי הים האגאי. שנה לאחר מכן, המפקד הטורקי איידין כבש את העיר אפסוס (24 באוקטובר 1304)[9] ובזמן קצר כבש את האי רודוס.

מיכאל התשיעי היה חולה במהלך החודשים האחרונים של 1303. בריאותו התאוששה רק בינואר 1304, כך שהוא הצליח סוף סוף לעזוב את המבצר ולחזור לקונסטנטינופול עם אשתו ריטה, שלאחר שנודע לו על מחלתו מיהרה לפגאי והייתה במסירות לצד בעלה במהלך כל מחלתו.[10]

קרב סקפידה (1304)

עריכה
 
קרב סקפידה.

במהלך השנים 1303–1304 פלש הצאר תאודור סוויטוסלאב, קיסר בולגריה למזרח תראקיה. מיכאל התשיעי היה עסוק בזמן זה במלחמה עם היחידה הקטלונית המרדנית (ראה להלן), שמנהיגה, רוג'ר דה פלור, סירב להילחם בבולגרים אם מיכאל התשיעי ואביו לא ישלמו לו את סכום הכסף המוסכם. על מנת למנוע את איחוד הקטאלונים והבולגרים, נאלץ מיכאל התשיעי להתנגד לאחרון, תוך שהוא חולק את הסמכות על הצבא עם המפקד המנוסה מיכאל גלבר, שעם זאת חלה במחלה קשה בעקבות הקרב המכריע והורחק מענייני הצבא. באותו זמן, הבולגרים כבר הספיקו לכבוש את המבצרים של קופסיס, קרין, מג'יג', וריה, דיאבנה, איכרה, מוקרן, סליבן, סוטיר, פירגיטשן, דיאמפול, קטניה, דבלט, רוסוקאסטרו, לרדאה, מרקלי, אייטוס, מסמבריה, אנכיאלוס, פירגוס, אפולוניה ואטופול, לאורך כל חוף הים השחור הדרומי. עם זאת, אירועים שלאחר מכן היו חיוביים בתחילה עבור האימפריה הביזנטית.

מיכאל התשיעי הביס את האויבים בכמה התכתשויות, ולאחר מכן נכנעו לו מבצרים רבים שנכבשו על ידי הבולגרים ללא קרב. הצלחותיו עשו רושם בקונסטנטינופול, שם הפטריארך אתנסיוס הראשון, במהלך דרשה, אמר מילת שבח על מיכאל התשיעי ועל ניצחונותיו. [11] יש גם פאנגיריקה שבה משורר אלמוני משבח את הניצחונות של הצבא הביזנטי באותה תקופה. [12]

בתחילת הסתיו 1304 הביזנטים יצאו להתקפת נגד ושני הצבאות נפגשו ליד נהר סקפידה. בתחילת הקרב היה למיכאל התשיעי, שנלחם בגבורה בחזית, יתרון על האויב. הוא אילץ את הבולגרים לסגת לאורך הדרך לאפולוניה, אך הוא לא הצליח לשמור על חום חייליו במרדף. בין הביזנטים לבולגרים הנמלטים היה נהר סקפידה העמוק והסוער מאוד, כאשר הגשר היחיד שמעבר לו נפגע על ידי הבולגרים לפני הקרב. כשהחיילים הביזנטים נדחקו וניסו לחצות את הגשר, הוא התמוטט. רבים מהחיילים טבעו, השאר החלו להיכנס לפאניקה. באותו רגע חזרו הבולגרים לגשר והכריעו את תוצאת הקרב, תוך שהם חוטפים את הניצחון מאויביהם.

כמה מאות ביזנטים נלכדו. כדי לפדות את השבויים ולגייס צבא חדש, הקיסר אנדרוניקוס השני ובנו נאלצו למכור תכשיטים משלהם. בדרגות שונות של הצלחה, פעולות האיבה נמשכו עוד כמה שנים עד לשנת 1307, אז נחתם שלום שהיה לא חיובי בעליל עבור האימפריה הביזנטית, שנשאר ל-15 השנים הבאות; כחלק מההסכם, מיכאל התשיעי נאלץ לתת את בתו תאודורה בנישואין לצאר הבולגרי תאודור סוויטוסלאב, אויבו המוצלח.[9]

קרב אפרוס (1305)

עריכה
 
כניסתו של רוג'ר דה פלור לקונסטנטינופול מאת חוסה מורנו קרבונרו, 1888. ארמון סנאדו, ספרד.

באביב 1305 ניהל מיכאל התשיעי, בהוראת אביו, משא ומתן באדריאנופול עם הקונדוטיירי הקטלוני המורד רוג'ר דה פלור. לפי ניפורוס גרגוראס, רוג'ר ניסה לשחק משחק לא ישר: הוא שדד עיירות יווניות, ווידא שתינתן לו בעלות על כל אנטוליה עם האיים וההכנסות עם הזכות לחלק לווסלים שלו ולקיים צבא אישי, וכן דרש מהקיסרים הביזנטים שכר לחייליו בסכום של 100,000 זהב וסחט עוד 300,000.[2] (לשם השוואה: במהלך "מלחמת שני אנדרוניקוס" אנדרוניקוס הצעיר נזקק ל-45,000 זהב בלבד כדי לשמור על צבאו[2] [13]):

כשהוא משאיר את שאר החיילים במבצר גליפולי, יחד עם 200 אחרים, נבחרים, [הוא החליט] ללכת לקיסר מיכאל, שהיה אז עם צבא בתראקיה, ולדרוש ממנו את המשכורת השנתית המגיעה לו עם פמלייתו, ובמידת הצורך לאיים עליו. כאשר עשה זאת, הקיסר התלקח בכעס, אשר עם זאת הסתתר זמן רב בנפשו כלפי רוג'ר במשך זמן רב, והחיילים שהקיפו את הקיסר במספרים גדולים, שלפו את חרבותיהם, והרגו מיד את רוג'ר ויחד עימו, כמה מחבריו, ליד המטה הקיסרי. אבל רובם ברחו ומיהרו להודיע ​​לקטלונים ששהו בגליפולי על התקרית.

על פי מקורות אחרים,[14] הקונדוטיירי הקטלוני נהרג בערמומיות בארמון באדריאנופול במהלך שתיית לילה עם המפקדים הביזנטים על ידי נער אלן בשם הירקון, שאביו נהרג על ידי רוג'ר דה פלור כמה שבועות קודם לכן. רמון מונטאנר, בניגוד לניספורוס גרגוראס, מדבר רק על שלושת הקטאלונים ששרדו ומכנה אותם בשמם,[14] והוסיף כי לפני הטבח, מיכאל התשיעי קינא ברוג'ר דה פלור בגלל ניצחונותיו המרשימים על הטורקים.[2] זה ידוע גם שמיכאל התשיעי ורוג'ר דה פלור היו מסוכסכים זה עם זה: עוד בשנת 1303, דה פלור עם אנשיו הגיע לפגאי, שם היה מיכאל התשיעי החולה, אבל הוא הורה לא להכניס את הקטאלונים למצודה וסירב לקבל את המנהיג שלהם. [15] עם זאת, לא ברור אם מיכאל התשיעי היה אשם ברצח, או שהכל קרה באופן ספונטני וללא הכנה. לטובת זה האחרון, הייתה העובדה שהקטלונים והביזנטים שתו כמעט כל השבוע לפני שהאירוע הקטלני התרחש (30 באפריל 1305). עם זאת, עבור כמה אלפי הקטלונים הזועמים שנשארו בגליפולי, פרטי הטבח לא היו חשובים. מנהיגיהם החדשים, ה"מגאדוקס" ברנגאר השישי דה אנטנזה והלוחם האמיץ ברנאט דה רוקפור, כמו מלכים של מעצמה עצמאית, שלחו משלחת גאה לקונסטנטינופול והכריזו מלחמה, כפי שדרשו גינוני אבירים.[2][16] אנדרוניקוס השני, שלא רצה במלחמה, נאלץ לתרץ בפני שני מבקשי תהילה ולבקש מהם להאמין שדה פלור לא נהרג בפקודתו. אבל מתנגדיו לא רצו להקשיב לכלום. 5,000 קטלונים, כועסים על הביזנטים, התאחדו עם יחידה טורקית של 500 לוחמים, התבצרו בגליפולי, ניתקו מיד את כל תושבי העיר היוונים, והחלו לפשוט על תראקיה, לבזוז אותה יומם וליל. רוקפורט כבש את מבצרי רודוסטו ופאנידו: אוכלוסייתם נהרגה או נמכרה לעבדות.[2] מנהיגים נוספים של שכירי החרב התיישבו בגליפולי - רמון מונטנר, ההיסטוריוגרף העתידי של "המערכה הגדולה", ופרננדו חימנס, שלימים עבר עם ניתוקו לביזאנטים.[17] מאחר שחוצפתם באותה תקופה נראתה בלתי נסבלת לחלוטין, מיכאל התשיעי, שלקח את כל הגדודים התראקים והמקדוניים, את פרשי העזר האלאנים וגם הוסיף להם כ-1,000 טורקופולים (טורקים שנטבלו לנצרות), בראשות מפקדם מלך, ניגש אל מבצר אפרוס (תאודוסיופוליס העתיקה), שהמישור שממזרח לו נכבש על ידי האויב.[2] בסך הכל, בהנהגתו, נאספו כ-14,000 חיילים (לפי מקורות אחרים 40,000[2]) מול 5 או 6,000 קטלונים וכמה מאות טורקים:

מספר ימים לאחר מכן הגיעו כמה מהצופים עם הבשורה שהאויבים קרובים. הקיסר קם וציווה על הצבא להתחמש, ועל המנהיגים והמפקדים להתייצב בשורה ולהתכונן לפלנגות הקרב עם מפקדיהם הקרובים ביותר. בראותם שהאויבים עמדו בשורה בשלוש פלנגות, הם עצמם עשו את אותו הדבר. הטורקופולים עם המאסג'טים (אלנאנים) היוו את האגף השמאלי, מימין נבחרו פרשים מהתראקים והמקדונים, ובאמצע השאר, חלק גדול מאוד מהפרשים, יחד עם חיל הרגלים. הקיסר, שהקיף את השורות, עודד את החיילים לתקוף באומץ. עם הזריחה, האויבים עלו והתייצבו ממול, עם טורקים בשני האגפים, ופלנגות קטלוניות חמושים בכבדות באמצע בגלל האיטיות שלהם.

אך ברגע שניתן האות לקרב, מיהרו הקטאלונים לקרב בקריאה " אראגון! אראגון! גאורגיוס הקדוש! ", [18] כאשר התבוסה הבלתי נשכחת במגנסיה חזרה על עצמה. הטורקופולים והאלאנים עזבו לפתע את שדה הקרב. הפתעה כזו לקחה את כל האומץ מהביזנטים. מיכאל התשיעי, שראה ששורות חייליו מתערבבות, פנה אליהם בדמעות, והתחנן בפניהם לעמוד איתן. אבל הם לא הקשיבו לו כלל ומיהרו לרוץ בלי להביט לאחור. רק כמאה אבירים נשארו עם הקיסר. רוב חיל הרגלים נפגע קשות על ידי הקטלונים, שמיהרו לרדוף אחרי הביזנטים.

באמצע מצב נואש שכזה, מיכאל התשיעי נשא את עצמו באומץ רב:

משראה שהדברים הגיעו למצב נואש, ושרוב חיל הרגלים נפרץ ורמס ללא רחם, היה הקיסר הגון למדי בזמן הזה לא להציל את עצמו על חשבון נתיניו, ולאחר שנכנס לסכנה ברורה, ובכך מבייש את החיילים הבוגדניים. לכן, בפנותו אל הסובבים אותו (היו מעטים מאוד), אמר: רבותי! עכשיו זה הזמן שבו המוות טוב מהחיים, והחיים גרועים מהמוות. לאחר שאמר זאת וזימן עזרה אלוהית, הוא ממהר איתם אל האויבים והורג כמה מהם שהגיעו לידיהם, מבקיע את הפלנקס ובכך גורם לבלבול ניכר בצבא האויב. החצים ירדו עליו כמו על הסוס, אבל הוא נשאר שלם. כשסוסו נפל, מצא את עצמו בסכנה להיות מוקף באויבים, ואולי זה היה מגיע לאסון כזה אם אחד מאלה שהיו עמו, מרוב אהבה לריבונו, לא היה מקריב את חייו למענו, והעניק לו את הסוס שלו. בכך ניצל הקיסר מהסכנה שכבר הייתה תלויה בו; ומי שנתן לו את סוסו נפל מתחת לסוסי האויב ואיבד את חייו.

מיכאל התשיעי נסוג לדידימוטיכו, שם פגש את אנדרוניקוס השני, שנתן לבנו נזיפה ארוכה וקשה, מאחר שחשף את עצמו לסיכון מוות שלא לצורך.[19] במקביל, הפך הקיסר-שותף למושא להתקפות אכזריות מצד אמו החורגת, הקיסרית אירנה (נולדה כיולנדה ממונפראטו), ששנאה אותו, שכן הוא היה היורש לרעתם של בניה. באשר לקטלונים המנצחים, בשנתיים הבאות הם שדדו בחופשיות את תראקיה, אחר כך החריבו את מקדוניה ולבסוף עזבו לחפש תהילה בתסליה ובמרכז יוון.

גם מצב העניינים באסיה, שם הצליחו הטורקים לנתק את קו התקשורת בין ניקומדיה לניקאה (1307),[9] לא היה הטוב ביותר.

מבצרים טורקים (1314)

עריכה

לאחר שהקטלונים עזבו בשנת 1314, תראקיה, בתורה, החלה להיהרס על ידי הטורקים העות'מאנים. פעם הם ליוו את הקטלונים, שהרסו את מקדוניה ומרכז יוון באש ובחרב, ועכשיו עם חלקם בשלל חזרו הביתה. הטורקים ביקשו רשות לעבור באזורים הביזנטים, מה שהיה מותר להם, אבל אנדרוניקוס השני, נדהם מכמות השלל וממספרם הקטן של הטורקים, החליט, בלי לעצור לדבר על ידידות וברית, להכות אותם לפתע וללקחת להרחיק את כל השלל. התוכנית נכשלה בשל רשלנותם של הגנרלים הביזנטים, שפעלו לאט מדי וגלוי. הטורקים, פעם אחת גילו את כוונות הביזנטים, וללא היסוס, תקפו את המבצר הקרוב ביותר, ביצרו אותו ולאחר שקיבלו עזרה מאסיה, החלו לבזוז את המדינה.[20]

מיכאל התשיעי היה צריך לאסוף צבא (הם אספו כל מה שהם יכולים, כולל איכרים רגילים שהיוו את רוב הצבא הביזנטי) ולהטיל מצור על המצודה. הביזנטים היו בטוחים בהצלחתם, שכן עלו בהרבה על אויביהם: הטורקים היו רק 1,300 פרשים ו-800 רגלים,[20] אך ברגע שהופיעו הפרשים הטורקים, ובראשם מפקדם בשם חליל, נמלטו לפתע האיכרים. ואז, לאט לאט, שאר החיילים הביזנטים החלו להתפזר. כשמיכאל התשיעי ניסה לעשות סדר בצבא, לא היה מי שיכול להקשיב לו. בייאוש, הוא עצמו, בדמעות, יצא למנוסה, רעד מזעם חסר אונים וחשב שכל זה הוא עונשו הברור של אלוהים על חטאים ישנים וחדשים. היריבים לכדו אצילים ביזנטיים רבים, את האוצר הקיסרי, הכתר (שכונה קליפרה) ואוהל; בלעג לקיסר המובס, הצ'יף הטורקי חליל הניח את כתרו של הבזילאוס הביזנטי על ראשו.

המנהיג הצבאי המוכשר הצעיר פילס פלאיולוגוס הציל את המצב, וביקש מהקיסרים רשות לגייס באופן עצמאי חיילים ומפקדים להילחם בטורקים. לאחר שבחר ביחידה קטנה של המוכנים והאמיצים ביותר לקרב, פילס, לוחם חלש בגוף אך חזק ברוחו, ליד הנהר Xirogypsus השמיד בהצלחה 1,200 עות'מאנים שחזרו למבצר עם שלל ושבויים יוונים, ולאחר ההגעה של תגבורת מבני בריתו הגנואזים לקונסטנטינופול עם אבדות קטנות אילצו את המבצר להיכנע. [21]

מיכאל התשיעי כמפקד לא מוצלח

עריכה

יחידות שכירי חרב אלאניות, טורקיות, קטלוניות, סרביות ולעיתים מיליציות איכרים פשוטות היו הלוחמים היחידים שבראשם היה על מיכאל התשיעי להדוף את האויב. העובדה היא שהארגון הצבאי של האימפריה הביזנטית עד אז נהרס למעשה לאחר היוזמות שביצע אנדרוניקוס השני.

אנדרוניקוס השני, אדם אזרחי גרידא, ראה תחזוקה של צבא לאומי סדיר כיקרה באופן בלתי סביר (בהתחשב בהתרוששות האוצר) ובלתי כדאית (בהתחשב באימפריה המצומצמת מאוד בתוך הגבולות). [22] [23] [24] בתיאוריה, ניתן היה לטפל בתפקידה על ידי מחלקת שכירי חרב מקצועית, אשר (שוב בתיאוריה) הייתה הרבה יותר זולה לתחזוקה. אנדרוניקוס השני ויועציו לא הסתפקו בוויכוחים בלבד. כוחותיהם המזוינים פורקו במהרה, ובמקומם הופקדו שכירי חרב לשמור על גבולות האימפריה הביזנטית. אך המפקדים לא הצליחו לבלום את הפחדנות, החמדנות והמרדנות בחייליהם החדשים, שהפכו במספר מקרים למרד גלוי ואי ציות, שהטילו ספק קשות ביכולתה של האימפריה להדוף אויבים ובסופו של דבר הובילו להשמדתה. [25]

מציית לאביו, התברר שמיכאל התשיעי אינו האדם שיכול לשנות באופן קיצוני את השיטה הקיימת ולזכות בניצחונות, כשהוא מפקד על מיליציית האיכרים ועל השכירים הרב-שבטיים, שאיתם אפילו מפקד מצטיין בקושי היה יכול להתמודד ולהשיג הרבה. זה מוזר שפילס פלאיולוגוס, המנהיג הצבאי הביזנטי היחיד שהשיג ניצחון תחת מיכאל התשיעי, התחיל בסירוב מוחלט להתמודד עם שכירי חרב ו"לוחמים" איכרים.[16][20] לכן, מיכאל התשיעי כמעט ולא היה אשם בכישלונותיו הצבאיים: נראה שהם תוצאה טבעית של התמורות הצבאיות האובדניות שבוצעו באימפריה הביזנטית באותה תקופה.

חיים פרטיים

עריכה

משפחתו

עריכה
 
אנדרוניקוס השלישי פלאיולוגוס, מיניאטורה מהמאה ה-14.

בשנת 1288 מיכאל התשיעי התארס עם קתרין מקורטנה, הקיסרית הלטינית של קונסטנטינופול.[2][17] הנישואין הוצעו על ידי אנדרוניקוס השני בתקווה להפחית את האיום בהשבת כוחם של הלטינים באימפריה הביזנטית ולהשלים הן עם הכס הקדוש והן עם המלכים האירופים, שהפחידו את קונסטנטינופול במסע צלב חדש; אולם, לאחר מספר שנים של משא ומתן עקר והתנגדות נחרצת מצד המלך הצרפתי, האיחוד המיועד נזנח עד 1295, כאשר מיכאל התשיעי כבר היה נשוי.

בנוסף לקתרין מקורטנה, חשב אנדרוניקוס השני על מספר כלות אפשריות אחרות לבנו הבכור: הצעות נישואין מקונסטנטינופול הגיעו לבתי המלוכה בסיציליה וקפריסין.[26] בתחילה כולם חשבו שמיכאל התשיעי יהפוך לבעלה של יולנדה מאראגון (אחותו של המלך פדריקו השלישי, מלך סיציליה), אבל גם זה לא נועד להתגשם. בנוסף, ניקפורוס הראשון קומננוס דוקס, הדספוט של אפירוס הציע את בתו תמר ככלה עבור מיכאל התשיעי, אבל ההצעה לא חרגה מחילופי דברים.

לבסוף, שלח אנדרוניקוס השני משלחת ללבון השני, מלך ארמניה; למרות שהשגרירים נתפסו על ידי פיראטים, הקיסר לא נרתע, ומהר מאוד הוא שלח משלחת שגרירות חדשה, בראשות תאודורוס מטוכיטס והפטריארך יוחנן השנים עשר,[26] לבקש את ידה של הנסיכה הארמנית ריטה. השגרירים חזרו עם הנסיכה הצעירה, ובשובם לקונסטנטינופול, ב-16 בינואר 1294 נערך באיה סופיה טקס הנישואים בין מיכאל התשיעי וריטה (ששמה שונה למריה עם חתונתה[3][26]). באותו זמן, גם החתן וגם הכלה הם בני 16. נולדו להם ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות:[27]

  • אנדרוניקוס השלישי פלאיולוגוס (25 במרץ 1297 – 15 ביוני 1341), שהפך לקיסר לאחר שהדיח את סבו ב-1328.
  • מנואל פלאיולוגוס (נפטר ב-1320). הוא נהרג על ידי חיילים של אחיו הגדול, שלכאורה טעו בו כיריב בגלל חיבתה של נערה שאנדרוניקוס הצעיר חיזר אחריה.
  • אנה פלאיולוגינה (מתה ב-1320), שנישאה תחילה ב-1307 עם תומאס הראשון קומננוס דוקאס, דספוט אפירוס, ושנית ב-1318 עם ניקולס אורסיני, רוזן פלטין מקפלוניה וזקינתוס ורודס אפירוס.[27]
  • תאודורה פלאיולוגינה (מתה מאחור ב-1330), שנישאה תחילה ב-1308 עם הצאר תאודור סוויטוסלאב, קיסר בולגריה ושנית ב-1324 עם הצאר מיכאיל אסן השלישי, קיסר בולגריה.[27]

מערכת יחסים עם האם החורגת

עריכה

לאחר מותה של אשתו הראשונה אנה מהונגריה בשנת 1281, אנדרוניקוס השני התחתן שוב בשנת 1284, ובחר לאשתו את יולנדה בת ה-10 ממונפראטו, ששמה שונה לאירנה עם חתונתה (כפי שהיה נהוג לנסיכות זרות עם שמות מוזרים באופנה הביזנטית); מיכאל התשיעי ואחיו קונסטנטינוס היו צעירים רק בכמה שנים מאמם החורגת. כפי שהתברר מאוחר יותר, הילדה הזו הפכה לאישה שאפתנית ומסקרנת. מנישואיה עם אנדרוניקוס השני, נולדו לאירנה שבעה ילדים, מתוכם שרדו רק ארבעה, שלושה בנים - יוחנן פלאיולוגוס (נולד ב-1286), תיאודור פלאיולוגוס (נולד ב-1291) ודמטריוס פלאיולוגוס (נולד ב-1297) - ובת - סימוניס פלאיולוגינה (נולדה ב-1294), לימים אשתו של המלך סטפן אורוש השני מילוטין מסרביה -,[6][7] אז היא לא אהבה את הסיכוי שבנה החורג מיכאל התשיעי, על מנת לפגוע באינטרסים של ילדיה שלה, יירש את כל האימפריה לאחר מות אביו. במשך הזמן, אירנה הייתה בעלת שנאה עמוקה כלפי בנה החורג ורצון אובססיבי להביא את ילדיה לכס המלכות:

הקיסרית...לא חדלה, ביום ובלילה בלבד, להטריד אותו [כלומר, אנדרוניקוס השני], כך שעשה אחד משני דברים: או שלל את כוח המלוכה מהקיסר מיכאל וחילק אותו בין בניה, או נתן לכל אחד מהם חלק מיוחד והקצה חלק מיוחד מכוחם. כשהקיסר אמר שאי אפשר להפר את חוקי המדינה שהורישו ואושרו על ידי מאות שנים, הקיסרית כעסה ועצבנה את בעלה בדרכים שונות: היא השתוקקה ואמרה שהיא לא רוצה לחיות אם כן. לא לראות את הסימנים המלכותיים על בניה במהלך חייה; אחר כך העמידה פנים שהיא לא חושבת על ילדיה, ושמרה על עצמה בלתי נגישה, כאילו מפתה את בן זוגה לקנות לה את קסמיה במחיר של מימוש דעותיה ביחס לבניה. מכיוון שזה קרה לעתים קרובות... הקיסר איבד לבסוף את סבלנותו... לסיכום, הוא שנא את המיטה שלה...

לאחר אחת המריבות עם בעלה, נאלצה אירנה, יחד עם בניה, לעזוב את קונסטנטינופול ולפרוש לסלוניקי. הסכסוך בין אירנה למיכאל התשיעי הסתיים רק לאחר מותה של הקיסרית ב-1317, אשר עם זאת, לפני מותה הספיקה לבזות את עצמה ולהתפרסם בהתנהגותה הלא ראויה, כמו ניסיונותיה "לכבס פשתן מלוכלך בפומבי" לספר לכולם פרטים אינטימיים ומביכים על חיי הנישואין שלה לכל מי שפגשה. [28] [29]

מותו

עריכה

באוקטובר 1319, מיכאל התשיעי מונה על ידי אביו למשול בסלוניקי, שם, על פי ניפורוס גרגוראס, הוא נאלץ לנסות לשים קץ לאיבה בין התסליים והפלסגים, שנמשכה שנים רבות. [30] הוא קיבל בענווה את צוואתו של אביו ויחד עם אשתו ריטה-מריה הלך להתגורר בעיר זו, למרות הנבואה הידועה באותה תקופה, לפיה מיכאל התשיעי נועד למות בסלוניקי, ואשר הדאיגה אותו מאוד.

מיכאל התשיעי מת ב-12 באוקטובר 1320 בעיר סלוניקי;[3] [31] על פי הדיווחים, סיבת מותו הייתה בגלל שהוא לא יכול היה לסבול את החדשות על מותם הרצוף של בתו אנה ובנו מנואל, שנהרג בטעות על ידי חיילי אחיו הבכור אנדרוניקוס השלישי:

כאשר נפטר מנואל האדון מהפצע שקיבל, והשמועה על כך הגיעה לקיסר מיכאל, שחי בסלוניקי; ואז - מה לומר? - זה פגע בלבו עמוק יותר מכל חץ, כך שדוכא במחשבות אובססיביות על הרפתקה מצערת, הוא עבר מחלה איומה, שאחרי קצת זמן הורידה אותו לקבר.

לפי כרוניקן ביזנטי ששמו לא נודע, מיכאל התשיעי נקבר באותו מקום בו מת -בסלוניקי.[3]

מיכאל והכנסייה

עריכה
 
האגיוס דמטריוס בסלוניקי, נהרסה ב-1185 ונבנתה מחדש על ידי מיכאל התשיעי.

מיכאל התשיעי היה ידוע גם באדיקותו ובמסירותו לכנסייה. בתקופה האחרונה לחייו בסלוניקי, הוא הורה לשחזר את כנסיית האגיוס דמטריוס (הכנסייה המוקדשת לקדוש דמטריוס, הפטרון של סלוניקי) לאחר שנהרסה כמעט לחלוטין על ידי הנורמנים ב-1185. בפרט, בהנהגתו, נצבעו מחדש הקמרונות, הוקם הגג ושופצו עמודי המקדש.

במהלך השנים, הוא הוציא מספר רב של צווים של הכנסייה - המכונים chrysobull (חותם זהב) - המעניינים ביותר הם כריסובול מאיווירון (1310) והילנדר (מרץ 1305) - עד אז נשדדו על ידי הקטלונים לאחר התבוסה הבלתי נשכחת באפרוס - ומנזר ברונטוכיון (נובמבר 1318). [32] על פי מסמכים אלו, הנזירים של מנזרים אלו היו פטורים ממכסים ומיסים רבים, לרבות משלוח מזון ומשקאות למדינה. [33] ב- chrysobull של מנזר איווירון, מיכאל התשיעי הגדיר את תפקידו במדינה ובחברה כ"פטרון של נושאים למען טובת הכלל". [34]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מיכאל התשיעי, קיסר האימפריה הביזנטית בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Grierson, Philip (1999). Catalogue of the Byzantine Coins in the Dumbarton Oaks Collection and in the Whittemore Collection: Michael VIII to Constantine XI, 1258-1453 (באנגלית). Dumbarton Oaks. p. 95. ISBN 978-0-88402-261-9.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 F. Uspensky. "История Византийской империи в 5 томах. Гл. 6. Андроник II Старший [History of the Byzantine Empire in 5 volumes — Ch. 6. Andronicus II the Elder]" (ברוסית).
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 "Малые византийские хроники. Хроника № 8 (9, 10, 11c) [Small Byzantine Chronicles. Chronicle number 8 (9, 10, 11c)]" (ברוסית).
  4. ^ "Малые византийские хроники. Хроника № 14 (99) [Small Byzantine Chronicles. Chronicle № 14 (99)]" (ברוסית).
  5. ^ A. Failler. "Sur un passage mutile de la Chronique breve de 1352" (PDF) (בצרפתית). pp. 61–62. (אורכב 24.09.2015 בארכיון Wayback Machine)
  6. ^ 1 2 Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 6.2.
  7. ^ 1 2 G.M. Shafrov (2011). "Генеалогические таблицы по истории европейских государств. Издание 5 исправленное и дополненное (340 таблиц) [Genealogical tables on the history of European states. Edition 5 revised and supplemented (340 tables)]" (ברוסית). Moscow-Yekaterinburg.
  8. ^ Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 6.10.
  9. ^ 1 2 3 J. Norwich. "История Византии [History of Byzantium]" (ברוסית). p. 478. (אורכב 05.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
  10. ^ Georges Pachymérès relations historiques, p. 427.
  11. ^ A. Talbot, ed. (1975). The Correspondence of Athanasius I, Patriarch of Constantinople: Letters to the Emperor Andronicus II, Members of the Imperial Family, and Officials. Dumbarton Oaks Center for Byzantine Studies. pp. 30–32. ISBN 978-0-884-02040-0.
  12. ^ P. Lamma (1955). "Un discorso inedito per l'incoronacione di Michele IX Paleologo". Aevum (באיטלקית). Vita e Pensiero. 29 (1): 55–56. JSTOR 25820636.
  13. ^ S.B. Dashkov. "Императоры Византии // Андроник III Палеолог [Emperors of Byzantium // Andronicus III Palaeologus]". Церковно-Научный Центр "Православная Энциклопедия" (ברוסית).
  14. ^ 1 2 "The Chronicle of Ramon Muntaner" (PDF). Cambridge: Catalan Series. 2000. p. 428.
  15. ^ J. Norwich. "История Византии [History of Byzantium]" (ברוסית). p. 475. (אורכב 05.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
  16. ^ 1 2 A.M. Velichko. "История византийских императоров в 5 томах [History of the Byzantine emperors in 5 volumes]" (PDF) (ברוסית). pp. 176–177.
  17. ^ 1 2 S.D. Skazkin. "История Византии в 3 томах. Гл. 5 [History of Byzantium in 3 volumes — Ch. 5]" (ברוסית).
  18. ^ "The Chronicle of Ramon Muntaner" (PDF). Cambridge: Catalan Series. 2000. p. 436.
  19. ^ =Velichko
  20. ^ 1 2 3 Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 7.8.
  21. ^ A.M. Velichko. "История византийских императоров в 5 томах [History of the Byzantine emperors in 5 volumes]" (PDF) (ברוסית). pp. 180–181.
  22. ^ K. V. Ryzhov (2002). Все монархи мира // Андроник II Палеолог // Михаил IX Палеолог [All the monarchs of the world // Andronicus II Palaeologus // Michael IX Palaeologus] (ברוסית). Moscow: Veche. ISBN 5-7838-0528-9.
  23. ^ J. Norwich. "История Византии [History of Byzantium]" (ברוסית). p. 472. (אורכב 05.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
  24. ^ S.B. Dashkov. "Императоры Византии // Андроник II Палеолог [Emperors of Byzantium // Andronicus II Palaeologus ]". Церковно-Научный Центр "Православная Энциклопедия" (ברוסית).
  25. ^ A.M. Velichko. "История византийских императоров в 5 томах [History of the Byzantine emperors in 5 volumes]" (PDF) (ברוסית). pp. 167–168.
  26. ^ 1 2 3 Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 6.8.
  27. ^ 1 2 3 Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 8.1.
  28. ^ A.M. Velichko. "История византийских императоров в 5 томах [History of the Byzantine emperors in 5 volumes]" (PDF) (ברוסית). pp. 184–185.
  29. ^ J. Norwich. "История Византии [History of Byzantium]" (ברוסית). pp. 478–479. (אורכב 05.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
  30. ^ Nicephorus Gregoras, Byzantine History, Book 7.15.
  31. ^ "Малые византийские хроники. Хроника № 49 (2) [Small Byzantine Chronicles. Chronicle № 49 (2)]" (ברוסית).
  32. ^ I.P. Medvedev (1971). Мистра. Очерки истории и культуры поздневизантийского города [Mystras. Essays on the history and culture of late Byzantine city] (ברוסית). Leningrad. ASIN B071SD4M94.
  33. ^ V.A. Smetanin. "Турецкое нашествие и военные издержки Византии (1282—1453) [Turkish invasion and military costs of Byzantium (1282-1453)]" (PDF) (ברוסית).
  34. ^ K.V. Khvostova. "Общие особенности византийской цивилизации [General features of the Byzantine civilization]" (PDF) (ברוסית). (אורכב 27.10.2005 בארכיון Wayback Machine)


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מיכאל_התשיעי,_קיסר_האימפריה_הביזנטית&oldid=39076376"