מרי פרנסס ברי

היסטוריונית אמריקאית

מרי פרנסס בריאנגלית: Mary Frances Berry; נולדה ב-17 בפברואר 1938) היא היסטוריונית, סופרת, עורכת דין, פעילה חברתית אמריקאית ופרופסורית, המתמחה בהיסטוריה של חוקה ומשפט של ארצות הברית בנושא של אפרו-אמריקאים.[1] היא מלמדת היסטוריה משפטית אמריקאית במחלקה להיסטוריה שבבית הספר לאמנויות ומדעים של אוניברסיטת פנסילבניה ויושבת הראש לשעבר של נציבות ארצות הברית לנושא זכויות האזרח. בעבר הייתה ברי פרובוסט של המכללה למדעי ההתנהגות והחברה באוניברסיטת מרילנד, קולג' פארק, והקנצלר האפרו אמריקאי הראשון של אוניברסיטת קולורדו שבבולדר.

מרי פרנסס ברי
Mary Frances Berry
לידה 17 בפברואר 1938 (בת 86)
נאשוויל, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
maryfrancesberry.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים והשכלה עריכה

ברי נולדה בנאשוויל, טנסי,[2] השנייה מבין שלושת ילדיהם של ג'ורג' פורד ופרנסס ברי (שם נעורים סאות'אל). בשל תלאות כלכליות ונסיבות משפחתיות, היא ואחיה הגדול גדלו בבית יתומים במשך זמן מה.

ברי למדה בבתי הספר המופרדים שבנאשוויל.[3] בשנת 1956 סיימה את לימודיה בהצטיינות בתיכון פרל והמשיכה ללימודים באוניברסיטת פיסק, נאשוויל, שם תחומי העניין העיקריים שלה היו פילוסופיה, היסטוריה וכימיה. ברי עברה לאוניברסיטת הווארד, שם בשנת 1961 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1962 קיבלה תואר שני מהווארד. בשנת 1966 קיבלה ברי דוקטורט בהיסטוריה חוקתית אמריקאית מאוניברסיטת מישיגן ובשנת 1970 היא השלימה גם דוקטורט.

קריירה עריכה

ברי עבדה שש שנים באוניברסיטת מרילנד, ובסופו של דבר הפכה לפרובסטוס ביניים של החטיבה למדעי ההתנהגות והחברה. בשנת 1976 היא הפכה לקנצלרית של אוניברסיטת קולורדו בבולדר, קולורדו, האישה השחורה הראשונה שעמדה בראש אוניברסיטת מחקר גדולה.[4][5]

בשנת 1977, ברי לקחה הפסקה מאוניברסיטת קולורדו כאשר הנשיא ג'ימי קרטר מינה אותה לעוזרת למזכירה בנושא חינוך במחלקה לבריאות, חינוך ורווחה .[4]

בשנת 1980 עזבה ברי את המחלקה לחינוך וחזרה לאוניברסיטת הווארד כפרופסור להיסטוריה ומשפט. קרטר מינה אותה לחברה בוועדה לזכויות האזרח של ארצות הברית[4] שם במהלך תקופת כהונתה הייתה מעורבת בקרבות משפטיים עם יורשו של קרטר, רונלד רייגן. כשרייגן ניסה להוציא אותה מהוועדה היא פנתה בהצלחה לבית המשפט כדי לשמור על מושבה.[6] ברי התנגשה לעיתים קרובות בוועדה עם יושב הראש והמינוי של רייגן, קלרנס מ. פנדלטון ג'וניור. פנדלטון ניסה להעביר בוועדה החלטות בהתאם לדעותיו של רייגן בנושאים של זכויות חברתיות ואזרחיות ועוררה את רגזם של הליברלים והפמיניסטים, הוא שירת משנת 1981 עד מותו הפתאומי בשנת 1988.[7]

בשנת 1984, ברי ייסד את תנועת דרום אפריקה החופשית, שהוקדשה לביטול האפרטהייד בדרום אפריקה. אחת משלושה אמריקאים בולטים שנעצרו בשגרירות דרום אפריקה בוושינגטון יום לפני חג ההודיה; תזמון שהיה מכוון כדי להבטיח חשיפה מרבית לחדשות.[4]

בשנת 1987 קיבלה ברי קביעות באוניברסיטת פנסילבניה בעודה ממשיכה לכהן בנציבות לזכויות האזרח.

בשנת 1993 ראה אור ספרה "הפוליטיקה של ההורות: טיפול בילדים, זכויות נשים ומיתוס האם הטובה". לורה ואן טויל בביקורת שפורסמה בעיתון נוצרי בנושא מדע אמרה כי"ברי מציגה היסטוריה נטולת פניות של תנועת הנשים מעונות היום וחיי הבית ומציגה את המכשולים המתמשכים מצד הכוח הכלכלי והפוליטי שהתעמתו עם נשים כתוצאה מהגדרתן בחברה כ"אמהות". הכרונולוגיה שלה מייחסת את כישלון תיקון שוויון הזכויות, דשדושה של תנועת הנשים בשנות ה-80, ושנים של ריבים לגבי חופשת הורים וחקיקה בנושא טיפול בילדים לחוסר נכונות לחשוב מחדש על תפקידי המגדר המסורתיים."[8]

בשנת 1993 מונתה ברי ליושבת ראש נציבות זכויות האזרח על ידי הנשיא ביל קלינטון, שמינה אותה גם לכהונה נוספת בשנת 1999.

בנוסף לעבודתה בנציבות לזכויות האזרח, מונתה ברי כיו"ר המועצה הלאומית של הקרן לרדיו, פסיפיקה, ביוני 1997. היא משכה אש ועוררה מחלוקת בין המאזינים, עורכי תוכניות ואנשי התחנות, לאחר שהיא וועדת המנהלים ניסו לשנות את לוח השידורים כדי למשוך קהל מגוון יותר. "היפים לבנים מעל גיל 50," כך למשל תיארה ברי את העורכים והקהל של KPFA בברקלי. שמועות על פעולות הכוללות מכירת תחנות דגל כמו KPFA הופצו באופן נרחב על ידי העורכים. (בניגוד לרוב תחנות השירות הציבוריות, התחנות של פסיפיקה מחזיקות ברישיונות יקרים לחשמל בוואטים בתדרים מסחריים בשווקים עירוניים גדולים שכוללים בין השאר את ניו יורק) בשנת 1999 היא ומנכ"ל פסיפיקה לין צ'אדוויק פיטרו את מנהל התחנה והוציאו צו איסור פרסום[9] שאיים לפטר כל מי שעבד בתחנה שדיבר על מעשיהם. ברי הורתה לאחר מכן על נעילת כל אנשי KPFA, בניגוד להסכמים עם תאגידים של עובדי התחנות. לאחר מכן היא המשיכה לדרוש הטלת העדפות גזעיות בכל רחבי ההנהלה של KPFA וסירבה להיפגש עם אנשי צוות המיעוטים בתחנה, שרובם לא הסכימו עם מעשיה.[10] פעולותיה של ברי בנושא של הקרן לרדיו, פסיפיקה עוררו מחאה מצד קבוצות שנלחמות למען חופש הדיבור כגון ה-ACLU.[11] בהמשך התפטרה מתפקידה בתור יושבת הראש.

ברי המשיכה לכהן כיו"ר הוועדה לזכויות האזרח. בשנת 1999, שכנע ברי את ממשל קלינטון למנות את ויקטוריה וילסון, העורכת שלה בהוצאת אלפרד א. קנופף במקומה.[12] בשנת 2001, היא וחברי ההנהלה הדמוקרטיים של הוועדה מנעו את מינויו של פיטר קירשנוב[13] על ידי הנשיא ג'ורג בוש, כדי להחליף את וילסון בוועדה. ברי והגוש הדמוקרטי טענו כי וילסון הייתה רשאית להשלים כהונה מלאה של שש שנים, אך ממשל בוש טען כי היא מונתה רק למשך השלמת כהונתו של חבר קודם. קירשנוב תבע וטען שכהונתו של וילסון פגה והוא מונה בתוקף. וילסון ניצחה בבית המשפט המחוזי הפדרלי אך בסופו של דבר הפסידה בערעור בשנת 2002 ובית המשפט הורה על המינוי של קירסנוב. המחלוקת קבעה לאיזו מפלגה פוליטית יהיה רוב בחברי ההנהלה. ברי עזבה את תפקידה לפני תום כהונתה בסוף 2004 והוחלפה על ידי ג'רלד א. ריינולדס.

בשנת 2009 ראה אור ספרה התשיעי, היסטוריה של נציבות זכויות האזרח. סמואל ג 'פרידמן כתב את סקירתו ב"ניו יורק טיימס", וכתב ש"סקירת ספר אינה סקירה של חיים. עבור שירותה הציבורי מטעם הצדק הגזעי, מרי פרנסס ברי ראויה לשבחים רבים. אבל על פי העדויות של 'וצדק לכולם', ייתכן שהיא הייתה האדם הלא נכון לספר סיפור שברור שחשוב לה באופן כל כך עמוק."[12]

מנהיגות עריכה

פרסים והוקרה עריכה

  • 1965: מלגת שולחן עגול במלחמת האזרחים
  • 1983: NAACP, פרס לזכויות האזרח ע"ש רוי ווילקינס
  • 1985: ועידת המנהיגות הנוצרית הדרומית, פרס רוזה פארקס
  • 1985: קרן ה-CPC, פרס הנשיא
  • 1986: פרס זכויות האזרח ע"ש הוברט ה. המפרי
  • 1986: Ms. אשת השנה
  • 1987: המועצה הארצית של נשים שחורות, פרס הישג
  • 2008: פרס מטעם המרכז הלאומי למחקר הבריאות
  • 2014: ארגון ההיסטוריונים האמריקנים, פרס השירות המובחן ע"ש רוי רוזנצוויג[16]

עבודות ופרסומים נבחרים עריכה

עבודות נבחרות עריכה

פרסומים נבחרים עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מרי פרנסס ברי בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Berry, Mary Frances; Noah, Trevor (20 בינואר 2020). "Mary Frances Berry - "History Teaches Us to Resist" and the Power of Protest". The Daily Show with Trevor Noah. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Contemporary Black Biography. Ed. Barbara Carlisle Bigelow. Vol. 7. Detroit: Gale, 1994. p11-15.
  3. ^ Berry, Mary Frances; Slen, Peter (7 בספטמבר 2014). "In Depth with Mary Frances Berry". C-SPAN (באנגלית אמריקאית). {{cite news}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 [1]
  5. ^ "Women in Government: A Slim Past, But a Strong Future". Ebony: 89–92, 96–98. באוגוסט 1977. {{cite journal}}: (עזרה)
  6. ^ Pear, Robert (14 ביולי 1983). "3 Reagan Rights Nominees Set Off Heated Clash in Senate". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ The Washington Post, December 17, 2001
  8. ^ "Motherhood as a Political Status". Christian Science Monitor. 13 במאי 1993. נבדק ב-29 באוגוסט 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ "Free Speech for Sale?". The Village Voice. נבדק ב-10 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ "There's Something About Mary". 12 באוקטובר 1999. נבדק ב-10 ביולי 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "ACLU-NC Letteto Mary Francis Berry on the Crisis at KPFA and Pacifica". 28 ביולי 1999. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)
  12. ^ 1 2 Freedman, Samuel G. (12 בפברואר 2009). "50 Years of Struggle". The New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Seelye, Katharine Q. (8 בדצמבר 2001). "U.S. Rights Commission Blocks Seating of Bush Nominee". New York Times. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ "Past Officers - President: Mary Frances Berry (1990-1991)". Organization of American Historians. 1990.
  15. ^ "Mission, Vision & History". Woodhull Freedom Foundation. נבדק ב-2 ביוני 2020. {{cite news}}: (עזרה)
  16. ^ "Roy Rosenzweig Distinguished Service Award Winners". Organization of American Historians. 2014.