נאום

מסר באמצעות דיבור לקהל

נאוּם הוא העברת מסר לקבוצה של שומעים, באמצעות דברים הנישאים באוזניהם על ידי הנואם. תורת הנאום קרויה רטוריקה.

ראש ממשלת אוסטרליה ג'ון הווארד נואם בבית הלבן; משמאלו: נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש, 2006

מאפיינים עריכה

בעבר נישאו נאומים רק בדרך של מפגש פנים אל פנים בין הנואם לשומעיו, ועקב כך היה מספר המאזינים מוגבל, אך התפתחות הטכנולוגיה מאפשרת נשיאת נאום גם באמצעות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, למספר בלתי מוגבל של מאזינים. במסגרת זו לעיתים ניתן הנאום רק באמצעות אמצעי התקשורת, כלומר הנואם מגיע לאולפן ונושא את נאומו ללא קהל, ולעיתים משולבות שתי השיטות: הנואם נושא דבריו אל מול קהל, ובנוסף משודר הנאום באמצעי התקשורת.

בניגוד להרצאה, הנעשית בטכניקה דומה לזו של נאום אך מטרתה העיקרית העברת מידע לשומעים, נאום נועד לשכנע את השומעים בצדקתו של הדובר. נאום גם שונה משיחה בכך שהוא בעיקרו מונולוג (רק הדובר מדבר) ולא דיאלוג או מוליטילוג (דיון בו משתתפים כמה). כתוצאה מכך לנואם יותר דומיננטיות והשפעה מאשר לדובר המשתתף בדיון.

היסטוריה עריכה

יוון העתיקה עריכה

בדמוקרטיה האתונאית ביוון העתיקה, כל אזרח שרצה להגיש תביעה משפטית או להתגונן מפניה נדרש לנאום בשם עצמו. לאזרחים רבים לא היו הכישורים הדרושים לשם כך והם נעזרו בכותבי נאומים, אשר המפורסם שבהם היה דמוסתנס, ובלימודי רטוריקה.[1] לרטוריקה הייתה לא רק חשיבות תכליתית אלא גם תרבותית, שמקורה באופי הדמוקרטי של הפוליס ובחשיבות דעותיהם של האזרחים. הביקוש הגבוהה ליכולות רטוריות הוביל הוגים שונים לכתוב ולפתח תורות בתחום זה.[2] אריסטו הציע לחלק את מרכיבי הנאום לשלושה: אתוס, פאתוס ולוגוס. האתוס הוא המרכיב המעשי בנאום, ותפקידו העיקרי הוא ההנעה לפעולה. הפאתוס הוא המרכיב הרגשי בנאום וכולל בעיקר את הסגנון המילולי והבלתי-מילולי (שפת גוף). הלוגוס הוא הצד השכלי בנאום וכולל בעיקר את התוכן, את ההיגיון וכן את העובדות והדוגמאות.[3] חלוקה זו, מהווה בסיס תאוריטי למבנה של נאום עד היום.

המאה ה-20 עריכה

בטרם פותחו אמצעי תקשורת מתקדמים, נאומים גדולים או קטנים הועברו בזמן אמת למספר מצומצם ונבחר של אנשים, בעוד שאר אזרחי העולם נסמכו על סופרים, כתבים, ומאיירים על מנת להפיץ את תוכן הנאום, אווירתו ומשמעותו.[4] במהלך המאה ה-20, עם המצאת דרכי תקשורת מידית ארוכות טווח (רדיו, טלוויזיה), נאומים תפסו מקום משמעותי יותר בעיצוב ההיסטוריה ודעת הקהל הגלובלית.[5] במבט על ההיסטוריה של המאה ה-20 ניתן למצוא מספר רב של נאומים בעלי חשיבות היסטורית גדולה, ביניהם כאלה שתוכנם ומשמעותם מהדהדים גם היום. על נאומים אלה ניתן למנות את נאומו של של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט "נאום הקלון", שאותו נשא לאחר המתקפה על פרל הארבור, כמו גם את נאומו של קיסר יפן הירוהיטו ב-15 באוגוסט 1945, בו, הכריז על כניעת האימפריה היפנית לאחר הטלת פצצת האטום על נגאסאקי.

סוגי נאומים עריכה

נאום לאומה עריכה

נאום בעל חשיבות מיוחדת הוא נאום לאומה שאותו נושא השליט, ומטרתו לספק מידע על מדיניותו של השליט, על הישגיו ועל תוכניותיו. לעיתים נאום זה ניתן באופן סדיר אחת לשנה, בהתאם למנהג או לחוק (כגון הנאום מן הכס או נאום מצב האומה), ולעיתים הוא ניתן בעקבות אירוע רב חשיבות, המצריך העברת מסר ישיר מהשליט לעמו.

כותב נאומים עריכה

את הנאום יוצר הנואם לעיתים תוך כדי נאומו, ופעמים אחרות הנאום נכתב מראש, על ידי הנואם או על ידי כותב נאומים, ומוקרא מן הכתב. ההסתייעות בכותב נאומים מקובלת בקרב אישים עסוקים מאוד, כגון ראש ממשלה או שר, וגם על ידי אנשים עסוקים פחות, המעוניינים בנאום באיכות טובה יותר מזו שהם מסוגלים לחבר בעצמם.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Demosthenes | Greek statesman and orator | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  2. ^ גבריאל צורן, מבוא: לוגיקה, פוליטיקה ואסתטיקה במלאכת השכנוע. בתוך: אריסטו, רטוריקה., ספריית פועלים, 2002, עמ' 9
  3. ^ Jay Heinrichs, Thank You for Arguing: What Aristotle, Lincoln, and Homer Simpson Can Teach Us About the Art of Persuasion, Three Rivers Press, 2007, עמ' 39
  4. ^ Ann Vasaly, The Masks of Rhetoric: Cicero's Pro Roscio Amerino, Rhetorica 3, 1985-02-01, עמ' 1–20 doi: 10.1525/rh.1985.3.1.1
  5. ^ Garry Young, William B. Perkins, Presidential Rhetoric, the Public Agenda, and the End of Presidential Television's “Golden Age”, The Journal of Politics 67, 2005-11, עמ' 1190–1205 doi: 10.1111/j.1468-2508.2005.00356.x