המלחמה הפונית הראשונה
המלחמה הפונית הראשונה, שבה לחמו קרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים) והרפובליקה הרומית זו בזו, התחוללה בשנים 264 עד 241 לפנה"ס. הייתה זו הראשונה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין שתי מעצמות של העולם העתיק באגן הים התיכון, שבמרכזה המאבק על השליטה בסיציליה. מקץ 23 שנות לחימה בים וביבשה, לצד הפוגות ממושכות, ניצחה רומא, שכבשה את סיציליה וכפתה על קרתגו תנאי שלום קשים.
 | ||||||||||
| תאריכים | 264 לפנה"ס – 241 לפנה"ס (כ־23 שנים) | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מלחמה אחרי | המלחמה הפונית השנייה | |||||||||
| מקום | סיציליה, הים התיכון, פשיטות מעטות על איטליה ועל צפון אפריקה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון רומאי | |||||||||
| שינויים בטריטוריות | ראו בפסקה תוצאות המלחמה | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
הצדדים הלוחמים
עריכהרומא
עריכה
ערך מורחב – הרפובליקה הרומית
בתקופה זו שלטו הרומאים בכל חצי האי האפניני עד מרגלות האלפים. רומא הייתה בעלת משטר רפובליקני שנשען בעיקר על הקבוצות החזקות מבחינה כלכלית בחברה הרומית. כל שנה נבחרו שני קונסולים שהיו שווים זה לזה בעוצמתם החוקית. בעת מלחמה יצא אחד הקונסולים או שניהם בראש צבאותיה של רומא לקרב. לצד האזרחים הרומאים התבססו הרומאים על מספר גדול של בעלות ברית ששירתו בצבא הרומי. בתחילת המלחמה לא היה ברשותה של רומא צי והיא השתמשה בצי של בעלות הברית הימיות (הערים היווניות של יוון הגדולה בדרומו של חצי האי האפניני).
הצבא הרומי הורכב מלגיונות של אזרחים וכוחות עזר של הצבא הרומי מבין בעלות בריתה. לא ידוע בוודאות מה היה גודלו של הלגיון בעת המלחמה הזאת, אך נהוג לשער שהנתונים של פוליביוס שניתנו עבור המלחמה הפונית השנייה תקפים גם כאן. על פי פוליביוס כלל הלגיון הרומי 4,200 חיילים, מהם 1,200 קלים והיתר כבדים. לא הרבה ידוע על חימושו של החייל הרומי במלחמה זו, אך סביר להניח שציוד המיגון היה דומה לזה שהשתמשו בו במלחמה הפונית השנייה וכלל מגן גדול בשם סקוטום, שריון גוף ופרטי מיגון אחרים. כלי נשקו של החייל הרומי היו שונים מאלו שהופיעו במלחמה הפונית השנייה וכללו חרב ישרה הדומה לחרב היוונית קופיס וחנית הטלה, אם כי לדעת ההיסטוריונים בשלב זה טרם חומשו הלגיונרים בפילום בעל החוד המתעקל.
כאמור, הרומאים נכנסו למלחמה ללא צי משלהם, אך בהמשך בנו ציים גדולים שהשתוו בגודלם לצי הקרתגי. הספינה הגדולה ביותר שהייתה בשימוש במלחמה היא חמש חתרית שלפי פוליביוס הרומאים הציבו עליה 300 חותרים ו-120 חיילי צי. חמש חתרית הייתה מצוידת באיל ניגוח ובגרסה הרומית גם בגשר נחיתה שנקרא "עורב" לפשיטה על הסיפון.
קרתגו
עריכה- ערך מורחב – קרתגו
קרתגו הייתה מושבה פיניקית של בני צור שנוסדה במאה ה-9 לפנה"ס. היא שכנה בשטחה של תוניסיה המודרנית. בשלב זה בהיסטוריה שלה התפתחה המושבה הפיניקית הקטנה לעיר-מדינה גדולה עם מוסדות שלטון, כלכלה, דת ומנהל מפותחים. היא שלטה במישרין או בעקיפין על ידי פיקוח על בעלות ברית ומשלמי מס על כל השטח הצפון אפריקאי, מתוניסיה המודרנית עד מצר גיברלטר. כמו כן, היו לה מספר אחזקות בדרום חצי האי האיברי, חלק מסיציליה וכמה איים בים התיכון. בראש המדינה עמדו שני פקידים נבחרים שנשאו בתואר "שופט", אך בניגוד לרומאים השופטים לא פיקדו על הצבאות בשדות הקרב. הפיקוד היו נתון בידיו של גנרל ממונה שהחזיק בתפקיד ללא הגבלת זמן עד אשר נקרא לשוב לקרתגו.
הצבא הפיניקי התבסס על שכירי חרב והפיקוד היה נתון בידיהם של קצינים קרתגים. הקרתגים גייסו ללא הבחנה את בני כל העמים שרצו לשרתה, והקימו צבאות גדולים של שכירי חרב שמספרם הגיע לעשרות אלפי בני אדם. חלק אחר של הצבא סופק על ידי בעלות בריתה, בעיקר על ידי ערים פוניות אחרות בצפון אפריקה. בני קרתגו עצמם לא היו חייבים בשירות מחוץ לאפריקה. לצד חיל רגלים ופרשים כלל הצבא הקרתגי פילים רבים. פילים קרתגנים היו קטנים יחסית ולא הורכבו עליהם קשתים או חיילים אחרים והפיל עצמו היה כלי הנשק. לא ידוע מה היה חימושם של החיילים הקרתגים, אך משערים שהם שמרו על כלי נשק שהיו מקובלים במולדתם.
בניגוד לרומא, קרתגו הייתה מעצמה בעלת היסטוריה ימית ארוכה. בתחילת המלחמה נהנתה משליטה בלתי מעורערת בים, אך בהמשך המלחמה ספגה כמה תבוסות כואבות בזירה הימית ובסופו של דבר הפסידה במאבק על הים וכתוצאה מכך גם במלחמה כולה. הצי הקרתגי היה דומה לצי הרומי, למעט גשר הנחיתה שלא היה בשימוש בספינות הקרתגיות. עיקר הטקטיקה של בני קרתגו הייתה ניגוח ולא פשיטה על הסיפון שהייתה נהוגה בצד הרומי.
הרקע למלחמה
עריכההיירון השני שליט (טיראן) סירקוסאי, ירש ממלכה קטנה במזרח סיציליה, שבדורות קודמים חלשה על שטח גדול בהרבה. הוא שאף להרחיבה, להשיב את הערים שאבדו, ובהן מסנה (מסינה של היום, בקצה הצפון-מזרחי של סיציליה) בה משלו המאמרטינים (אנ'), שכירי חרב שמוצאם מאיטליה, שהשתלטו על העיר בכוח בשנת 289 לפנה"ס. משפנה נגדם היירון, יצאו שתי משלחות מאמרטיניות אל הקרתגים והרומים (אולי בהפרש זמן; מכל מקום, ברור כי המסע לרומא ארך זמן רב בהרבה). הקרתגים, שהחזיקו בחלק גדול ממערב האי, בעיקר בערי נמל ששימשו להם תחנות מסחר, נענו ברצון. משהתייצב חיל המשלוח הקרתגי במסאנה, נסוגו הסיראקוסאים. למפקד חיל המשלוח, מצדו, לא הייתה כל כוונה לעזוב את העיר, והוא וחילו חנו באקרופוליס של מסאנה. בכל זאת עלה בידם של המאמרטינים לגרשו "בתחבולות ובאיומים" (כך פוליביוס, היסטוריה, 1, 11; פוליביוס מציין כי הקרתגים דאגו להוציא את המפקד להורג בעקבות נסיגתו, על פי נוהג שרווח אצלם).
בשלב זה החליטו הרומאים להתערב. לא הייתה זו החלטה פשוטה עבור הסנאט הרומי: רומא הייתה חתומה על חוזה (משנת 306 לפנה"ס) עם קרתגו, שתחם את תחומי ההשפעה של שני הצדדים במערב הים התיכון. טיעונים שונים שעמדו כביכול בלב הדיון נזכרים במקורות, במיוחד החשש מפני השתלטות קרתגית על סיציליה כולה, וסכנה לאיטליה עצמה – קשה ליישב זאת עם מדיניות הקרתגים עד אז – וכן שאלת הצידוק המוסרי להתערבות, שהלא רומא עצמה פעלה בתקיפות, זמן קצר קודם לכן ובמצב עניינים דומה, נגד שכירי חרב מבין אזרחיה. בסופו של דבר נפלה ההכרעה לכרות ברית עם המאמרטינים (שרק מתוקף ברית הגנה מותר היה לצאת למלחמה "צודקת", שתזכה לאישור דתי), לטענת פוליביוס, בתוקף החלטת העם (מן הסתם בהצבעה באספת הקנטוריות), שכביכול מסר לו הסנאט את ההכרעה הגורלית. הקונסול אפיוס קלאודיוס קאודקס יצא למסנה, שכבר יצא ממנה המפקד הקרתגי, והמאמרטינים תכננו למסור לו את השליטה בה. לנוכח ההתערבות הרומית, מיהר היירון טיראן סירקוסאי לכרות ברית עם הקרתאגים ולהטיל מצור על מסנה. אפיוס חצה את מצר מסנה, תקף את מחנה הסירקוסאים והביסם לאחר קרב ממושך. היירון נסוג לעירו, ואפיוס גמר אומר לתקוף את הקרתגים בהקדם האפשרי. כך, בשנת 264, נפתחה המלחמה באי, שעדיין הייתה בגדר סכסוך טריטוריאלי מוגבל, שסופה שהסלימה לכדי עימות כולל בין חילות וציי הקרתגים והרומים (האחרונים כלל לא היה להם צי של ממש קודם למלחמה) בסיציליה, בסרדיניה, בקורסיקה, בים התיכון ובחוף אפריקה הצפונית (באזור תוניסיה של היום).
זירות המלחמה
עריכהלבד מכמה פשיטות קרתגיות על איטליה ופלישות רומיות על אפריקה ושטחים קרתגיים אחרים שלא הניבו הרבה, הלחימה התמקדה בעיקר בסיציליה ובמים הסמוכים לה.
סיציליה בתקופה הזאת הייתה מחולקת בין יישובים יווניים וקרתגיים. היישובים היווניים שכנו במזרחו של האי ותפסו את עיקר שטח האי (כ-70%–80%). העיר היוונית הגדולה והחשובה ביותר הייתה סירקוסאי. החלק המערבי היה נתון מזה זמן רב תחת שליטה קרתגית. תושביו המקוריים של האי שרדו, אך רובם ככולם נבלעו בתוך התרבות היוונית והקרתגית ולא היוו כוח משמעותי.
האי שוכן בסמוך לקצה ה"מגף" האיטלקי עם מצר צר שמפריד ביניהם, אך גם הדרך מקרתגו לאי לא הייתה ארוכה במיוחד ולא הייתה בעיה לאף אחד מהצדדים לתגבר את כוחותיהם.
מהלך המלחמה
עריכה
את המלחמה הפונית הראשונה ניתן לחלק לשלושה שלבים:
שלב ראשון (264–262 לפנה"ס): הכרעת סירקוסאי
עריכהבשלב זה עדיין הייתה המלחמה מצומצמת – רומא ניסתה לכפות על הכוחות השולטים בסיציליה – קרתגו וסיראקוסאי – לכאורה הכרה במעמדה של רומא כבעלת ברית של מסאנה, ולמעשה (כמשתמע מכך) הכרה כמעצמה בעלת אינטרסים ולפיכך אמירה בענייני סיציליה.
בשנת 264 נחתו הכוחות הרומיים בסיציליה ורומא הכריזה מלחמה על שתי היריבות. סירקוסאי, החלשה יותר, נכנעה בשנת 263 ובכך למעשה השיגה רומא חלק ממטרתה. חוזה השלום שנחתם עם סירקוסאי הבטיח פיצוי כספי כבד לרומא, אך גם הכיר בשלטונה של סירקוסאי על העיר והשטחים הסובבים אותה, ברדיוס של כ-50 ק"מ מסביבה.
קרתגו לא השלימה עם המצב אלא נערכה ללחימה ברומא ולפיכך תקפה רומא בעומק השטח הפוני וכבשה אחרי מצור את העיר החשובה אגריגנטום (אקרגס) הנמצאת בחופה הדרומי של סיציליה. העיר נבזזה בידי החילות הרומיים והשבויים נמכרו לעבדות. היחס הקשה של רומא אל אגריגנטום וסירקוסאי הוביל להימנעות הערים האחרות בסיציליה מכניעה לרומאים.
שלב שני (262–255 לפנה"ס): שינוי יעדים
עריכהרומא שינתה את יעד המלחמה לכיבוש בפועל של סיציליה, ובנתה לצורך כך צי מלחמה, זו הפעם הראשונה בתולדותיה, כדי שתוכל להתמודד עם הצי הקרתגי החזק. הרומאים ידעו, כי בשל חוסר ניסיונם הימי הם נופלים מן הקרתגים בשימוש בטקטיקות הימיות המקובלות – תמרון לשם ניגוח והטבעת אוניית האויב; על כן התקינו על סיפוני אוניותיהם גשרי נחיתה ניידים מצוידים בקרס ברזל, שהוטלו באמצעות מנוף על סיפון אוניית היריב וננעצו בו. משהוטלו הגשרים, הסתערו החיילים הרומיים אל אוניות הקרתגים והכריעו את צוותיהן בלוחמת פנים אל פנים.
ההתנגשות הימית הראשונה נערכה ליד מילאי (260) והסתיימה בניצחון רומי. בעקבותיו הרחיבה רומא את זירת המלחמה לקורסיקה וסרדיניה (259) ולאחר הכרעתם של הפונים בקרב ים ליד כף אקנומוס (256), נחתו שני לגיונות בחוף אפריקה וניצחו את הצבא העומד מולם.
הרומאים ניסו להגיע להסכם על כניעתה של קרתגו, אולם זו דחתה הסכם זה, שכלל תנאים קשים עבורה. קרתגו סירבה להיכנע, ובמהלך החורף אימנה צבא שכלל אזרחים ושכירים בידי קצין ספרטני. באביב 255 תקפו הכוחות הרומים שנית את קרתגו מבלי לחכות לתגבורת מאיטליה. הצבא הרומי הובס בקרב בגרדס ומפקדו נפל בשבי הפונים. שרידי הצבא הרומי חולצו בידי הצי שאף ניצח צי פוני שיצא לקראתו (קרב הרמאיון), אולם סערה שפרצה בדרכם לאיטליה הטביעה למעלה ממאתיים חמישים אוניות על צוותיהן ואנשי הצבא שבהן – עשרות אלפי אבדות.
שלב שלישי (254–241 לפנה"ס): ריכוז המאמץ בסיציליה עד להכרעה
עריכהבשלב זה התמקדו הרומאים בסיציליה ודחקו את הפונים למערב האי. במהלך תקופה זו הסתפקו הרומאים בפשיטות הטרדה בלבד על חופי אפריקה ובהגנה מקומית על חופי דרום איטליה מפני פשיטות הנגד שביצעו הפונים. הפונים הוטרדו באותה התקופה גם בבעיות מבית – התקוממות של השבטים הנומידיים שבשליטתם.
בשנת 254 נכבשה פאנורמוס ("ציץ" בפיניקית, היום פאלרמו), אך ניסיון הכיבוש של ליליבאיום ב-253 הסתיים בכישלון. כישלון זה, יחד עם אובדן נוסף של ספינות עקב סערה השהה את המשך המתקפה הרומאית. הפונים מצדם לא נקטו ביוזמה רצינית בתקופה זו, ייתכן שבשל הבעיות מבית. ב-250 ניסה צבא פוני מתוגבר בפילים לכבוש חזרה את פאנורמוס, אולם התקפתם הסתיימה בתבוסה. תבוסה זו גרמה לנסיגתם גם מהעיר סלינוס ולהתבצרות בליליבאיום. משנה זו ואילך קיימו הרומאים מצור קבוע על ליליבאיום. המצור נמשך עד לשנת 241, כשכל הניסיונות הרומיים להבקיע את הגנת העיר נכשלו.
בשני קרבות ימיים שהתקיימו בשנת 249 נחלו הרומאים מפלה: ניסיון למתקפת פתע על הצי הפוני בדרפאנה כשל לאחר פעולה מבריקה של מפקד הצי הפוני וטעות של המפקד הרומי והביא לאובדנן של 93 אוניות רומיות. זה היה הניצחון הפוני היחיד בקרב ימי במלחמה הפונית הראשונה. בהמשך, יירטה שייטת פונית צי אספקה רומי שלווה ב-120 אוניות קרב תוך יישום לקחים שנלמדו בקרבות הקודמים והימנעות מקרב מגע. על ידי דחיקת אוניות התובלה לחוף סלעי וחשיפת אוניות הקרב לסערה, טובעו כל האוניות הרומיות למעט 20, ובכך למעשה איבדה רומא את כוחה הימי למשך מספר שנים.[1] גם כישלון רומי זה לא נוצל על ידי קרתגו להעברת היוזמה לידיה.
ב-248 הידקה רומא את קשריה עם סירקוסאי על ידי חידוש ההסכם, שקידם את מעמדה של זו – מהלך שהבטיח את העורף הרומאי במזרח סיציליה.
ב-247 מינו הפונים מפקד חדש לסיציליה – חמלקרת ברקה. חמלקרת העביר במידת מה את היוזמה ההתקפית לידי הפונים: פשט על החופים של דרום איטליה, איגף בדרך הים ואיים על הכוחות הרומיים בפאנורמוס ואלה שצרו על ליליבאיום ודראפנה. אולם הצלחותיו היו חלקיות בלבד וכוחותיו לא הצליחו להסיר את המצור.
בין השנים 244–242 התמקדה רומא בבנייה מחדש של צי המלחמה שלה, שנבנה מתרומות (עקב הידלדלותו של אוצר המדינה). בשנת 241 הפליג הצי לסיציליה. הפונים, שלא ציפו להופעה מחודשת של כוח ימי רומי, נתפסו ללא כוחות ימיים באזור וגיוס חפוז של אוניות שנשלחו לעזרה נתקל במארב רומי מתוכנן היטב ובתבוסה פונית. תבוסה זו ניתקה למעשה את האספקה של הנצורים ולא הותירה להם עוד כל סיכוי. קרתגו נאלצה להיכנע ולפנות את סיציליה.
תוצאות המלחמה
עריכההסכם הכניעה של קרתגו – "הסכם לוטאטיוס" (אנ') ב-241 לפנה"ס, על שם הקונסול הרומאי גאיוס לוטאטיוס קאטולוס שפיקד על כוחות רומא בסיציליה וחתם על ההסכם עם חמלקרת ברקה – כלל פינוי מלא של כוחותיה מסיציליה, החזרת כל השבויים הרומיים שבידיה ותשלום פיצויים בסך 3,200 כיכר כסף (2,200 במשך 10 שנים ובנוסף 1,000 באופן מיידי). האיים שבין סיציליה לאיטליה (אוסטיקה והאיים הליפאריים), וכן האיים בסמוך לחופה הצפון-מערבי של סיציליה (האיים האגאדיים) עברו לשליטת רומא, ועל הפונים נאסר לשוט במימי איטליה ולגייס בה שכירים. בנוסף, ההסכם כלל התחייבות הדדית שלא לפגוע בבעלי הברית של הצד השני, התחייבות שתהיה לה משמעות רבה בסיבות שהביאו לבסוף לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. בנוסף, הפיצויים הגבוהים הקשו על קרתגו לשלם את שכרם של חייליה השכירים, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת שכירי החרב.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- פוליביוס, היסטוריה. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. כרך ראשון, ספרים א–ו. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א/1991.
- ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, פרק ז: המלחמה הפונית הראשונה, עמ' 107–128. ירושלים, הוצאת מאגנס, תש"ן.
- J.F. Lazenby. The First Punic War. Stanford, Stanford Univesity Press, 1996.
- Brian Caven. The Punic Wars. London, Book Club Association, 1980.
קישורים חיצוניים
עריכה
- המלחמה הפונית הראשונה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- המלחמה הפונית הראשונה, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית, עמ' 119–120.