פתיחת התפריט הראשי

מלחמת שכירי החרב (240-237 לפנה"ס) הייתה התקוממות מזוינת של חיילים שכירים ששירתו בצבאה של קרתגו, ונתמכו על ידי ערים לוביות מורדות שביקשו להשתחרר משליטתה של האימפריה.

מלחמת שכירי החרב
תאריך התחלה: 240 לפנה"ס
תאריך סיום: 238 לפנה"ס
משך הסכסוך: כשנתיים
מקום: אפריקה, סרדיניה,
עילה: סירוב הקרתגים לשלם לשכירים את המגיע להם.
תוצאה: ניצחון קרתגי
שינויים בטריטוריות: סרדיניה עוברת לשלטון הרפובליקה הרומית.
הצדדים הלוחמים

שכירי חרב, ברובם לובים, נומידים, וגאלים.

מפקדים
כוחות

בערך 25,000 קרתגים ונומידים

לפי פוליביוס 100,000. מספר מוגזם, אולם ככל הנראה יותר מאשר הקרתגים.

אבידות

בערך 20,000 חיילים ואזרחים.

לא ברור, רבות יותר מאשר הקרתגים.

המלחמה החלה בעקבות ויכוח על גובה השכר המגיע לצבאות שלחמו במהלך המלחמה הפונית הראשונה תחת קרתגו, בין השכירים לאימפריה המרוששת - שנאלצה לשלם פיצויי מלחמה גבוהים לרפובליקה הרומית ואיבדה חלק ניכר ממושבותיה והכנסותיה. המחלוקת גברה, עד שבשלב מסוים השכירים צרו על תוניס (עיר חסות קרתגית), ואף איימו ישירות על קרתגו עצמה אם לא ייענו דרישותיהם. בשלב זה נאלצה קרתגו להיכנע והודיעה על נכונותה להיענות לדרישות השכירים.

ייתכן והעניין היה מסתיים בכך, אולם שניים מהחיילים השכירים, ספנדיוס היווני ומאתוס הלובי, שכנעו את החיילים הלובים בני המקום שקרתגו עשויה שלא לעמוד בהבטחותיה ואף להתנקם בהם לאחר שיוסר המצור. השניים שהפכו עתה למנהיגים צבאיים שכנעו את שאר החיילים שגויסו מארצות שונות להצטרף למרד. מאוחר יותר הצטרפו גם ערים לוביות שביקשו להשתחרר מעולה של האימפריה.

בתחילה נמצאה קרתגו בנחיתות כמעט מוחלטת מבחינת חיילים, כסף ואספקה למול המורדים. לאחר תבוסות קשות בקרבות הראשונים תחת פיקודו של חנו הגדול, מונה חמילקרת ברקה, שלחם בסיציליה בראש צבא קרתגו (מפקדם לשעבר של שכירי החרב) למפקד העליון. מינוי זה הביא מפנה במלחמה שהביאה בסופו של דבר להכנעתם הסופית של שרידי המורדים על ידי ברקה ב-237 לפנה"ס.

תיאור מהלך הקרבות

תוכן עניינים

רקעעריכה

ב-241 לפנה"ס המלחמה הפונית הראשונה בין רומא לקרתגו הסתיימה בתבוסתה המוחצת של האימפריה הקרתגית. כחלק מהסכם השלום עליו אולצה לחתום נאלצה קרתגו לוותר על מרבית מושבותיה בים התיכון, לסגת מסיציליה ולשלם לרומאים פיצויי מלחמה מיידיים של 1,000 טאלנטים של זהב, ועוד 2,000 טאלנטים מדי שנה לתקופה של 10 שנים.

לאחר שנענתה לדרישות הרומאים קרתגו המרוששת מצאה עצמה עתה בדילמה קשה: מרבית צבאה שהשתתף בקרבות מול רומא היה מורכב מחיילים שכירים מחוץ לקרתגו ששירתו בצבאה במשך כ-23 שנה ועתה הצטברו המשכורות המגיעות לסכום גבוה במיוחד שספק אם קרתגו רצתה או אף יכלה לעמוד בו. השכירים בצבאה של קרתגו באו משבטים ועממים שונים מאירופה: איברים, גאלים, בליארים, ליגורים, קמפאנים ויוונים, זאת בנוסף לשכירי החרב הלובים והפרשים הנומידים מצפון אפריקה.

הייתה זו בעיה, מאחר שכ-20,000 שכירי חרב, עמדו לחזור במהרה מליליבאום שבסיציליה לקרתגו. גיסכון המפקד הקרתגי עסק בפינוים של השכירים דרך הים לחופי צפון אפריקה. בהיותו מודאג ממחנה גדול של צבא שכירים בלתי מאורגן זה שעשוי היה להתמקם סמוך לקרתגו ולהוות איום, ניסה גיסכון לארגן את תעבורת החיילים בצורה מסודרת, כאשר מטרתו הייתה להכניס כל פעם יחידה נפרדת של חיילים לתוך העיר ולשלם את שכרה.

אולם עיכובים מצד הממשלה הקרתגית, והאמונה שהשכירים ישתכנעו לקבל שכר מופחת מהמוסכם, גרמה בסופו של דבר להתאספות של כמעט כל השכירים סמוך לקרתגו.

החשש מהצבא הגדול שהתאסף בשלב זה סמוך לקרתגו הניע את הממשלה האוליגרכית לשכנע את השכירים לעבור לעיר הסמוכה סיכה, 170 ק"מ דרום מערבית לקרתגו, כשהם לוקחים איתם את משפחותיהם וציודם הרב.

בהגיעם לסיכה, השכירים הקימו מחנה בסמוך לעיר והחלו לערוך את חישובי השכר אותם עמדו לתבוע מממשלת קרתגו. כאשר חנו הגדול נפגש עם מפקדי הצבא הוא דחה את דרישותיהם, בטענה שקרתגו לא תוכל בשום אופן לעמוד בתשלום כה מופרז בשל פיצויי המלחמה לרומא.

שכירי החרב שהביעו מורת רוח רבה מהדחייה של דרישותיהם ולא בטחו בחנו, שהצטייר ביניהם כאציל קרתגי יהיר, אדם רודף בצע ומושחת, נתנו יותר אמון במפקדיהם לשעבר אותם שירתו מנאמנות בשנות המלחמה הארוכות בסיציליה. חנו הגדול, אדם שמן הלבוש בבגדי פאר, נשא נאום ארוך בפיניקית שכלל לא הובן על ידי מרבית השכירים שדיברו בשבע שפות שונות. בשלב מסוים החיילים הממורמרים לא יכלו לשאת עוד את חזותו ואת דבריו ותקפו את פמלייתו תוך שהם מאלצים את האציל הקרתגי להמלט על סוסו. תוך זמן קצר התארגנו השכירים, חימשו את עצמם וצעדו בכוח של כ-20,000 איש לכיוון קרתגו כשהם עורכים מצור על העיר תוניס כ-21 ק"מ מהבירה הקרתגית.

הממשלה הקרתגית שחשה מאוימת וחששה מעימות צבאי, הייתה מעוניינת במשא ומתן נוסף עם השכירים. שכירי החרב שחשו נבגדים על ידי מפקדם הנערץ חמילקרת ברקה משום שלא נשלח לנהל עמם משא ומתן מלכתחילה, הסכימו לדון עם גיסכון. מאחר שחשו עתה שהם בעמדת מיקוח טובה מול קרתגו ניפחו את דרישותיהם הכספיות המקוריות, כשהם תובעים (בנוסף) תשלום למגויסים הלובים שלא נמנו על שכירי החרב, לנומידים ואף לעבדים נמלטים ואיכרים מקומיים, שהסתפחו לצבא השכירים המתגבש וכלל לא היו זכאים לתשלום שכר. לקרתגו לא הייתה ברירה אלא להיכנע לדרישותיהם.

מהלך הקרבותעריכה

על אף ההסדר המשופר שהוצע עתה למורדים, ספנדיוס ומאתוס לא היו מוכנים להתפשר מאחר שהאמינו שלאחר ששכירי החרב יעזבו את חופי אפריקה קרתגו תחזור בה מהבטחותיה כלפי שאר המורדים. בשנת 240 לפנה"ס גיסכון וקציני צבא קרתגים נוספים נלקחו בשבי על ידי מנהיגי המורדים שפתחו עתה במלחמה גלויה כנגד קרתגו.

האוכלוסייה הלובית שכרעה תחת נטל המיסים הכבד ראתה בכך שהות לנסות ולהשתחרר מעולה של האימפריה והושיטה למורדים עזרה מקומית. לקרתגו היו עדיין מספר שכירי חרב נאמנים בתוך תוניס, והיה באפשרותה לשנע את השכירים שנותרו בסיציליה ולשכור מגויסים טריים.

קרתגו החלה מארגנת צבא המורכב משכירי חרב ואזרחי העיר שהושם תחת פיקודו של חנו. בעוד חנו מקדם את כוחותיו הטילו צבאות המורדים מצור על הערים אוטיקה וביזרטה הנאמנות לקרתגו. חנו הגיע אל אוטיקה והצליח לכבוש את מחנה המורדים ולסיים את המצור, אולם התקפת נגד מצד המורדים תפסה את צבאו לא מוכן, והוא מצא עצמו נצור עם צבאו המוכה באוטיקה. בהמשך נחלץ חנו מהעיר עם צבאו, אולם כשל בלחימה עם המורדים, והמצור נמשך. בעקבות כישלונו של חנו גויס בקרתגו צבא חדש, תחת פיקודו של חמילקרת. הקרב הבא התנהל סמוך לנהר באגרדאס, ובו הביס חמילקרת את צבאו של ספנדיוס. לאחר מכן נחל חמילקרת ניצחון נוסף בסיועו של נארוואס הנסיך הנומידי שערק משורות המורדים.

בעוד המלחמה נמשכת, מונה בתחילה חמילקרת לפיקוד משותף עם חנו, ולבסוף לפיקוד מלא של הצבא הקרתגי. על אף נחיתות מספרית מול כוחות עדיפים ומנוסים של שכירי החרב הצליח ברקה להנחיל להם תבוסות חוזרות ונשנות בזכות עורמתו הצבאית והבנתו הפסיכולוגית את נפש המורדים שגרמה לרבים מהם לחזור ולשרת תחת "המצביא הנערץ".

הקרב האחרון שהתנהל מול המורדים היה קרב משור. בקרב זה פיתה חמילקרת את המורדים הנותרים לתוך עמק צר, כשחייליו חומקים החוצה במהירות מתוך העמק ומדרדרים אבנים גדולות שחסמו את פתחי הכניסה והיציאה מתוכו. המורדים הלכודים לא הצליחו להיחלץ מהמלכודת והחלו גוועים ברעב. בעזרת תגבורות של חנו וגנרל בשם חניבעל (לא חניבעל הידוע בנו של ברקה) הוכרעו לבסוף שרידי המורדים.

מלחמת שכירי החרב שתוארה על ידי הסופר הרומאי פוליביוס נחשבה מלחמה עקובה מדם אפילו בסטנדרטים של אותה תקופה. הלחימה הסלימה כאשר מנהיגי המורדים עינו ורצחו את אסיריהם הקרתגים והביאה לתגובה דומה מצד הצבא הקרתגי. המורדים שברו את רגליהם וזרועותיהם של גיסכון וכ-700 מאנשיו, ראשיהם נכרתו, הם נצלבו והושלכו גוססים לתוך בורות. הקרתגים הגיבו במעשי אכזריות דומים.

מנהיגי המורדים הראשיים ספנדיוס ומאתוס נלקחו בשבי. ספנדיוס נצלב למוות ומאתוס הובל בתהלוכה בתוך קרתגו כאשר הוא כבול ומעונה קשות על ידי האזרחים הזועמים עד למותו.

אזכורים בתרבותעריכה

מלחמת השכירים מתוארת ברומן ההיסטורי, "שלמבו", שכתב הסופר הצרפתי גוסטב פלובר ב-1865. בספר מתאהב הגיבור מאתוס בשלמבו ביתו של חמילקרת ברקה. דמותה של שלמבו מתוארת גם בסרט האיטלקי "אהבותיה של שלמבו" (1960), מסוגת סרטי סנדלים וחרבות.

לקריאה נוספתעריכה

  • Dexter Hoyos, Truceless War, Carthages Fight for Survival, 241 to 237 BC, History of Warfare 2007.

קישורים חיצונייםעריכה