מישל פיקולי
שחקן צרפתי
מישל פיקולי (בצרפתית: Michel Piccoli; 27 בדצמבר 1925 – 12 במאי 2020) היה שחקן תיאטרון וקולנוע צרפתי.
.jpg) | |
| מישל פיקולי בקאן, 2000 | |
| לידה |
27 בדצמבר 1925 הרובע השלושה-עשר של פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
12 במאי 2020 (בגיל 94) צרפת |
| שם לידה |
Michel Jacques Daniel Piccoli |
| מדינה |
צרפת |
| תקופת הפעילות | 1945–2015 (כ־70 שנה) |
| שפה מועדפת |
צרפתית |
| עיסוק |
שחקן קולנוע, במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן תיאטרון, מפיק קולנוע, שחקן טלוויזיה |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
ז'ולייט גרקו (1966–1977) אלינור הירט (1954–1965) Ludivine Clerc (1978–12 במאי 2020) |
| פרסים והוקרה |
|
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ביוגרפיהעריכה
פיקולי נולד בפריז כבן למשפחה מוזיקלית: אימו הייתה פסנתרנית, ואביו היה כנר. הוא נישא שלוש פעמים, בראשונה לאלינור הירט, כעבור אחת עשרה שנים לזמרת השאנסונים ז'ולייט גרקו, ולבסוף ללודיבין קלר. יש לו בת אחת מנישואיו לאשתו הראשונה, אן-קורדליה.
בשנת 1982 שיחק בתיאטרון בוף דה נור בהצגה "גן הדובדבנים" מאת צ'כוב בבימויו של פיטר ברוק.
בשנת 1991 זכה הסרט "היפהפה שעושה צרות" ("La Belle Noiseuse") שבו שיחק בתפקיד ראשי, בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן. במאי הסרט ז'אק ריווט (Jacques Rivette) כתב תסריט על פי רומן, באותו כותר, מאת אונורה דה בלזק.
פיקולי היה פעיל פוליטית בשמאל, והיה מתנגד חריף לחזית הלאומית הצרפתית.
נפטר ב-12 במאי 2020.[1]
פילמוגרפיהעריכה
- La mort en ce jardin, 1956.
- Le Doulos, 1962.
- הבוז, Le Mépris), 1963).
- Le journal d'une femme de chambre, 1964.
- La Chance et l'Amour, 1964.
- Compartiment tueurs, 1965.
- Dom Juan ou le Festin de Pierre, 1965, טלוויזיה.
- Paris brûle-t-il?, 1966.
- La Curée, 1966.
- La Guerre est Finie, 1966.
- יפהפיית היום, Belle de jour) ,1967).
- Demoiselles de Rochefort, 1967.
- Danger: Diabolik, 1968.
- La Chamade, 1968.
- Dillinger è morto, 1969.
- La Voie Lactée, 1969.
- טופז, 1969, Topaz.
- Les Choses de la vie, 1970.
- Max et les ferrailleurs, 1971.
- סוד הקסם הבורגני, Le charme discret de la bourgeoisie, 1972.
- Themroc, 1973.
- הזלילה הגדולה, La Grande Bouffe, 1973.
- Le fantôme de la liberté, 1974.
- השלישייה הנצחית, Le Trio infernal, 1974.
- Vincent, Paul, François, et les Autres, 1974.
- Sept morts sur ordonnance, 1975.
- La Dernière femme, 1976.
- Mado, 1976.
- Des enfants gatés, 1977.
- Cet obscur objet du désir, 1977.
- אטלנטיק סיטי, 1980.
- Espion Lève-toi, 1981.
- La Fille prodigue, 1981.
- Une étrange affaire, 1981.
- עוברת אורח בסן סוסי, La Passante du Sans-Souci, 1982.
- Passion, 1982.
- Une chambre en ville, 1982.
- Viva la vie, 1984.
- Péril en la demeure, 1985.
- Partir, revenir, 1985.
- Mon beau-frère a tué ma soeur, 1986.
- Le Paltoquet, 1986.
- הפוריטנית, La Puritaine, 1986.
- Mala Sangre de Leos Carax, 1986.
- חגיגה במאי 1990.
- דוגמנית עירום, La Belle Noiseuse, 1991.
- שומר הזמן, Le Visionarium ,1992.
- Les Cent et une Nuits de Simon Cinéma, 1995.
- קסם במדבר, Passion in the Desert, 1997.
- התערבות אלוהית, 2002.
- יפהפייה לנצח, Belle Toujours, 2007.
- יש לנו אפיפיור, 2011
- עוד לא ראיתם כלום, 2012
קישורים חיצונייםעריכה
מישל פיקולי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)- מישל פיקולי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
מישל פיקולי, באתר AllMovie (באנגלית)- מישל פיקולי, באתר TV.com (באנגלית)
- השקפתה של דינה, מאת דינה לורדנובה
- אמיר קמינר, מישל פיקולי: "המוסר הדתי נעשה אלים יותר", באתר ynet, 13 בספטמבר 2011
- אורי קליין, פרידה ממישל פיקולי, שחקן הקולנוע שתמיד היה מסתורין בדמויותיו, באתר הארץ, 18 במאי 2020
הערות שולייםעריכה
- ^ Pulver, Andrew (18 במאי 2020). "Michel Piccoli, renowned French acting veteran, dies aged 94". The Guardian (באנגלית). ISSN 0261-3077. בדיקה אחרונה ב-18 במאי 2020.