מלאכת דש
מְלֶאכֶת הַדָּשׁ היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, שמהותה פירוק תבואה מקליפתה. הדרך המסורתית להפרדת גרגרי הדגן, החיטים והשעורים, מקליפתם (דישה), הייתה בשטיחת אלומות התבואה על האדמה, והעברת בהמת משא הרתומה למורג על שכבות התבואה, ובכך גרמו להפרדת המוץ מגרגרי הדגן, החיטים או השעורים[1]. מלאכת מפרק היא תולדה של מלאכת דש. דוגמה למלאכות שאסורות משום מפרק: חובל כאשר הוא צריך לדם, משום פירוק הדם מהרקמה[2], חולב משום פירוק החלב מהדד, וסחיטת פירות משום פירוק המיץ מהפרי.
דברים האסורים משום מלאכת דש
עריכהפירוק קליפת קטניות יבשים[3] אסורה משום מלאכת דש. יש אומרים שאסורה אף בשינוי.
פיצוח אגוזים בשבת לצורך אכילתם מיידית, מותר. למרות שלכאורה פיצוח האגוזים הוא דישה, שהרי הוא מפרק את האוכל מתוך הקליפה, מ"מ אין בזה איסור ‘דש’. מפני שמלאכת ‘דש’ היא מלאכה שעיקרה נעשית בשדה, ולא לקראת האכילה, כדוגמת הוצאת גרגירי התבואה מן השיבולים לקראת מכירתם או הבאתם לטחינה. וכן הוצאת שעועית או אפונים מתוך תרמיליהן לקראת שיווקם לרבים. לכן, אגוזים, שהם פרי שאין רגילים להוציאו מקליפתו בגמר תהליך איסופו, אלא בשעת אכילתו, אין בו מלאכת ‘דש’. מסיבה זו, אגוזים שרגילים לפצחם לקראת האוכל, אין בפיצוחם איסור ‘דש’. כמו כן, מותר לקלף בוטנים מקליפתם העבה ומקליפתם האדומה הדקה, על מנת לאוכלם באופן מיידי. שקדים גדלים עם שתי קליפות, החיצונית ירוקה, והפנימית קשה. רגילים למכור את השקדים כשהקליפה הקשה עדיין עליהן, אך לאחר שהסירו מהם את הקליפה הירוקה. מסיבה זו, אם השקדים מקולפים מקליפתם הירוקה לפני השבת, מותר לקלף בשבת שקדים מקליפתם הקשה כדי לאוכלם, סמוך לאכילתם. אבל אם השקדים נותרו גם עם קליפתם הירוקה, אסור להסירה מפני איסור ‘דש’ (רמ”א שיט, ו, מ”ב כד). יש שכתבו שמותר לקלף שקד אחד ולאוכלו, ואח”כ לקלף שקד נוסף ולאוכלו, שהואיל והוא מקלף בכל פעם שקד אחד בלבד ואוכלו, אין קילופם כדרך מלאכת ‘דש’ אלא כדרך אכילה (כלכלת שבת)[4].
איסור סחיטה - מתולדות דש
עריכה
סחיטת זיתים וענבים, נחשבת לתולדה של מלאכת דש, מכיוון שהיא דומה למלאכה זו, שהיא - פירוק התבואה שהיא אוכל מהפסולת שהיא השבולת, ומהותה - פירוק שני דברים חלוקים זה מזה ומדובקים זה בזה, האחד מתוך חבירו המכסה עליו.
זיתים וענבים
עריכההחילוק בין זיתים וענבים לשאר פירות הוא, מפני שבעבר רק שמן ויין היו המשקים הנעשים מפירות, ולכן רק להם יש שם משקה, אבל מיץ של שאר פירות לא היה נחשב כמשקה, ולכן ייצור משקה כזה היא כהפרדת אוכל מאוכל.
סחיטת תותים ורימונים
עריכהלמרות זאת אסרו חז"ל לסחוט גם פירות נוספים, כתותים ורימונים, מכיוון שיש אנשים שיש להם פירות כאלו בשפע ולכן הם סוחטים אותם[5], ומכיוון שגם שאר האנשים היו עושים כן לולי המחיר היקר של הפירות, לא שייך לומר בטלה דעתו אצל כל אדם[6], מכיוון שדעתם של שאר האנשים אינם מתנגדת לכך[7].
פירות שאין דרך לסוחטן
עריכהלמרות זאת, שאר הפירות שאין הדרך כלל לסחוט אותם לשם משקה לצמאון[8] מותר לסחוט, אך במקום שדרכם של רוב בני המקום לעשות כך, אסור לסחוט אותם מדרבנן.
אך יש האוסרים לסחוט גם בכל הפירות מדרבנן, ולכתחילה יש להחמיר כדבריהם. כך למשל, תלוי דין סחיטת לימון בין שתי הדעות, לפי הדעה הראשונה היא מותרת[9] מכיוון שהלימון נסחט לרוב לשם אוכל, וגם כשהוא נסחט לשם משקה הוא לא משמש כמשקה לבדו אלא כטעם למשקה אחר, ולפי הדעה השנייה היא אסורה. לפיכך יש הסבורים שבזמנינו היא אסורה ויש בזה חשש דאורייתא, ויש המקילים[10][11] .
כיום שיש פירות רבים המשמשים בקביעות לסחיטה כמו תפוחים[12] ותפוזים, יש הסבורים שיש איסור גמור לסחוט את הפירות לשם משקה גם לא בשינוי.
היתרים
עריכהסחיטת פירות לתוך אוכל היא דבר המותר[13], מכיוון שהמשקה נסחט לתוך אוכל ונהפך לחלק ממנו, והרי זה כמפריד אוכל מאוכל. גם אם סוחט את הפירות כדי לתקן את הפירות ולא לשם משקה, מותר לסחוט[דרוש מקור].
שלא בגידולי קרקע
עריכהבמסכת שבת חלוקים רבי יהודה וחכמים בדין הפוצע חילזון. רבי יהודה סבור שעובר בכך על מלאכת דש, שכן פציעת בעל חיים הגורמת לחלק מדמו שיצא ממנו, היא תולדה של מלאכת דש הגורמת לגרגרי הדגן להיפרד מהמוץ. לעומתו חכמים טוענים ש”אין דישה אלא בגידולי קרקע”. הרמב"ם פוסק כרבי יהודה, שפציעת בעל חיים היא תולדה של איסור דש[14], ומאידך, באותו סעיף עצמו הוא פוסק כחכמים, שאין מלאכת דש אלא בגידולי קרקע. מפרשי הרמב"ם מתייגעים לפרש את הסתירה שבדבריו[15]. לדעת רבי אברהם בן הרמב"ם החילוק הוא בין האב, מלאכת דש, בו "אין דישה אלא בגידולי קרקע", לבין תולדתו, המפרק, שישנה גם שלא בגידולי קרקע. ולדעת המגיד משנה החילוק הוא בין חילזון שנחשב לעניין זה שלא כגידולי קרקע, לבין בהמה, שנחשבת לעניין זה כגידולי קרקע.
סחיטת בגדים
עריכהבסחיטת בגדים ישנם מקרים בהם נחשב הדבר למלאכת דש[16], וישנם מקרים בהם נחשב הדבר לאיסור כיבוס[17].
מפרק, איסור חליבה בשבת
עריכה
ערכים מורחבים – מפרק, חליבה בשבת
לפי רש"י, איסור מפרק גם הוא תולדה של מלאכת דש, שהדש, גם הוא מפרק את שיבולי התבואה מקניהם, ולכן אסור לחלוב בשבת משום שהוא מפרק משקה מאוכל, והחזון איש אסר גם לסחוט לתוך אוכל.
איסורי דרבנן
עריכהריסוק קרח והמסתו
עריכהחכמים אסרו לשבר קרח לחתיכות קטנות, משום 'סרך מלאכה' כלומר, משום שזה דומה למלאכת סוחט נאסר ריסוק קרח גזרה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וגם משום שזה דומה למלאכה, שבורא את המים הללו[18]. אבל מותר לשקע את חתיכות הקרח בתוך כוס של מים או יין[19].
קישורים חיצוניים
עריכה- הערך "סחיטת פירות בשבת", באתר ויקיסוגיה
- דש, באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- מלאכת דש מתוך אגלי טל, באתר ויקיטקסט
- מלאכת דש וסחיטה בשבת, באתר הלכה יומית
- הערך "דש", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של הרב יהודה חיון "ספרי אנציקלופדיה תורנית מרוכזת")
- אסופת מאמרים בנושא מלאכות דש, בורר וטוחן, באתר ספריית אסיף
- הרב אליעזר מלמד, מלאכת דש ומפרק ובדין ריסוק קרח, באתר פניני הלכה.
הערות שוליים
עריכה- ^ לאחר שהשיבלים הופרדו מקני החיטים, היו זורקים את התבואה כלפי מעלה, ואז נפלו השיבלים - הכבדים יותר - כלפי מטה, והופרדו מקניהם. פעולה זו היא מלאכת זורה.
- ^ כך הדבר לפי דעת הרמב"ם הלכות שבת ח, ז
- ^ שולחן ערוך הרב בפסקי הסדור.
- ^ בספר 'פניני הלכה' פרק יא, אות יח.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ג, עמוד ב'.
- ^ ראו תוספות לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ב, עמוד ב' דיבור המתחיל ואת"ל.
- ^ שולחן ערוך הרב סימן ש"כ.
- ^ משקה הנסחט לרפואה אינו נקרא בשם משקה.
- ^ שולחן ערוך סימן ש"כ.
- ^ רבי חיים נאה ב"מסגרת השולחן"[דרושה הבהרה] ועוד.
- ^ הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף קש"ע, סימן שכ' דין סחיטת לימון, ס"ק יג' [1]
- ^ משנה ברורה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קמ"ד, עמוד ב', לפי פירוש הרי"ף ש"סוחט לקדרה" הוא לתוך אוכל.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ח', הלכה ז'.
- ^ ראו כסף משנה שם, ופרשנים נוספים.
- ^ ראו תוספות לתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"א, עמוד ב'.
- ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק ט', הלכה י"א.
- ^ חידושי הרשב"א(נא, ד"ה הא). אך ראה בעל התרומה שחולק.
- ^ גמרא שבת נא עמוד ב
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.