פתיחת התפריט הראשי

מיר-חוסיין מוסאווי

פוליטיקאי איראני

מיר-חוסיין מוסאוויפרסית: مير حسين موسوى, בתעתיק מדויק: מיר חסין מוסוי; נולד ב-2 במרץ 1942) הוא פוליטיקאי איראני מן המחנה הרפורמיסטי, צייר ואדריכל. ראש הממשלה החמישי של איראן, בין השנים 1989-1981, בתקופת מלחמת איראן-עיראק. כיהן כנשיא האקדמיה האיראנית לאמנות עד להדחתו על ידי הרשויות השמרניות בשנת 2009. מוסאווי ואשתו, זהרה ראהנאווארד, היו נתונים במעצר בית בין פברואר 2011 למאי 2018[1][2].

מיר-חוסיין מוסאווי
مير حسين موسوى
מיר-חוסיין מוסאווי, 2009
מיר-חוסיין מוסאווי, 2009
לידה 29 בספטמבר 1941 (בן 78)
איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן
השכלה אוניברסיטת שהיד בהשתי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, צייר, אדריכל, עיתונאי, מסאי, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה הדרך הירוקה לתקווה
בת זוג זהרה ראהנאווארד
שושלת Hashemites of Iran
www.kaleme.org
ראש ממשלת איראן ה־5
19811989
(כ־8 שנים)
פרסים והוקרה
Order of Independence (Iran) עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Mir-Hossein Mousavi signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

מוצאה של משפחת מוסאווי מח'אמֵנֵה, כפר אזרי באיראן שממנו הגיעה גם משפחתו של המנהיג הרוחני, עלי ח'אמנאי. משפחתו רואה בעצמה נצר למוסא אבן ג'עפר, האימאם השביעי באסלאם השיעי, ומוצא זה מזכה את מוסאווי בתואר הכבוד "סייד", בו הוא נוהג להשתמש לעיתים. רעייתו של מוסאווי היא זהרה ראהנאווארד, האישה הראשונה שהייתה נשיאת אוניברסיטה באיראן מאז המהפכה ב-1979, ולהם שלוש בנות.

לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979 ובזכות יחסיו הקרובים עם האייתוללה ח'ומייני, מונה מוסאווי ב-1980 לשר, ושנה לאחר מכן מונה לראש ממשלה, תואר בו החזיק עד לשנת 1989. תפקודו כראש ממשלה נותר שנוי במחלוקת. תומכיו טוענים כי הציל את הכלכלה האיראנית מקריסה, בעוד מבקריו סבורים כי סגנונו המרקסיסטי, במסגרתו פעל לצמצום סחר החוץ והישענות על הייצור האיראני, פגע בצמיחת הכלכלה.

לאחר סיום כהונתו כראש הממשלה, בשנת 1989, בוטלה משרת ראש הממשלה באיראן. בשנת 1999 סירב מוסאווי להתמודד על נשיאות איראן, ותמך במועמדותו של מוחמד ח'אתמי.

מוסאווי נשואי לזהרה ראהנאווארד, כיהנה כנשיאת אוניברסיטת אלזהרא, אוניברסיטה ממלכתית לנשים בלבד, בטהראן בין השנים 1998 ל-2006, וכיועצת פוליטית לנשיא איראן לשעבר,מוחמד ח'אתמי[3]. לזוג שלוש בנות[4].

עמדותיו הפוליטיותעריכה

מוסאווי מזוהה עם המחנה המתון במפה הפוליטית האיראנית. הוא מציע הרחבת חופש הביטוי במדינה ומתן אפשרות לתחנות טלוויזיה פרטיות שאינן בשליטת הממשלה לפעול. הוא תומך בשיפור מעמדה של האישה האיראנית ומתנגד לפעולותיה של "משטרת המוסר". בתחום יחסי החוץ הוא מביע את תמיכתו בכינון משא ומתן עם נשיא ארצות-הברית ברק אובמה והביע את התנגדותו למדיניותו התוקפנית של אחמדינז'אד.

במסיבת עיתונאים שערך בטהראן באפריל 2009, אמר מוסאווי כי בכוונתו לאמץ מדיניות חוץ פייסנית כלפי המערב וכי איראן "נפגעה מהעמדות הקיצוניות שננקטו בשלוש השנים האחרונות". כמו כן הודיע כי הוא מאמין בחירות המחשבה, בחופש העיתונות ובחופש הביטוי.

מוסאווי גינה את דבריו של אחמדינז'אד על אודות השואה ואמר כי "רצח של חפים מפשע הוא דבר שראוי לגנאי. האופן שבו הנושא הובלט (על ידי אחמדינז'אד) היה שגוי".

הבחירות לנשיאות, 2009עריכה

 
מיר-חוסיין מוסאווי בהפגנה נגד תוצאות הבחירות
  ערך מורחב – הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009)

ב-9 במרץ 2009, לאחר 20 שנה שבמהלכן שמר על שקט פוליטי, הודיע מוסאווי שיתמודד בבחירות לנשיאות איראן, שהתקיימו ב-12 ביוני 2009, מול הנשיא המכהן מחמוד אחמדינז'אד ושני מועמדים נוספים: מהדי כרובי ומוחסן רזאי. מוסאווי הודיע על מועמדותו לאחר שמקורבו, הנשיא לשעבר מוחמד ח'אתמי, הודיע שלא יתמודד, על מנת לשפר את סיכוייו של מוסאווי להביס את אחמדינז'אד[5]. במהלך מערכת הבחירות, ראהנאווארד, לקחה חלק פעיל בקמפין והופיע לצידו בעצרות, הייתה חלק בעיצוב הקמפיין ואף ערכה עצרות לנשים בלבד. היא הייתה האישה הראשונה שלקחה חלק פעיל בקמפיין הבחירות של בעלה[6][7].

היו סקרים מוקדמים בהם נטען כי מוסאווי הוא המועמד המוביל עם 52% מהמצביעים, מול 36% לאחמדינז'אד ו-8% לכרובי, אך התקשורת המערבית נמנעה ברובה מפרסום סקרים שלא נחשבו אמינים. מנהיגה העליון של איראן, האייתוללה עלי ח'אמנאי, אשר לו השפעה מכריעה על העם האיראני, הודיע על תמיכתו באחמדינז'אד.

בסוף מערכת הבחירות, בהצבעה שנערכה ב-12 ביוני 2009, התברר כי מוסאווי הפסיד לאחמדינז'אד בהפרש משמעותי של כשלושים אחוזים.[8] בעקבות פרסום התוצאות פרצו מהומות דמים ברחבי טהראן הבירה ומחוצה לה, בעקבות טענות על זיוף תוצאות הבחירות. אוניברסיטת טהראן נסגרה, על עיתונאים זרים נאסר לצאת מבתי המלון שבהם שהו, וצנזורה חמורה הוטלה על כל השידורים וכן על רשת האינטרנט ועל השידורים הסלולריים. שוטרים נשלחו לירות לתוך המפגינים, ולאחר כשלושה ימי הפגנות בהם מספר ההרוגים הרשמי עמד על ארבעה אנשים (אך דיווחים שהגיעו סיפרו על מספרים גבוהים בהרבה), הודיע המנהיג העליון עלי ח'אמנאי על החלטה לספור מחדש את הקולות בקלפיות שבהן ניצח אחמדינז'אד.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יואב זהבי, מנהיג האופוזיציה האיראני נראה לראשונה מאז 2011, כאן-תאגיד השידור הישראלי, ‏03 במרץ 2019
  2. ^ "2,000 days and counting" (באנגלית). 4 באוגוסט 2016. בדיקה אחרונה ב-22 באפריל 2019. 
  3. ^ "Iran's first first lady? | Massoumeh Torfeh|last=Torfeh|first=Massoumeh|date=2009-05-05|newspaper=The Guardian|language=en-GB|issn=0261-3077|access-date=2019-04-22". 
  4. ^ Janet Afary, Sexual Politics in Modern Iran, Cambridge: Cambridge University Press, 2009
  5. ^ Iran's Election 2009, web.archive.org, ‏2009-06-18
  6. ^ בראל, צבי (25 במאי 2009). "חוסיין מוסאווי הרפורמיסט ואשתו - הפתעת הבחירות באיראן". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-22 באפריל 2019. 
  7. ^ Karimi, Maral, 1979-, The Iranian green movement of 2009 : reverberating echoes of resistance, Lanham, Maryland: Lexington Books, 2018, עמ' 99
  8. ^ צבי בראל, הנשיא מחמוד אחמדינז'אד ניצח בהפרש ניכר בבחירות באיראן, באתר הארץ, 13 ביוני 2009