פתיחת התפריט הראשי

מְנַשֶּׁה הוא דמות מקראית, בנו הבכור של יוסף; אמו הייתה אסנת בת פוטי פרע והוא אביהו הקדמון של שבט מנשה.

יעקב מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים. ציור מעשה ידי רמברנדט משנת 1656. שמן על קנבס.

בספר בראשית[1], כחלק ממניין בני ישראל, מופיע גם מנשה. תרגום השבעים מוסיף לפסוק זה גם את צאצאי מנשה: ויוולד למנשה אשר ילדה לו פילגשו הארמייה את מכיר, ומכיר הוליד את גלעד[2].

מצאצאיו הידועים בתנ"ך היו גדעון ויפתח הגלעדי[3] ובנות צלפחד[4].

תוכן עניינים

מדרש שמועריכה

ההסבר לשמו של מנשה ניתן במקום סיפור לידתו[5]: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת־שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי־נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת־כָּל־עֲמָלִי, וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִי" פירוש המילה נַשַּׁנִי הוא הִשְׁכִּיחַ. והכוונה כאן שסבלו של יוסף נשכח, כאשר נולד לו בן. יוסף בן מתתיהו מסביר את השם על דרך המסורה כ'גורם לנשיה', משום שאביו מצא באושרו שכחה לאסונות שפקדו אותו[6].

ברכת יעקבעריכה

כאשר בירך יעקב את שני בני יוסף לפני מותו, הקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור.

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם--וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם--עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי: כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי--גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם. כ וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"

יעקב ממאן לברך את מנשה הבכור תחילה. יעקב בוחר לברך את שני האחים בברכה אחת, שלא כיצחק, וזאת, כנראה, כדי למנוע קנאה בין האחים. יוסף מודע לתוקפה של ברכה זו, והוא מבין שאפרים הצעיר יזכה בברכה המיועדת לבכור, שהרי יעקב מניח על ראשו את יד ימינו. השורש ד-ג-ה בפסוק ט"ז הוא שורש נרדף לשורש השם אפרים: פ-ר-ה ומתפקד כמדרש שם סמוי הרומז כי לצעיר עיקרה של הברכה. במעשה הברכה ישנו רמז לגזילת הברכה של יעקב מעשו[7].

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מנשה בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מ"ו, כ'.
  2. ^ תרגום השבעים לתורה, מהדורת צבי קארל, ירושלים, החברה לחקר המקרא בישראל, 1979, עמ' 60.
  3. ^ שופטים, ו'; שם פרק י"א.
  4. ^ במדבר, כ"ו, ל"ג.
  5. ^ ספר בראשית, פרק מ"א, פסוק נ"א.
  6. ^ קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, עמ' 47.
  7. ^ יאיר זקוביץ, יעקב הסיפור המפתיע על אבי האומה, אור יהודה, דביר, 2012, עמ' 166-155.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.