מיתני
מִיתַנִּי הייתה ממלכה חורית ואמורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בשם חַנִיגַלְבַּת (ייתכן שיש לקרוא שם זה כחַֿנִי־רַבַּת, השם האמורי של מיתני[1]), שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם השם סֻבַּרֻ (אנ') בהקשר של מיתני, וכן חֻרִי – ארץ החורים (EA24, במכתבו של תושרתה מלך מיתני לאמנחותפ השלישי מלך מצרים). מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה בתל אל-פח'ריה. תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-ודה כמו מיתרה ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.[2]
.jpg)
תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו"תוּשרַתַּה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי – אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.
במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־14 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר, שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.
יריבתה העיקרית של מיתני מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים. מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני". שופילוליומה חילק את מיתני לשלושה חלקים, כאשר בחלק המערבי של מיתני הקים מדינת חיץ בשם חנגלבת והעמיד בראשה את הנסיך שתיוזה, נצר לבית המלוכה החורי. בחוזה הברית שנחתם ביניהם מופיעים כעדים בין אלי מיתני גם ארבע אלוהויות הודו-אריות מובהקות – מיתרה, ורונה, אינדרה ו-נסתיה.[4]
המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי במאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ואיחוד של שתי הממלכות.
ארכיון מכתבי אל-עמארנה כולל 14 מכתבים מתושרַתַּה (אנ') מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.[5]
משבר תקופת הברונזה המאוחרת - שהוא הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס - הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי העפירו.
קישורים חיצוניים
עריכה
- מיתני, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- מיתני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ Miguel Valério, Hani-Rabbat as the Semitic name of Mitanni, Journal of Language Relationship 6, 2011-01-01, עמ' 173–184 doi: 10.31826/jlr-2011-060113
- ^ מלכות מיתאני והקשר להודו-ארים מתרבות 'אנדרונובו
- ^ Labib Habachi, The Obelisks of Egypt, skyscrapers of the past, American University in Cairo Press, 1985, עמ' 147
- ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, 2009, 4.
- ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 41