פתיחת התפריט הראשי

הבחירות לנשיאות איראן ותנועת המחאה 2009

(הופנה מהדף הבחירות באיראן ותנועת המחאה (2009))
מחאה באיראן נגד תוצאות הבחירות (טהראן, 16 ביוני 2009)

הבחירות לנשיאות איראן בשנת 2009 נערכו ב-12 ביוני. בבחירות בלט מחמוד אחמדינז'אד - נשיאה המכהן של איראן בטרם הבחירות, והמועדף על המנהיג העליון באיראן - האייתוללה עלי ח'אמנאי. בלט גם המועמד מיר-חוסיין מוסאווי, ראש ממשלת איראן בעבר, שזכה לתמיכה מצד צעירים רבים במדינה. בעקבות הכרזת תוצאות הבחירות (ב-13 ביוני), לפיהן ניצח אחמדינז'אד בהפרש ניכר את מוסאווי, טענו רבים מתומכי מוסאווי לזיוף התוצאות, והחלה תנועת מחאה המונית ברחובות טהראן הבירה, ובערים רבות אחרות במדינה.

המחאה כונתה גם "המהפכה הירוקה" - על שם הצבע המזוהה עם מוסאווי ותומכיו, וכן "מהפכת הטוויטר" - עקב התהודה הרבה להּ זכתה דרך האינטרנט.

תוכן עניינים

רקעעריכה

מחמוד אחמדינז'אד כיהן כנשיא איראן ב-4 השנים שקדמו לבחירות. במסגרת כהונתו כנשיא נקט בקו שמרני ביותר. גישתו התוקפנית והביקורתית כלפי המערב, התנגדותו לרפורמות באיראן וציטוטיו בעד הכחשת שואה גרמו לרבים באיראן לצאת נגדו בטענה שהוא פוגע ביחסי החוץ של איראן. מיר חוסיין מוסאווי, שכיהן כראש ממשלת איראן בעבר, נמנה עם המחנה הרפורמיסטי שקורא לרפורמות בתוך איראן, בעיקר בתחום הכלכלה.

מחמוד אחמאדינז'אד נתמך בעיקר על ידי הכפריים ובני המעמד הנמוך באיראן. לעומת זאת, מוסאווי נתמך בעיקר על ידי הצעירים, הסטודנטים, תושבי הערים ובני המעמד הגבוה. כמו כן, נתמך אחמאדינז'אד על ידי המנהיג העליון חמינאי והממסד הדתי-שמרני.

שני מועמדים אלו, שנותרו לאחר סינון מאסיבי של המשטר האיראני, היו המועמדים הבולטים ביותר בבחירות. סקרים שנערכו באיראן לפני הבחירות העידו על הובלה ברורה של מוסאווי. עובדה זו, יחד עם התחושה בציבור האיראני כי השלטון פועל בעקיפין להיבחרו של אחמאדינז'אד, היוו את הרקע למהומות שעתידות לפרוץ.

הבחירות לנשיאות איראןעריכה

 
מתנגדים בטהראן. 13 ביוני 2009

מתוך 476 איראנים שהגישו את מועמדותם בבחירות לנשיאות איראן בשנת 2009,[1] אישרה מועצת שומרי החוקה רק ארבעה: הנשיא המכהן מחמוד אחמדינז'אד ומפקד משמרות המהפכה לשעבר מוחסן רזאי השמרנים, ראש הממשלה לשעבר מיר-חוסיין מוסאווי ויושב ראש הפרלמנט מהדי כרובי הרפורמיסטים. מוסאווי נתמך על ידי הנשיאים לשעבר אכבר האשמי רפסנג'אני ומוחמד ח'תאמי. לבחירות קדם סקר אמריקני, שהתבסס על ארגון לשחרור הטרור והתקיים בין ה-11 במאי ל-20 במאי (השבוע הראשון מתוך שלושים הימים של התעמולה לבחירות). תוצאותיו של הסקר חזו ההשתתפות מרובה של אזרחי איראן, ולימדו על דעת הקהל על המועמדים. במקביל העידו סקרים רבים באיראן עצמה על מרוץ צמוד בין אחמדינז'אד לבין מוסאווי. אחמדינז'אד וח'מינאי הראו סימני לחץ לפני הבחירות, וניסו לחסום את הגישה לאתרים החברתיים כגון פייסבוק כדי למנוע ממוסאווי לשוחח עם תומכיו, ומנעו את סיקור הבחירות על ידי כלי התקשורת הזרים במדינה.

הבחירות עצמן התקיימו ב-12 ביוני 2009, ונרשמה בהן השתתפות שיא של המצביעים, כשיותר מ-85 אחוז מאזרחי איראן הגיעו לקלפיות. כשפורסמו התוצאות הרשמיות התברר כי אחמדינז'אד ניצח בפער משמעותי, וזכה ב-68.8% מקולות הבוחרים.[2] מיד עם פרסום התוצאות דחו אותן המועמדים המפסידים, וטענו לזיוף מכוון של השלטון כדי לשמור על מקורבו של המנהיג הרוחני, עלי ח'מינאי. הם דרשו ספירה חוזרת של הקולות או קיום בחירות חדשות. מנגד, הודיעו אנשיו של ח'מינאי כי התוצאות לא זויפו, וסירבו לספור את הקולות מחדש. בימים הבאים החלה המחאה לצבור תאוצה, ולראשונה כוונה גם נגד המנהיג העליון ח'מינאי. מיליוני איראנים יצאו להפגין ברחובות, ובמהרה הפכו ההפגנות לעימותים אלימים בינם לבין אנשי המשטר, בעיקר הבאסיג'.

המחאה החריפה במהירות, ולאחר דיווחים רבים על הפגנות ענק, החלו שלטונות איראן לגרש את העיתונות הזרה ולחסום אתרי אינטרנט אשר דיווחו על המתרחש. על פי הדיווחים שזלגו החוצה, המחאה הפכה לאלימה, ובקרב המפגינים נמנו מספר הרוגים.

מוסאווי ושני מועמדים נוספים ערערו על התוצאות למועצת שומרי החוקה - הגוף המפקח על הבחירות. ח'אמנאי ואחמדינז'אד ניסו מחד גיסא לבלום את המחאה באוסרם על קיום עצרות והפגנות, ומאידך גיסא לדחות את הטענות לזיופים והורו על ספירה חוזרת של חלק מהקולות.

השתלשלות האירועיםעריכה

 
שריפת אוטובוס. 13 ביוני 2009
 
הסטיקר הנפוץ ביותר של מתנגדי אחמדינז'אד, Where is my Vote - איפה הקול שלי(?)

זמן קצר לאחר פרסום התוצאות, יצאו מיליוני איראנים לרחובות כדי להפגין נגד חששות כבדים לזיוף תוצאות הבחירות.[3] לטענתם לא ייתכן שהפער בין המנצח אחמדינז'אד לבין יריבו מוסאווי כה גדול, וכחיזוק לטענתם הם הביאו דוגמאות לקלפיות שבהם נרשמו יותר ממאה אחוזי הצבעה ולאזורי תמיכה מובהקים של מוסאווי שגם בהם ניצח אחמדינז'אד בפער גדול.[דרוש מקור] לכך נוספה העובדה שח'מינאי השתיק את כלי התקשורת במדינה ומנע מכתבים זרים לדווח על מערכת הבחירות.[דרוש מקור] טיעון נוסף שהועלה מצד המפגינים ותומכי מוסאווי היה שבלתי אפשרי שתוך זמן כה קצר תיספר כמות כה גדולה של קולות.[דרוש מקור] תחילה, החלו המחאות באופן שקט, אך במידה הולכת וגוברת הפכו לאלימות. המון זועם בטהראן פרץ לחנויות, קרע שלטים, ניפץ חלונות והעלה באש את בניין משרד הפנים. כמאתיים אנשים מחו מחוץ לשגרירות איראן בלונדון. המפגינים זעקו סיסמאות כגון "לגמור עם הדיקטטור" ו"תן לנו את קולותינו חזרה". מוסאווי ביקש מתומכיו להימנע מהשתתפות בקטטות.

ב-14 ביוני גדל מספר המפגינים במידה ניכרת והמחאה הפכה לאלימה יותר. אוטובוסים ומכוניות הועלו באש, אשפה פוזרה במקומות רבים והרחובות נחסמו. המפגינים פגעו בחנויות, במשרדי ממשלה, בתחנות משטרה, בכלי רכב משטרתיים, בבסיסי משמרות המהפכה, בתחנות דלק ובבנקים. את המחאה הובילו בעיקר הסטודנטים מהאוניברסיטאות הגדולות בטהראן, בשיראז, באספהאן ובכל רחבי איראן. בשל כך, פרצו תומכי אחמדינז'אד לקמפוסים וזרעו שם הרס רב.[4] המשטרה הציבה מחסומים סביב שדה התעופה מח'ראבד ושדה התעופה על שם רוחאללה ח'ומייני בחשש שהמתנגדים מתכננים לתקוף אותם. בנוסף, חסמה המשטרה את כל הרחובות המובילים למשרד הפנים, שם שמתנגדים שרפו צמיגים וזרקו אבנים ובקבוקי תבערה.[דרוש מקור] דווח גם כי כוחות הביטחון האיראנים השתמשו בחומרי לחימה כימיים.[5]

בנסיון למנוע את התפשטות המידע ברחבי העולם, חסמו השלטונות אתרי אינטרנט רבים, בייחוד רשתות חברתיות כגון פייסבוק, YouTube וטוויטר. מקורות, שיחות טלפון ומסרונים מטהראן נחסמו, וגם שירותי הטלפונים הניידים הושבתו חלקית. כתבים מתוכנית אקטואליה איטלקית התלוננו שאחד מפרשניהם הוכה באלות על ידי אנשי משטרה, ושהקצינים החרימו את ציוד הצילום שלו. גם מצלמות של ה-BBC הוחרמו על ידי משמרות המהפכה האסלאמית.[דרוש מקור]

במהלך היום התפשטו המתנגדים לאהווז, שיראז, גורגן, תבריז, ראשט, בבול ומשהד ועל פי הדיווחים הלא רשמיים יצאו לרחובות כשני מיליון מפגינים. כדי לנסות להשתלט על המהומות, שלחו השלטונות את הבסיג' ואת כוחות היבשה משמרות המהפכה האסלאמית. אחד מערוצי החדשות תיאר את המצב כ"מהומה הגדולה מאז המהפכה האיראנית ב-1979". בנוסף, דווח שנראה כי המתנגדים פועלים באופן טבעי ללא כל ארגון קודם. לפי חדשות ynet, ב-14 ביוני, שני אנשים נהרגו במהלך הפרעות.[דרוש מקור]

במקביל, התאספו מפגינים מחוץ לבניין האומות המאוחדות בניו יורק ומחוץ לשגרירויות איראן בפריז, בברלין, בלונדון, בקונסוליית איראן בסידני ובכיכר הציבורית בטורונטו. בנוסף, מתנגדים מחו בקואלה לומפור, לוס אנג'לס, סן דייגו, סן פרנסיסקו ובדובאי. מתנגדים אחרים התארגנו מול שגרירות איראן בטורקיה וברומא.

בין ה–14 ל-15 ביוני חדרו הבאסיג' למעונות סטודנטים באוניברסיטאות במספר ערים באיראן, הכו סטודנטים וגרמו הרס רב. במחאה על מעשי האלימות הבאסיג' באוניברסיטאות, שבמהלכם נהרגו 5 סטודנטים,[6] התפטרו ביום המחרת 119 מחברי סגל אוניברסיטת טהראן ודקאן אוניברסיטת שיראז.[7]

בהמשך, המהומות דוכאו ביד-קשה על ידי כוחות הביטחון האיראניים, ומשמרות המהפכה הודיעו רשמית כי ידכאו בכוח ובאלימות כל ניסיון להפגין באופן לא-חוקי. מספר ימים לפני 24 ביוני דווח על היחלשות המחאה, אך באותו תאריך התחדשו העימותים, ומול בניין הפרלמנט האיראני התקבצו מאות מפגינים שהופעלו נגדם אמצעים לפיזור הפגנות.[8]

מועצת שומרי החוקה הודיעה כי היא מוכנה ללכת לקראת המפגינים, ולספור מחדש 10% מהקלפיות, אך מוסאווי הודיע כי הוא מתנגד לכך והתעקש על ביטול הבחירות ועריכתן מחדש.[9]

רוב המידע על הנעשה בשטח הועבר למערב באמצעות אתרי האינטרנט. הורגש שימוש רחב באתר Fark שאף שינה את צורת הלוגו שלו עקב האירועים.

מחאה בינלאומיתעריכה

למרות גינוייו, מדיניות הבית הלבן בנוגע למהומות באיראן הייתה פסיבית, ודובר הבית הלבן רוברט גיבס אמר כי "הנשיא לא יתמוך בשביתה כללית או יתערב ישירות בענייני איראן". בתאריך 23.6 גינה נשיא ארצות הברית - ברק אובמה את האירועים באיראן ואמר: "ארצות הברית מזועזעת מהאלימות ומהמאסרים בימים האחרונים... אני מגנה בתוקף את המעשים ומצטרף לאבל", בהמשך דבריו אמר אובמה: "ראינו כבוד אינסופי של עשרות אלפי איראנים צועדים בדממה. ראינו אנשים בכל הגילאים מסכנים הכל כדי שקולותיהם ייספרו וקולותיהם יישמעו. ומעל הכל, ראינו נשים אמיצות שעמדו כנגד איומים וברוטאליות, וראינו את התמונה הצורבת של אשה מדממת למוות ברחוב. אבדן זה כואב, אבל אנחנו יודעים גם שמי שנלחם על צדק, תמיד נמצא בצד הנכון של ההיסטוריה".[10]

מזכ"ל האו"ם, באן קי-מון מחה נגד השימוש בכוח וקרא לכבד את זכויות האדם של המפגינים. כמו כן, בעקבות גירוש שני דיפלומטים בריטיים מאיראן, החליט ראש ממשלת בריטניה - גורדון בראון, על גירוש של שני דיפלומטים איראנים חזרה לארצם.[11]

מחמוד אחמדינז'אד ותומכיו דחו לחלוטין את הביקורת. אחמדינז'אד הגיב לנאומו של ברק אובמה בכך שקרא לו שלא להתערב בעניינים פנימיים של איראן, ובתוך דבריו הוא אמר: "שאלתי היא למה הוא נפל למלכודת, ואמר דברים שקודמו הנשיא בוש נהג להגיד".[12]
האייתולה עלי חמינאי, פרסם כי הוא עומד מאחורי תוצאות הבחירות ותומך בנשיא אחמדינז'אד. בהמשך הוא תמך במפורש בדיכוי האלים של ההפגנות, ואמר: "התעקשתי, ואוסיף להתעקש, על יישום החוק... הממסד והאומה לא יכנעו בשום מחיר ללחץ המופעל עליהם".[13] חמינאי גם הזהיר את תומכי מוסאווי שלא להשתתף בעצרת שאירגן מוסאווי עצמו, והכריז כי: "מחמוד אחמדינז'אד הוא המנצח הבלתי מעורער של מערכת הבחירות". [14] הועלתה סברה כי בנו של עלי חמינאי - מוג'תבא חמינאי הקיצוני והקנאי, הוא שדחף את אביו לתמוך באחמדינז'אד.[15]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Aresu Eqbali, Iranian women need more rights: candidate's wife, סוכנות הידיעות הצרפתית, 25 במאי 2009 (Google News)
  2. ^ צבי בראל, הבחירות לנשיאות איראן: לאחר ספירת 10 מיליון פתקים, אחמדינז'אד זוכה ב-68.8% מהקולות, הארץ, 12.6.2009.
  3. ^ "א-שרק אלאווסט": לניצחונו המפוקפק של אחמדי נג'אד יהיו השלכות משמעותיות, המרכז הרושלמי לענייני ציבור ומדינה, 14.6.2009.
  4. ^ מראות מן ההרס באוניברסיטת טהראן
  5. ^ טוויטרים מאיראן: המשטר משתמש בחומרים כימיים, גלובס, 25.6.2009.
  6. ^ http://www.payvand.com/news/09/jun/1151.html
  7. ^ Fresh rally takes place in Tehran, 18 ביוני 2009.
  8. ^ הארץ , שירות "", המהומות באיראן | דיווח: התחדשו העימותים מול הפרלמנט בטהראן, באתר הארץ, 24 ביוני 2009
  9. ^ מיר חוסיין מוסאווי: אין מנוס מביטול מוחלט של תוצאות הבחירות לנשיאות, באתר הארץ, 27.6.2009.
  10. ^ נטשה מוזגוביה, נשיא ארצות הברית, ברק אובמה: האשמות איראן כלפי ארצות הברית מגוחכות ולא נכונות, הארץ, 23.6.2009.
  11. ^ סוכנויות הידיעותבריטניה מגרשת דיפלומטים איראניים בכירים, באתר הארץ, 23 ביוני 2009
  12. ^ סוכנויות הידיעותמחמוד אחמדיג'אד, לברק אובמה: אל תתערב בענייני איראן, באתר הארץ, 25 ביוני 2009
  13. ^ סוכנויות הידיעותהמהומות באיראן | עלי חמינאי מבהיר: הממסד והאומה לא יכנעו ולא יתקפלו, באתר הארץ, 24 ביוני 2009
  14. ^ נמשכות המהומות באיראן הרוגים מפיצוץ מחבל מתאבד באחוזת הקבר של חומייני, גלובס,‏ 20.6.2009.
  15. ^ מהגרדיאן, מוג'תבא חמינאי, בנו הקיצוני של עלי חמינאי - דמות המפתח מאחורי הדיכוי האלים, הארץ.