מרד הגנרלים באלג'יריה
מרד הגנרלים באלג'יריה החל ב-21 באפריל 1961, במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. הוא היה ניסיון להפיכה צבאית לשם הפלת ממשל הרפובליקה הצרפתית החמישית והקמת חונטה צבאית תחתיו. ראשי המרד היו ארבעה גנרלים בדימוס בצבא צרפת, שהיו מוצבים באלג'יריה והתנגדו להעניק לה עצמאות. המרד לא צלח, ודוכא כעבור חמישה ימים.
רקע עריכה
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של אלג'יריה
אלג'יריה הייתה מושבה צרפתית מאז 1830 ונחשבה לחלק מצרפת עצמה. מלחמת העצמאות האלג'ירית נגד השלטון הצרפתי החלה בשנת 1954 וגבתה מחיר דמים כבד משני הצדדים.
ב-8 בינואר 1961 קיימה ממשלת צרפת משאל עם אודות מתן זכות הגדרה עצמית לאלג'יריה. הממשלה הזמנית של אלג'יריה (חלק מהחזית הלאומית לשחרור אלג'יריה, FLN, הארגון שהנהיג את המרד בצרפת) קראה להחרים את משאל העם, וכך עשו גם 16 גנרלים בדימוס בצבא צרפת וקבוצות שונות בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה (הפייה-נואר). שיעור ההשתתפות במשאל היה 92.2% (לדברי הממשלה), ולפי טענות אחרות - 60%. שיעור אומרי ההן הכללי במשאל הגיע ל-75.3%, ובאלג'יריה הצרפתית - 69.5%.
בעקבות תוצאות משאל העם פתחה צרפת בראשות הנשיא שרל דה גול וראש הממשלה מישל דברה במשא ומתן חשאי עם ארגון החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה. מתנגדי מתן העצמאות לאלג'יריה, ובהם מספר קציני צבא, התנגדו לקיום המשא ומתן.
מהלך המרד ודיכויו עריכה
ב-21 באפריל הכריזו באלג'יריה ארבעה גנרלים בדימוס ועמם אישים אחרים על מרד. ארבעת הגנרלים היו:
- מוריס שאל (Morris Shall), בן 55, מפקד אלג'יריה הצרפתית לשעבר
- ראול סאלאן (Raoul Salan), בן 61, מפקד אלג'יריה הצרפתית לשעבר
- אדמון ז'ואו (Edmond Jouhau), בן 56, המפקח הכללי על חיל האוויר הצרפתי לשעבר
- אנדרה זלר (André Zeller), בן 63, מפקד כוחות הקרקע של צבא צרפת לשעבר.
על פי תוכנית המורדים נועדה ההפיכה להתקיים בשני שלבים: הראשון - השתלטות על עריה המרכזיות של אלג'יריה הצרפתית; השני - תפיסת פריז הבירה. השלב השני היה אמור להיערך בהנהגתו של קולונל אנטואן ארגו (Antoine Argoud) על ידי הנחתת יחידות צנחנים בנקודות מפתח.
המורדים השתלטו על העיר אלג'יר באמצעות מספר גדודי צנחנים שסרו למרותם, אך מפקדי הערים אוראן וקונסטנטין סירבו להצטרף למרד. מספר יחידות רגלים אחרות באלג'יריה הכריזו על התייצבות לימין המורדים, אך בפועל לא נקטו כל פעולה. המורדים אסרו מספר נושאי תפקידים אזרחיים וצבאיים שנחשבו נאמנים לממשלה בפריז והכריזו על המרד בשידור רדיו בבוקרו של 22 באפריל.
לממשלת צרפת נודע מפי ארגוני המודיעין שלה על הכוונה לתפוס את השליטה בפריז. היא עצרה בפריז מספר חיילים ואזרחים מהשותפים למרד. ב-22 באפריל נאסרה כל תנועת מטוסים בנמלי התעופה של פריז, וצבא צרפת נצטווה לדכא את המרד בכל מחיר.
למחרת, 23 באפריל, נשא דה גול נאום לציבור בטלוויזיה, כשהוא לבוש במדיו ממלחמת העולם השנייה. דה גול הכריז כי המורדים מובילים את צרפת לאסון וכי הוא אוסר על כל הצרפתים, ובראשם חיילי הצבא, למלא אחרי פקודות המורדים. הוא הכריז כי יאחז באמצעים הדרושים להתמודדות עם המצב, וקרא לציבור להתייצב לימינו ולסייע לו. דה גול הכריז על הפעלת סמכויות לשעת חירום על פי סעיף 16 לחוקת הרפובליקה החמישית. בפועל נותרה הכרזה זו בתוקף במשך חמישה חודשים, זמן רב לאחר דיכוי המרד.
נאומו של דה גול נראה ונשמע על ידי המונים בצרפת ובאלג'יריה, ואף נענה. מרבית יחידות הצבא הצרפתי סירבו להצטרף למורדים והם נתקלו גם בתופעות שונות של מרי אזרחי, לרבות שביתה כללית של שעה אחת שהכריזו האיגודים המקצועיים בצרפת.
ב-25 באפריל, לפי פקודת הממשלה בפריז, נערך בשדה ניסויים בדרום אלג'יריה הניסוי הגרעיני ירבוע ירוק. היה זה ניסוי שתוכנן מכבר, אך מועדו הוקדם על מנת למנוע את האפשרות שהמורדים יניחו את ידם על המתקן הגרעיני. באותו יום דעך המרד, כאשר היחידות שהצטרפו אליו נכנעו בזו אחר זו.
ב-26 באפריל הסגיר הגנרל שאל את עצמו לידי כוחות הנאמנים לממשלה והועבר מאלג'יריה לצרפת. גם זלר נעצר, אך סאלאן וז'ואו הצליחו להימלט.
לאחר המרד עריכה
שאל וזלר נשפטו בפני בית דין צבאי ונדונו ל-15 שנות מאסר. חמש שנים לאחר מכן ניתנה להם חנינה ודרגותיהם הצבאיות הושבו להם. חוק חנינה נוסף למורדים התקבל ב-1982.
סאלאן וז'ואו נדונו למוות שלא בפניהם. עונשם הומתק בהמשך למאסר עולם. סאלאן ואחרים הקימו את הארגון הצבאי החשאי OAS (Organisation de l'armée secrète), אשר ניסה לסכל ב-1962 את מתן העצמאות לאלג'יריה.
ב-17 באפריל החלה הפלישה למפרץ החזירים, בניסיון להפלת המשטר בקובה, שנערך בתמיכת ארצות הברית. בעקבות זאת נפוצה השמועה כי סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית תמכה במורדים באלג'יריה וסייעה להם, אולם, כך התברר, הייתה זו שמועת שווא שלובתה במסמכים מזויפים אשר הופצו בין עיתונים בצרפת על ידי ה-KGB. נשיא ארצות הברית קנדי אף התקשר לדה גול במהלך המרד, הביע בו תמיכה והציע את עזרת ארצו. דה גול לא נענה להצעה.