מעמד הר הזיתים

ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.
אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מעמד הר הזיתים הוא מעמד טקסי שקיים בהושענא רבה המרכז היהודי שישב בארץ ישראל בתקופה המוסלמית המוקדמת, החל מהמאה ה-7 ועד שנות ה-70 של המאה ה-11.

כללי עריכה

הטקס התקיים אחת לשנה, בהושענא רבה - היום האחרון של חול המועד סוכות בירושלים. בטקס השתתפו עולים לרגל מהארץ ומחוצה לה שכללו כהנים, ראש הישיבה הארץ ישראלית ופמלייתו, אורחים שונים וכן מפגינים.

מטרת הטקס הייתה לבסס את חשיבותו של המרכז היהודי הרבני הארץ-ישראלי והוא היווה מעין מפגן כוח של היהדות הרבנית המקומית. טקס זה מזכיר בחגיגיותו את הטקס המקביל שהתקיים במרכז היהודי בבבל (החזק יותר) למינוי ראש הגולה. בשני המקרים, נועד הטקס לבסס את ההנהגה המקומית, אך שלא כמו בטקס הבבלי, שם שררתו הייתה מוגבלת לתחומיה של יהדות המזרח בלבד (בבל, פרס, תימן), הטקס הארץ-ישראלי נועד לבסס את מעמדו במעגלים מתרחבים: ירושלים - ארץ ישראל - הרשות הארץ-ישראלית - העולם היהודי כולו.

מהלך הטקס עריכה

הקפות הר הבית עריכה

הטקס התחיל בשבע הקפות סמליות של שערי הר הבית כביטוי לכיסופי היהודים לשוב ולבנות את בית המקדש שעמד במקום. לאחר סיום ההקפות, התכנס כל ההמון ברחבה שמדרום להר-הבית ומשם החלה התהלוכה, בהובלת ראשי הישיבה, לנוע לכיוון הר הזיתים תוך כדי אמירת מזמורי תהילים ופיוטים שחוברו במיוחד עבור המעמד. בין מלווי התהלוכה היו גם מאבטחים שנשכרו במיוחד כדי להגן על המשתתפים מפני ידויי אבנים מצד נוכרים ומפגינים יהודים קראים.

כיסא החזנים עריכה

הצועדים הגיעו להר הזיתים והתכנסו בראשו סביב אבן גדולה שכונתה כסא החזנים. על פי המסורת, השכינה, שנסתלקה מירושלים להר הזיתים עם חורבן בית שני ושרתה שם שלוש שנים וחצי[1], שרתה על אבן זו[2]. אבן זו הפכה לסמל להמשכיות קדושת המקום ולרציפות היישוב היהודי בארץ-ישראל.

בנקודה זו התקיימה סעודה מפוארת והחל הטקס עצמו בניצוחו של ראש הישיבה. לאחר שדרש, החל ראש הישיבה באמירת ברכות למשתתפים ולכל בית ישראל בקהילות השונות. כמו כן, בשלב זה הוכרז על מינויים שונים בישיבה וקידומם של תלמידים ב"נתיבה" - מסלול הקידום הישיבתי וכן הוענקו תוארי כבוד לתורמים הגדולים. לאחר מכן, נפרש אריג מיוחד על גבי האבן, עליו הונחו תרומות נוספות.

קביעת לוח השנה והמועדים עריכה

הישיבה הארץ-ישראלית שמרה על סמכותה הסמלית והבלעדית להכריז על סדרי לוח השנה - עיבור שנים וחודשים. במהלך הטקס, נקבע הלוח לשנה הקרובה והוכרזו זמני המועדים. גם חלק זה של הטקס נועד לקבוע את מרכזיותה של הנהגת הישיבה וסמכותה, כיורשתה של הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית ומשם הייתה אחראית בלעדית ומוסמכת לקביעת לוח השנה.

הכרזת חרמות פומביים עריכה

לקראת סיום הטקס הוכרז חרם על קראים[3], מתאסלמים ויהודים נוספים שסטו מהדרך הרבנית המקובלת על מארגני הטקס. בספר הקבלה, הראב"ד (חכם רבני ומתנגד לקראים שחי בספרד לאחר שהטקס כבר הפסיק להיות נהוג) מספר על מעמד זה בלשון ציורית: "הרבנין היו מוציאים ספר תורה ומחרימין שמות המינים בפניהם והם שותקים כמו כלבים אילמים". המעמד היה ניסיון לביסוס ולחיזוק סמכותה של היהדות הרבנית אל מול היהדות הקראית. אולם נראה שבסופו של דבר, עקב מעמדם הבכיר יותר של הקראים בירושלים, לא הצליחו הרבניים לקיים טקס זה בכל שנה כרצונם מאחר שהקראים הצליחו לערב את השלטונות לטובתם ולמנוע נוהג זה.

תולדות המעמד עריכה

ראיות קדומות על קיומה של עלייה לרגל ממוסדת להר הזיתים נמצאות בפיוטים של רבי פינחס ברבי יעקב הכהן, בן המאה ה-8.[4] אולם, תיעוד מפורש של הההתכנסות הטקסית בהר הזיתים בהושענא רבה נזכר לראשונה בכתבי הפולמוס של רב סעדיה גאון ואהרן בן מאיר בעת פולמוס לוח השנה בראשית המאה ה-10. אז הוזכר בפיורש הנוהג להכריז על קביעות השנה הקרובה בהושענא רבה במעמד בהר הזיתים. מסורות שונות על המעמד, ועל השתתפותו של רב האי גאון בו, התגלגלו לאשכנז ונזכרות בספר חסידים.

לקריאה נוספת עריכה

  • חיים זאב הירשברג, "ענייני הר הזיתים בתקופת הגאונים", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה יג (תש"ז), עמ' 156–164.
  • ישראל רוזנסון, "'בעלות עם לחוג בשילוש פעמים': על עלייה לרגל להר הזיתים בפיוט הארץ-ישראלי הקדום", סיני קיז (תשנ"ו) עמ' קעו–קפה (להורדה).

הערות שוליים עריכה

  1. ^ איכה רבה, פתיחתא כה
  2. ^ יד יצחק בן צבי והאוניברסיטה העברית, ספר ירושלים: התקופה המוסלמית הקדומה, 1987, עמוד 147-148
  3. ^ משה גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון, תשמ"ג, עמ' 459
  4. ^ שולמית אליצור, פיוטי רבי פינחס הכהן, ירושלים תשס"ד, עמ' 223–224.