האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות

האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות
American Civil Liberties Union
	סמליל האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות
מדינה	ארצות הברית
מטה הארגון	ניו יורק
מקום פעילות	ארצות הברית
מייסדים	Roger Nash Baldwin, Arthur Garfield Hays, ג'יין אדמס, פליקס פרנקפורטר, Albert DeSilver, Walter Nelles, Morris Ernst, קריסטל אסטמן, אליזבת גורלי פלין
יושב ראש	Susan N. Herman
תקופת הפעילות	1920–הווה (כ־104 שנים)
פרסים והוקרה	VH1 Trailblazer Honors (2018); פרס התיקון הראשון של יו מ. הפנר ;
	www.aclu.org

האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (באנגלית: The American Civil Liberties Union, בראשי תיבות: ACLU) הוא ארגון אמריקאי ללא כוונות רווח שמטרתו שימור זכויות וחירויות האזרח בארצות הברית. הארגון שהוקם בשנת 1920 הוא הארגון הגדול בתחום זה בארצות הברית.

לאיגוד סניפים בכל מדינות ארצות הברית (וגם בוושינגטון די. סי. ופוארטו ריקו). נכון לשנת 2017, חברים בארגון מעל למיליון חברים, ותקציבו השנתי עומד על כ-100 מיליון דולר.

הארגון שימש מודל לחיקוי במדינות רבות בעולם, וגם בישראל, שבה מייסדי האגודה לזכויות האזרח בישראל שמו להם למטרה לייסד ארגון דומה לזה האמריקאי.

הארגון מספק ייצוג משפטי במקרים שבו הוא חושב כי חירויות האזרח נמצאות בסיכון. הארגון מתנגד לעונש מוות, תומך בנישואים חד-מיניים ובזכותם של זוגות להט"בים לאמץ, בזכות נשים לבצע הפלה מלאכותית, בפמיניזם, בביטול אפליה כנגד מיעוטים, בזכויותיהם של אסירים ואנשים אשר עברו עינויים, ובחיזוק הפרדת הדת מהמדינה.

ארגון

בראש הארגון עומדים נשיא (שמשמש כיו"ר מועצת המנהלים) ודירקטוריון ובו כ-80 נציגים. מרכז האגודה ממוקם במנהטן תחתית, ניו יורק.

בעבר התקיימו מחלוקות עמוקות לגבי דרך הארגון. למשל, בשנת 1939 התרחש ויכוח לוהט האם לאפשר לקומוניסטים לכהן בתפקידי מפתח בארגון, ובשנות ה-50 התרחש ויכוח האם להגן על קומוניסטים הנרדפים על ידי תופעת המקארתיזם. בשנת 1968 התקיימה מחלוקת פנימית האם להגן על הפעילות האנטי-מלחמתית של ד"ר בנג'מין ספוק, ובשנת 1973 עלתה השאלה האם לתמוך בהדחתו של נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט.

לארגון יש כ-54 שלוחות בכל מדינות ארצות הברית (בקליפורניה ישנם כשלושה סניפים), בפוארטו ריקו ובוושינגטון די. סי. לכל שלוחה יש מנכ"ל, תקציב ודירקטוריון משלה.

מימון

תקציבה השנתי של האגודה עומד על יותר ממאה מיליון דולר אמריקני. נכון לשנת 2014, ההכנסות העיקריות מגיעות מתרומות, דמי חברות ועזבונות. חברי האגודה בוחרים את סכום דמי החברות שהם משלמים, והסכום הממוצע עומד על 50 דולר לשנה.

עמדות

החל משנת 2012 האגודה מפרסמת ניירות עמדה, שמפרטים את עמדותיה בנושאים השונים:

שוויון - תמיכה בהעדפה מתקנת.
חופש הביטוי - האגודה תומכת באופן מלא בחופש הביטוי, גם כאשר מבוטאות דעות שאינן פופולריות, כגון ביזוי דגל.
הפלות - תמיכה בזכות להפלה, כפי שנקבעה בפסק דין רו נגד וייד, ותמיכה בזכות של כל אזרח\ית לגישה מקסימלית לאמצעי מניעת הריון.
עונש מוות - האגודה מתנגדת לעונש מוות, ללא קשר לנסיבותיו.
הזכות לשאת נשק - האגודה טוענת כי התיקון השני לחוקת ארצות הברית מגן על זכות קולקטיבית לשאת כלי נשק, אך לא על זכות אישית. למרות זאת, האגודה מתנגדת לרישום נושאי נשק, ואף עבדה עם איגוד הרובאים הלאומי בנושא זה.
זכויות להט"ב - תמיכה בנישואים חד-מיניים ושוויון זכויות מלא.
חופש דת וחופש מדת - האגודה לזכויות האזרח תומכת בזכות אנשים דתיים לעסוק בדתות שלהם ללא התערבות ממשלתית. האגודה טענה לאורך שנות פעילותה שהממשל בארצות הברית מפלה לרעה אמונות שאינן דתיות על פני אמונות שכן דתיות. האגודה מתנגדת לחיוב תפילה במערכת החינוך, אך מגנה על זכיותיהם של תלמידים המתפללים באופן אישי בבתי הספר.
זכויות האדם - תמיכה בזכויות הילד, זכויות להט"ב, זכויות וחירויות למהגרים.
ביטחון לאומי - האגודה מתנגדת להתפשרויות על חירויות האזרח בשם הביטחון הלאומי. כתוצאה מכך, האגודה מתנגדת למעצרים ללא מגבלת זמן, ללא כתב אישום וללא משפט, ועינויים בחסות הממשלה.
מתח גזעי - האגודה נאבקת בגזענות, אך מתנגדת לצנזור דגל קונפדרציית המדינות של אמריקה.
מימון קמפיינים - תמיכה במערכת מימון ציבורי והחלת שקיפות על זהות התורמים, אך ללא ניסיון לשלוט בהוצאות פוליטיות. האגודה תמכה בפסק דין Citizens United נגד FEC.
זכויות אסירים - האגודה סבורה כי כליאה אמורה לשמש רק כמוצא אחרון, וכי כלא צריך להתמקד בשיקום.
פורנוגרפית ילדים - האגודה טוענת כי ייצור חומרי פורנו ילדים חייב להיות אסור, אך אין להטיל סנקציות על אלו המחזיקים בחומרים שכאלו, כתוצאה מהזכות לפרטיות.

היסטוריה

הארגון הוקם ב-19 בינואר 1920 על ידי ג'יין אדמס, פליקס פרנקפורטר, אליזבת גורלי פלין, קריסטל איסטמן ואישים רבים נוספים, על רקע פשיטות פאלמר, בהן בוצעו הפרות בוטות של זכויות אזרח של חברי תנועות קומוניסטיות ואנרכיסטיות, על ידי גורמי אכיפת החוק בארצות הברית. פעולותיו הראשונות של הארגון יצאו באופן ישיר כנגד הפשיטות^[1]. לאחר הקמתו התמקד תחילה הארגון במחאות על חופש הביטוי. בשנות ה-20 החלה האגודה לעסוק (יחד עם NAACP) גם בזכויות אפרו-אמריקאים וכנגד אנטישמיות יחד עם הליגה נגד השמצה. בשנותיה הראשונות, רוב התקציב של האגודה הגיע מתרומות פילנתרופיות. בחמש שנות קיומה הראשונות, האגודה לא הצליחה למנף את מאמציה לכדי תוצאות ממשיות. דבר זה השתנה בשנת 1925, כאשר האגודה הצליחה לשכנע מורה לביולוגיה מטנסי בשם ג'ון סקופס להתריס כנגד חוקי טנסי האוסרים על לימוד האבולוציה - דבר שהוביל למשפט הקופים. במסגרת המשפט, הגן על סקופס עורך הדין הידוע קלרנס דרו, שהיה ממנהיגיה. לבסוף סקופס נקנס על 100$ בלבד (קנס שבוטל לאחר מכן כתוצאה מעניין טכני). המשפט, שהתפרסם בכל רחבי ארצות הברית, היווה קפיצת מדרגה עבור האגודה, והיא אף החלה להיאבק בצנזורה כנגד אמנות. מאבק מוצלח בנושא היה פסק הדין של ארצות הברית נגד ספר בשם יוליסס.

בשנות ה-30 האגודה החלה לעסוק גם בזכויותיהם של אינדיאנים ובזכויות עובדים, ועבדה רבות יחד עם עדי יהוה ועם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית (שיתוף הפעולה עם מפלגה זו פסקה בשנת 1940 לאחר רתיעה ציבורית מהקומוניזם). בעשור זה האגודה החלה להיאבק בנושאים הקשורים לאלימות משטרתית. בתחילת העשור התרחשו מספר ניסיונות שמרניים לצנזר סרטי קולנוע. האגודה ניסתה להיאבק בניסיונות אלו, דבר שהוביל למשבר אל מול הכנסייה הקתולית. בשנת 1934 התפטר הכומר הקתולי האחרון מהנהגת האגודה. נוכחות קתולית בהנהגת האגודה לא התקיימה עד שנות ה-70.

לעליית הטוטליטריזם בברית המועצות, גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית הייתה השפעה עצומה על האגודה. מצד אחד, דיכוי זכויות האדם בארצות עלו היווה גאווה על הדמוקרטיה וזכויות האזרח בארצות הברית, ומצד שני, החלה רתיעה והיסטריה המונית מקומוניזם, דבר שגרם למתיחויות חברתיות רבות. מחלוקת עמוקה באותה התקופה הייתה האם להגן על חופש הביטוי של נאצים. בסופו של דבר, האגודה לזכויות האזרח המשיכה להגן על קבוצות פרו-נאציות רבות, ועל על זכויותיהן לחופש הביטוי ולחופש ההתאגדות. בסוף העשור האגודה שיתפה פעולה יחד עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, דבר שהוביל לביקורת רבה. ביקורת זו (שהובלטה במיוחד על ידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית) פגעה מאוד במוניטין של האגודה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, האגודה לזכויות האזרח הגנה על אזרחים יפנים-אמריקאים, וניסתה ללא הצלחה למנוע את כליאתם במחנות הסגר.

לאחר המלחמה, ניסתה האגודה להיאבק בתופעת המקארתיזם (ועל כך קיבלה ביקורת מג'וזף מקארתי עצמו), וניסתה להגן על אמנים מהרשימה השחורה של הוליווד. התקופה התאפיינה במתיחות רבה בתוך האגודה, כאשר נשאלה השאלה האם להגן על חברי המפלגה הקומוניסטית או לא. משפטים ידועים שבהם האגודה השתתפה היו פסק דין ווטקינס נגד ארצות הברית, פסק דין בראון נגד מועצת החינוך ופסק דין ייטס נגד ארצות הברית.

בשנת 1950 הובל שינוי ארגוני באגודה - מועצת המנהלים הדיחה את המנכ"ל, ושילשה את גודלה. בשנת 1950 היא מנתה כ-9,000 חברים, וכחמש שנים לאחר מכן - כ-30,000 חברים. בשנת 1951 הוחלט להוריד מעט מהמונופול השלטוני של ניו יורק, וניתן יותר כוח לתושבי השלוחות האחרות.

בשנת 1964 מנתה האגודה כ-80,000 חברים. במהלך העשור המשיכה האגודה לפעול למען אכיפת הפרדת הדת מהמדינה, מאבק כנגד מלחמת וייטנאם ומעורבות בפסק דין מירנדה נגד אריזונה. בשנות ה-70 וה-80 האגודה החלה לעסוק בתחומים חדשים - כגון זכויות להט"ב וזכויותיהם של עניים, אסירים. עשור זה היה מוצלח מאוד מבחינת האגודה - בשנים 1954–1964 בית המשפט העליון של ארצות הברית דן בשמונה מקרים שהובלו על ידי האגודה, ובשבעה מתוכם, האגודה ניצחה.

עם הזמן, החלה האגודה להיאבק גם כנגד לימודי הבריאתנות במערכת החינוך האמריקאית. בנוסף על כך, האגודה עוסקת רבות בנושאי דמוקרטיה מול ביטחון לאומי, ואף הצהירה על התנגדות לחוק הפטריוט. בשנת 2017 נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ חתם על צו נשיאותי 13769, המגביל את כניסתם של מהגרים מוסלמים לארצות הברית. האגודה פרסמה את התנגדותה לצו.