מצלמת קולנוע

מצלמת קולנוע (מסרטה) היא מצלמה המצלמת תמונות רבות בזו אחר זו, במהירות, ליצירת סרט קולנוע.

מגוון מצלמות אגפא 8 מ"מ

מצלמת בולקס 16 מ"מ

רקע

קולנוע הוא אמצעי תקשורת, המעביר תמונות נעות וחיות שצולמו במצלמה, ועל כן מתיימר להיראות כ"אמת ומציאות", שבזכות הטכנולוגיה שלו הן מגיעות לקהל רב, בפריסה גאוגרפית וחברתית רחבה. הקולנוע מבוסס על שני מכשירים: מצלמת הקולנוע ומקרן הקולנוע. שניהם פרי פיתוח של אנשים מדיסציפלינות שונות, במשך המאה ה-19, תוך כדי שכלול טכניקות צילום סטילס ופנס הקסם. לדוגמה: באחד משלבי הביניים בין הצילום הנייח ופנס הקסם לקולנוע, צלמים, שרצו לתעד תנועה, צילמו רצפי תמונות נייחות של תנועה מסוימת (כמו סוס דוהר, אדם הולך, ציפור עפה), אחר כך הציגו אותן במהירות התנועה המצולמת, אחת אחרי השנייה, וקיבלו אפקט של תנועה. משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סופה חלה התקדמות רבה לקראת בניית ציוד לצילום והקרנה של "תמונות נעות". גורם קרדינלי לכך היה המצאת סרט הצילום המתמשך והגמיש (ג'ורג' איסטמן, 27 באוגוסט 1889), שאִפשר את יצירת הסרטים כפי שאנו מכירים אותם.

היסטוריה

מצלמות קולנוע נבנו בידי אנשים שונים. באמצעותן הם ערכו הצגות של "תמונות נעות" וניסו למכור את המצאתם, אבל הידועה והמשפיעה מכולן הייתה מבית היוצר של תומאס אדיסון. האיש שתרם את התרומה החשובה ביותר לתכנון ובניית המצלמה של אדיסון היה ויליאם לאורי קנדי-דיקסון (William Lauri Kenedy-Dixon), שיש המכנים אותו "הקולנוען הראשון". אדיסון רשם פטנטים על מצלמה (קינטוגרף Kinetograph) ומקרן (קינטוסקופּ Kinetoscope ) ב-24 באוגוסט 1891. הצגה ראשונה למוזמנים הייתה ב-20 במאי 1891. עבודתו של אדיסון מציינת את המעבר מהעידן הטרום-סינֶמטי (Pre-Cinema era) לעידן הסינֶמטי (Cinema era).

מבחינה טכנית, נתנה המצלמה של אדיסון תוצאות טובות, אך היא הייתה כבדה, מסורבלת ולא ניידת. דיקסון בנה סביבה אולפן מיוחד שכונה "מריה השחורה" (Black Maria), ואת האירועים המצולמים צריך היה להביא אל המצלמה. את מקרן הסרטים שלו בנה אדיסון בפורמט של "תיבת הצצה" (Peep Show) - קופסה מלבנית שהכילה את מנגנון ההקרנה והופעלה באמצעות מטבע או אסימון, כאשר הצופה ראה את הסרט דרך עדשת זכוכית בראש המכשיר. נתונים אלה הגבילו מאוד את הנושאים שאפשר היה לצלם: ריקוד, איגרוף, "איש חזק", קסמים, סצנות קומיות שונות וכיוצא בזה; וכמובן הגבילו גם את אורך הסרט.

שלא כאדיסון, חשבו ממציאים אחרים שהפוטנציאל המסחרי של הקולנוע נמצא בהצגות סרטים פומביות לקהל רחב, ולא בהצגה לאדם בודד. בשנת 1895 נרשמו כמה הצגות פומביות של ממציאים שונים, בארצות הברית ובאירופה, בהטלת הקרנת תמונת הסרט על בד, לקהל של קוני כרטיסים. הידועות שבהן: ב-1 בנובמבר 1895 הציגו האחים סקלאדנובסקי ( Skladanowsky) בברלין סרטים מתוצרתם, במשך 15 דקות, בליווי תזמורת. ההצגה הידועה ביותר, והמאוחרת מכולן, היא של האחים לומייר (Lumière), בפריז, ב-28 בדצמבר 1895, שבשל השפעתה הרבה נקבעה כ"יום ההולדת" של הקולנוע. המצלמה של האחים לומייר הייתה קלה במשקל, ניידת, נוחה לתפעול ורב-תכליתית (לצילום, הדפסה של פוזיטיב והקרנה). זה היה שלב חשוב שאִפשר את התפתחות הקולנוע כאמנות וכתעשייה.

מאז, שוכללו מצלמות הקולנוע (ואיתן מכשירי ההקרנה) בכיוון של יותר ניידות, התקנים שונים המשפרים את תפקוד המצלמה, פיתוח עדשות. עם הופעת הסרט המדבר (1925), נבנו גם מצלמות היכולות להקליט פס-קול על הנגטיב.

אופן העבודה

פעולת מצלמת הקולנוע מבוססת על מנגנון מכני, המונע ביד, בקפיץ או במנוע חשמלי, המעביר את סרט הצילום הנגטיבי מול העדשה, וקרני האור העוברות דרכה מטביעות עליו את התמונה. חשיפת הנגטיב לאור נעשית בסדרה של "תנועה (בלי חשיפה) – עצירה מול העדשה (חשיפה לאור) – תנועה (בלי חשיפה)" וכן הלאה. למעשה, מצלמת הקולנוע רושמת על סרט הצילום רצף של תמונות נייחות, בקצב מסוים, שהקרנתן באותו קצב יוצרת אשליה של תנועה. קצב הצילום ופורמט הנגטיב עברו גלגולים רבים, מתחילת פיתוח הציוד, דרך כניסת הסרט המדבר (שדרש קצב צילום של 24 פריימים (מסגרות) בשנייה) ובהמשך המצלמות הביתיות. סרט קולנוע נמדד בדרך כלל ב"רגל" (Foot), שבפורמט 35 מ"מ יש בו 16 מסגרות. בתולדות הקולנוע ידועים פורמטים שונים (Film Formats)‏: 3 מ"מ, 8 מ"מ (המשמש בעיקר לסרטי חובבים, ומתאים להקרנת הסרט בחדר ביתי), סופר-8 מ"מ, 9.5 מ"מ, 11 מ"מ, 13 מ"מ, 15 מ"מ, 16 מ"מ (המשמש לצילום סרטים תיעודיים או לסרטים דלי תקציב. בעבר, רוב צילומי החוץ לטלוויזיה בוצעו בפורמט זה), סופר-16 מ"מ, 17.5 מ"מ, 19 מ"מ, 21 מ"מ, 24 מ"מ, 26 מ"מ, 28 מ"מ, 38 מ"מ, 48 מ"מ, 50 מ"מ, 51 מ"מ, 54 מ"מ, 55 מ"מ, 56 מ"מ, 57 מ"מ, 60 מ"מ, 63 מ"מ, 63.5 מ"מ, 65 מ"מ, 68 מ"מ, 70 מ"מ (רוחב המשמש לסרטים המוקרנים על מסך ענק במיוחד, ובהם סצנות רבות משתתפים (כגון סצנות קרב) המצדיקות מסך כזה), 75 מ"מ, Vista Vision והידוע והנפוץ מכולם – 35 מ"מ - הרוחב המקובל לסרטי קולנוע המוקרנים בבתי קולנוע. רוחב זה מספק תמונה חדה גם בהקרנה על מסך גדול.

בשנת 2001, הסרט "מלחמת הכוכבים" של הבמאי ג'ורג' לוקאס צולם כולו על גבי מדיה מגנטית, ובכך תרם לכניסה של מדיה זו לתחום הקולנוע. כיום חלק נכבד מסרטי הקולנוע מצולמים במצלמות וידאו בטכנולוגיה אלקטרונית, ונשמרים על גבי דיסקים וסרטים מגנטיים. המצלמות הפופולריות הן RED ו-ALEXA.

צופים כי בשנים הבאות, כשמצלמות הווידאו יוכלו לצלם באותו עומק צבע וניגודיות גוון, יופסק השימוש במצלמות פילם. באוקטובר 2011, יצרניות מצלמות הפילם הגדולות לקולנוע הודיעו על הפסקת ייצור מצלמות מסוג זה.

ראו גם

• אנימציה

לקריאה נוספת

• Film History an international journal, volume 7, number 2 summer 1995
• Million and One Nights, by Terry Ramsaye, pub. Simon & Schuster, 1986 edition.
• Griffithiana, vol. 66/70

קישורים חיצוניים

• כתבה על מותן של מצלמות הפילם, 1888-2011 (באנגלית)
• מצלמת קולנוע, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)