מקס איסטמן

מקס איסטמן (באנגלית: Max Eastman;‏ 1883-1969) היה סופר אמריקאי, מבקר ספרותי, פילוסוף חברתי, משורר ופעיל פוליטי בולט. איסטמן עבר לעיר ניו יורק ללימודי תארים מתקדמים והתגורר בגריניץ' וילג'. הוא תמך בסוציאליזם והפך לפטרון חשוב ברנסאנס של הארלם והיה פעיל בכמה חוגים ליברלים ורדיקלים. במשך כמה שנים ערך את כתב העת "מאסס" ( Masses) . יחד עם אחותו קריסטל איסטמן הקים בשנת 1917 את "הליברטור", מגזין רדיקלי לפוליטיקה ואמנות.

מקס איסטמן
Max Eastman

לידה	4 בינואר 1883 קנדייגואה, ניו יורק, ארצות הברית
פטירה	25 במרץ 1969 (בגיל 86) ברידג'טאון, ברבדוס
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	ויליאמס קולג', אוניברסיטת קולומביה
הושפע מ	Erik von Kuehnelt-Leddihn, לודוויג פון מיזס, פרידריך האייק, וילהלם רפקה
בן או בת זוג	אידה ראו (1911–1922) אלנה קרילנקו (1924–1956) איווט שקלי (1958–1969)

כשהתגורר בברית המועצות מסתיו 1922 לקיץ 1924, הושפע איסטמן ממאבק הכוחות בין לאון טרוצקי ליוסיף סטלין ומהאירועים שהובילו להשתלטותו הסופית של סטלין. כעד לטיהור הגדול ולטוטליטריות של ברית המועצות, הוא הפך ביקורתי מאוד כלפי הסטליניזם ואחר כך כלפי הקומוניזם והסוציאליזם בכלל.

איסטמן נשאר אתאיסט והפך לתומך בכלכלת שוק חופשי ואנטי-קומוניסטי. הוא כתב בתדירות גבוהה ב- National Review ובכתבי-עת שמרניים אחרים בהמשך חייו, אך הוא תמיד נשאר עצמאי במחשבתו.

ראשית חייו

איסטמן נולד ב-4 בינואר בשנת 1883 בקננדייגואה, מחוז אונטריו, ניו יורק, הצעיר מבין ארבעה ילדים. אחיו הגדול נפטר בשנה שלאחר מכן בגיל שבע. אביו, סמואל אליהו איסטמן, היה כומר בכנסייה הקהילתית, ואמו, אנניס ברטה פורד, הצטרפה אליו בשנת 1889. היא הייתה אחת הנשים הראשונות בארצות הברית שהוסמכו לכנסייה הפרוטסטנטית. הם שירתו יחד ככמרים בכנסייה בניו יורק. באמצעות הוריו התוודע מקס בצעירותו עם חברם, הסופר הנודע סמואל קלמנס, הידוע יותר בשם מארק טוויין.

איסטמן סיים תואר ראשון ממכללת ויליאמס בשנת 1905. חברו הטוב לחדר היה צ'ארלס ויטליסי, לימים נודע כגיבור מלחמת העולם הראשונה.

הוא התיישב בגריניץ' וילג' עם אחותו הגדולה קריסטל איסטמן, והיה מעורב בתסיסה הפוליטית. כשהיה בקולומביה, היה עוזר במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, וכן מרצה במחלקה לפסיכולוגיה. לאחר שסיים את הדרישות לתואר הדוקטורט אצל הפילוסוף הנודע ג'ון דיואי, הוא סירב לקבל אותו ועזב את האקדמיה ב-1911.

נישואין ומשפחה

בעיר ניו יורק, ב-1911, התחתן איסטמן עם אידה ראו, עורכת דין, שחקנית, סופרת, עמיתה רדיקלית ופמיניסטית. ראו שמרה על שם משפחתה, אך עד מהרה הם נפרדו ולבסוף שנת 1922 התגרשו. נולד להם ילד אחד, דן, איתו למקס איסטמן לא היה קשר במשך 23 שנה. איסטמן זקף לזכותה של ראו את היכרותו עם הסוציאליזם.

כתב העת הרדיקלי "ההמונים", שערך מקס איסטמן, 1914

בשנת 1924 התחתן איסטמן עם הציירת אלנה קרילנקו, ילידת מוסקבה, אותה הכיר במהלך שהותו כשנתיים בברית המועצות. אלנה הייתה אחותו של ניקולאי קרילנקו, בולשביק שהפך לימים לתובע הראשי במשטר הסובייטי. קרילנקו היה מעורב בארגון חלק גדול מ"משפטי הראווה " הידועים לשמצה של סטלין בשנות השלושים של המאה העשרים. בהמשך הוא נעצר והוצא להורג בעצמו במהלך הטיהורים הגדולים בשנת 1938. אלנה עבדה אצל מקסים ליטבינוב במשרד החוץ, אף שהיא לא הייתה חברת מפלגה בעצמה. בשנת 1924 החליטה אלנה לעזוב את רוסיה עם איסטמן. ליטבינוב הסכים לעזור בכך שהעביר אותה כחברת משלחת כשנסע ללונדון לכנס בינלאומי. לאלנה לא היה דרכון, ולכן היא לא יכלה לעזוב את המשלחת ולהישאר במערב. לכן, בשעות לפני שהרכבת שלהם עזבה חזרה למוסקבה, היא ומקס איסטמן התחתנו. אלנה נפטרה בשנת 1956.

בשנת 1958 התחתן איסטמן עם איווט שקלי שנולדה בבודפשט, אוסטריה-הונגריה בשנת 1912. היא היגרה לניו יורק עם אמה החורגת והגרושה. היא ניהלה מערכת יחסים ארוכת טווח עם תאודור דרייזר לפני נישואיה עם איסטמן. בשנת 1995 פרסמה ספר זיכרונות, ונפטרה בניו יורק בשנת 2014 בגיל 101.

לאורך חייו היו לאיסטמן פרשיות אהבה רבות.

רדיקל פוליטי

איסטמן הפך לדמות מפתח בקהילת גריניץ' וילג', שהשתייכה לשמאל הפוליטי, וחי בהשפעתו במשך שנים רבות. הוא שילב זאת עם ניסיונו האקדמי כדי לחקור תחומי עניין שונים, כולל ספרות, פסיכולוגיה ורפורמה חברתית. בשנת 1913 הפך לעורך כתב העת הסוציאליסטי המוביל של אמריקה, "מאסס" ( Masses), מגזין ששילב בין פילוסופיה חברתית לאמנויות. תורמיו במהלך כהונתו כללו את שרווד אנדרסון, לואיז בראיינט, פלויד דל, איימי לואל, רוברט מינור, ג'ון ריד, קרל סנדברג, אפטון סינקלר וארט יאנג.

במגזין "מאסס" התפרסמו מאמרים רבים נגד השתתפות אמריקה במלחמת העולם הראשונה. רבים מהם נכתבו על ידי איסטמן, ועוררו מחלוקת ותגובה מצד הרשויות. נגד איסטמן הוגשו פעמיים כתבי אישום והוא הועמד לדין על פי הוראות חוק הריגול, אך הוא זוכה בכל פעם. בשנת 1918 נאלצו לסגור את כתב העת "מאסס" עקב אישומים על פי חוק הריגול משנת 1917.

איסטמן גייס את הכסף לשליחת ג'ון ריד לרוסיה בשנת 1917. כתב העת שלו פרסם את מאמריו של ריד מרוסיה, שנאספו אחר כך לקובץ "עשרת הימים שזעזעו את העולם", סיפורה הבולט של המהפכה הבולשביקית.

בשנת 1919 יצרו איסטמן ואחותו קריסטל כתב עת חדש בשם "הליברטור". הם פרסמו סופרים כמו ארנסט המינגוויי, הלן קלר, קלוד מקיי, ויליאם גרופר ואדמונד וילסון. בשנת 1922, לאחר שכתב העת נתקל בקשיים כלכליים מתמשכים, השתלטה עליו מפלגת הפועלים של אמריקה. בשנת 1924 אוחד הליברטור עם שני כתבי עת נוספים כדי ליצור את The Workers Monthly. איסטמן סיים את הקשר עם המגזין.

בשנת 1922 יצא איסטמן לסיור בברית המועצות כדי ללמוד על החקיקה הסובייטית. הוא נשאר שם שנה ותשעה חודשים, במהלכה התבונן במאבקי הכוח בין לאון טרוצקי ליוסיף סטלין. לאחר שהשתתף בקונגרס המפלגה במאי 1924, עזב את רוסיה ביוני אותה שנה. הוא נשאר באירופה בשלוש השנים הבאות.

כשחזר לארצות הברית בשנת 1927, פרסם איסטמן כמה יצירות שהיו ביקורתיות מאוד כלפי השיטה הסטליניסטית, כמו "מאז שלנין נפטר ", שנכתב בשנת 1925. במאמר זה שהתבסס על מסמכים שאסף ברוסיה, בהם חשף את ההצעה של לנין לגבי שינויים במבנה הממשל הסובייטי. לנין מתח ביקורת על חברי המנהיגות הסובייטית והציע כי סטלין יורחק מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. ההנהגה הסובייטית גינתה את דבריו של איסטמן והשתמשה במשמעת המפלגתית כדי להכריח את טרוצקי, שהיה אז עדיין חבר בפוליטביורו, לכתוב מאמר השולל את גרסתו של איסטמן לאירועים.

צ'פלין ואיסטמן בהוליווד, 1919

במאמרים אחרים תיאר איסטמן את התנאים שיש לאמנים ולפעילים פוליטיים ברוסיה. מאמרים כאלה הפכו את איסטמן ללא פופולרי בקרב אנשי השמאל האמריקאים. בשנים מאוחרות יותר, כתביו בנושא זה צוטטו על ידי רבים מהשמאל וגם מהימין כתיאור מפוכח ומציאותי של המערכת הסובייטית של סטלין.

חוויותיו של איסטמן בברית המועצות ומחקריו לאחר מכן הביאו אותו לשנות את השקפתו על המרקסיזם כפי שנוצר ברוסיה הסובייטית תחת שלטון סטלין. עם זאת, אמונתו ברעיונות הפוליטיים השמאלניים לא השתנתה באותה העת.

בעודו בברית המועצות, פיתח איסטמן חברות קרובה עם טרוצקי, שהסתיימה כשטרוצקי יצא לגלות. בשנת 1940 נרצח טרוצקי במקסיקו על ידי סוכן של סטלין. איסטמן תרגם כמה מיצירותיו של טרוצקי לאנגלית, כולל תולדות המהפכה הרוסית. הוא גם תרגם ופרסם יצירות של המשורר אלכסנדר פושקין.

במהלך שנות השלושים המשיך איסטמן לכתוב ביקורות ספרותיות. הוא פרסם כמה מאמרים בהם ביקר את ג'יימס ג'ויס וסופרים מודרניסטים אחרים. כשאיסטמן שאל את ג'ויס מדוע ספרו נכתב בסגנון קשה כל כך, ג'ויס השיב: כדי "להעסיק את המבקרים במשך שלוש מאות שנה".

איסטמן היה חבר בולט בתנועה לזכויות נשים בראשית המאה העשרים. הוא כיהן כנשיא הליגה לשוויון הזכויות בניו יורק.

שינוי הדעות הפוליטיות

בעקבות השפל הגדול, איסטמן החל לנטוש את אמונותיו הסוציאליסטיות, והפך ביקורתי יותר ויותר לרעיונותיהם של קרל מרקס ופרידריך הגל, אותם העריץ בתחילה.

בשנת 1941 הוא נשכר כעורך למגזין רידר דייגס, תפקיד אותו מילא בהמשך חייו. בערך בתקופה זו, הוא גם הפך למעריץ של כלכלני השוק החופשי. הוא כרת ברית עם הסופרים האמריקאים ג'יימס ברנהאם, ג'ון צ'מברלין וג'ון דוס פאסוס.

חתן פרס נובל, הכלכלן פרידריך האייק התייחס לחייו של איסטמן ולדחייתו מהסוציאליזם בספרו "בדרך לסרפדום". איסטמן סידר את המשך פרסום עבודתו של הייק ב- Reader's Digest. מאוחר יותר, כתב איסטמן מאמרים ביקורתיים על סוציאליזם עבור כתבי עת נוספים.

בתחילה, איסטמן תמך ב"וועדת הפעילות האנטי-אמריקאית" ובמתקפותיו הפומביות של הסנטור ג'וזף מקארתי על השפעת הקומוניזם. בתחילת שנות החמישים, המאמרים האנטי-קומוניסטיים של איסטמן ב"רידר דייגסט", ב"פרימן" ו"נשיונל ריוויו" מילאו תפקיד חשוב במה שנודע בכינוי מקארתיזם. עם זאת, עד מהרה הוא האמין כי התנועה האנטי-קומוניסטית "נשלטת על ידי כוחות ריאקציוניים שבלבלו את מסע הצדק החברתי עם הבגידה הקומוניסטית".

בשנת 1955, דחייתו מהשמאל הגיעה לשיאה עם פרסום הרהוריו על כישלון הסוציאליזם. בשלב זה הוא האמין שהמהפכה הבולשביקית "במקום לייצר חופש, הניבה את הרודנות המושלמת ביותר בכל ההיסטוריה". בנוסף, בשנת 1955, הוא הפך לאחד העורכים המקוריים של מגזין National Review השמרני.

בשנות השישים הוא נפרד מחברו ויליאם פרנק באקלי והתפטר ממועצת המנהלים של ה- National Review, בטענה שהמגזין היה פרו-נוצרי מדי, בעוד הוא נשאר אתאיסט כל חייו.

זמן קצר לאחר מכן החל להתנגד בפומבי למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. למרות תמיכתו בכלכלת שוק חופשי, היו לאיסטמן מגוון השקפות שאינן שגרתיות לשמרן פוליטי. הוא דחה את התווית "ליברטריאן" ששימשה אז את הסופר הפוליטי רוז ווילדר ליין, וקישר את המונח לרעיונותיו של הסופר אלברט ג'יי נוק.

בשנים האחרונות לחייו, הוא לא הוביל כתבי עת ולא היה דמות מרכזית. הוא השפיע מעט בחוגים שמרניים ואנטי קומוניסטיים, באמצעות ארגונים כמו הוועדה האמריקאית לחופש התרבות וכתבי עת כמו National Review.

ספרי הזיכרונות שפרסם "הנאה מחיים", בשנת 1948 ו"אהבה ומהפכה" ב-1964, היו מעניינים כמסמכים ביוגרפיים, בעיקר בגלל הכנות הבלתי רגילה שלהם בנושא יחסי המין.

יצירות ספרותיות

איסטמן, היה סופר פורה, פרסם יותר מעשרים ספרים בנושאים מגוונים כמו השיטה המדעית, ההומור, הפסיכולוגיה הפרוידיאנית והתרבות הסובייטית, כמו גם ספרי זיכרונות. בנוסף, הוא תרגם לאנגלית חלק מיצירתו של אלכסנדר פושקין. הוא ערך וקיצר את "הקפיטל" של קרל מרקס.

איסטמן כתב גם שני כרכים של זיכרונות על מפגשיו האישיים עם רבים מהדמויות המובילות בתקופתו, בהן פבלו קזאלס, צ'ארלי צ'פלין, יוג'ין דבס, ג'ון דיואי, איזדורה דאנקן, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, ג'ון דוס פסוס, ארנסט המינגוויי, ג'ון ריד, פול רובסון, ברטראנד ראסל, ג'ורג' ברנרד שו, ליאון טרוצקי, מארק טוויין וה.ג וולס. ספר הזכרונות האחרון של איסטמן היה "אהבה ומהפכה-המסע שלי דרך התקופה" (1964).

מקס איסטמן נפטר ב-25 במרץ 1969, בבית הקיץ שלו בברידג'טאון, ברבדוס בגיל 86.

רשימת ספרים

• Enjoyment of Poetry, 1913.
• Child of the Amazons, and other Poems, 1913.
• Journalism Versus Art, 1916.
• Conscription for what? (The Masses, July 1917)
• Colors of life; poems and songs and sonnets, 1918.
• The Sense of Humor, 1921.
• Leon Trotsky: The Portrait of a Youth, 1925.
• Venture 1927
• Since Lenin Died, 1925.
• Marx and Lenin: The Science of Revolution, 1927.
• The Literary Mind: Its Place in an Age of Science, 1931.
• Artists in Uniform, 1934.
• Art and the Life of Action, 1934.
• The Last Stand of Dialectic Materialism : A Study of Sidney Hook's Marxism. New York: Polemic Publishers, 1934.
• Enjoyment of Laughter, 1936.
• Stalin's Russia and the Crisis in Socialism, 1939.
• Marxism: Is It a Science?, 1940.
• Heroes I Have Known, 1942.
• Enjoyment of Living, 1948.
• Reflections on the Failure of Socialism, 1955.
• Love and Revolution: My Journey Through an Epoch, 1964.
• Seven Kinds of Goodness, 1967.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס איסטמן בוויקישיתוף

• מקס איסטמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי מקס איסטמן בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מקס איסטמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)