מרשה פרידמן

מרשה פרידמן
Marcia Freedman
	מרשה פרידמן, 1974
לידה	17 במאי 1938; ניוארק, ניו ג'רזי, ארצות הברית
פטירה	21 בספטמבר 2021 (בגיל 83); קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	Marcia Judith Prince
מדינה	ישראל
תאריך עלייה	1967
השכלה	בנינגטון קולג', אוניברסיטת ניו יורק
מפלגה	רצ, הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, מפלגת הנשים (ישראל)
סיעה	רצ, יעד, סיעה סוציאל-דמוקרטית, סיעה סוציאליסטית עצמאית
	21 בינואר 1974 – 13 ביוני 1977; (3 שנים ו־20 שבועות)
כנסות	8

מַרשָה פרידמן (באנגלית: Marcia Freedman;‏ 17 במאי 1938 בניוארק, ניו ג'רזי – 21 בספטמבר 2021 בקליפורניה) הייתה פעילה פוליטית וחברתית אמריקאית-ישראלית. כיהנה כחברת הכנסת מטעם סיעת רצ בכנסת השמינית. היא הייתה פעילה למען זכויות אדם, הייתה מחלוצות הפמיניזם בארץ, וקידמה רבות את המודעות לאלימות בתוך המשפחה ולזכויות נשים. פרידמן הייתה גם חברת הכנסת הלסבית הגלויה היחידה (אם כי בהיותה חברת כנסת טרם הזדהתה ברבים כלסבית).^[1]

ביוגרפיה עריכה

השכלה ופעילות בארצות הברית עריכה

מרשה פרידמן (שם משפחתה בלידתה: פרינס) נולדה ב-1938 בניוארק שבניו ג'רזי. למדה לתואר ראשון בבנינגטון קולג'. היא בוגרת תואר שני מאוניברסיטת ניו יורק. בשנות ה-60 עסקה פרידמן בפעילות חברתית בתנועה לזכויות השחורים בארצות הברית. נישאה ב-1961 לביל פרידמן ולשניים נולדה בת.

עלייה לישראל ופעילות ציבורית עריכה

בשנת 1969 עלתה פרידמן לישראל עם משפחתה, בעקבות הזמנה שקיבל בעלה לשמש כמרצה אורח^[2] והחלה ללמד בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.^[3] ערכה שם יחד עם המרצה מרילין ספר סמינרים על נשים והעלו את השיח והתודעה הפמיניסטית. בארץ הייתה פעילה בתנועת הסוציאליסטים העצמאיים בשנים 1967–1972. פרידמן הייתה ממייסדות התנועה הפמיניסטית בישראל; בשנת 1972 ייסדה את התנועה לשחרור האישה ונבחרה לעמוד בראשה.^[4] משנת 1973 ועד 1975 פעלה בתנועה לזכויות האזרח.

פעילותה בכנסת השמינית עריכה

כניסתה לכנסת הייתה לטענת פרידמן אירוע לא מתוכנן. שולמית אלוני, אשר עמדה בתקופה זו בראש סיעת "רצ", ביקשה תמיכה מצד פמיניסטיות בנושאים של זכויות אדם וזכויות נשים. פרידמן תמכה בה, והתבקשה על ידי אלוני למלא את המקום השלישי ברשימה.^[5] ב-1973, בעקבות מלחמת יום כיפור, זכתה רצ למספר קולות גדול מהמצופה. פרידמן נכנסה לכנסת השמינית, והייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות.

במהלך הקדנציה התאחדה סיעת רצ (שבה היו חברים גם שולמית אלוני ובועז מואב) עם חבר הכנסת לובה אליאב לסיעה חדשה בשם יעד.^[6] מאוחר יותר פרשו אליאב ופרידמן והקימו את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית, ואלוני ומואב שינו את שם סיעתם בחזרה ל"רצ".^[7]

במהלך כהונתה העלתה לסדר היום נושאים חברתיים רבים שקשורים בעיקר לזכויות אדם, שעד אז נדחקו מסדר היום הציבורי וחלקם נחשבו לטאבו – אלימות נגד נשים, גילוי עריות, זנות בקרב נערות, מניעת סרטן השד, פיקוח ילודה, הזכות של נשים לבצע הפלה מלאכותית^[8] וזכויות הומוסקסואלים ולסביות. כן פעלה פרידמן ללגליזציה של שימוש בסמים,^[9] במיוחד לגליזציה של סמים קלים.^[10] בנוסף עסקה גם בנושאים מדיניים שקשורים בזכויות אדם כמו הכרה בזכויות הלאומיות של פלסטינים בשטחים, ובנושא מכירות נשק חשאיות של ישראל למשטר הגזעני בדרום אפריקה.

פרידמן זכורה בעיקר בזכות פעילותה בתחום אלימות נגד נשים בתוך המשפחה. ביולי 1976 יזמה את דיון המליאה הראשון בנושא הכאת נשים בידי בעליהן, אך התגובות שזכתה להן היו בעיקר צחקוקים והתבדחויות מצד חברי הכנסת הגברים.^[11]^[12]

העזתי לדבר בפומבי על הנושאים שנחשבו כשייכים לתחום פרטי בלבד, כמו הטרדות מיניות, סרטן השד או הפלות. פשוט לא היה נהוג לדבר על זה בכנסת. גם הנשים עצמן לא דיברו על הנושא הזה בכלל, בשל החשש שהן אלו שאשמות. בהרבה מקומות בחברה הישראלית של אז, הטרדה מינית נחשבה ללגיטימית ואם אשה הייתה עוברת הפלה היא מעולם לא העזה לדבר על כך.

— יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet, 13 במאי 2007

דעותיה של פרידמן וסגנון לבושה (היא לבשה מכנסיים) זיכו אותה ליחס מתנכר ומזלזל מצד רוב חברי הכנסת.

בשנת 1977, לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, הקימה פרידמן את מפלגת הנשים, אך היא לא נכללה ברשימת המפלגה לכנסת.^[13] הרשימה לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה, אך לטענת פרידמן מטרתה הייתה "להשתמש במערכת הבחירות להפיץ מידע רב לציבור הנשים על מעמדן האמיתי בחברה הישראלית". על מטרה זאת כתבה פרידמן: "אין לי ספק שבכך הצלחנו".^[13]

מקלט לנשים מוכות עריכה

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה.^[14] חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בישראל.^[15]^[16] המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה.^[17] בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2019) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

לטעמה של פרידמן המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים, ומקום טיפולי פרטי. אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

גירושין ויציאה מהארון עריכה

במקביל למרוץ הבחירות שלה לכנסת ה-9 התגרשה פרידמן מבעלה, ביל פרידמן. לקראת גיל 40, יצאה מהארון כלסבית, והפכה למעשה לחברת הכנסת לשעבר הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל. צעד זה היה חריג בישראל בשנות ה-70, ועד היום (2023) נותרה פרידמן חברת הכנסת הלסבית המוצהרת היחידה בישראל.

הייתי אשה נשואה ורק לקראת גיל 40 החלטתי לצאת מהארון ולנהל מערכת יחסים עם אשה. הנושא היה אז מאוד סגור, לא קיים. הייתי צריכה להסתיר מהמשפחה ולערוך מסיבות בבתים מאחורי תריסים סגורים. מעט מאוד נשים בשנות ה-70 העזו להודות בהיותן לסביות, ואותו דבר היה אצל הגברים.

— יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet, 13 במאי 2007

זוגתה באותן השנים הייתה עמליה (מיה) ברגמן,^[18] פעילה פמיניסטית ומקימת הארגון אל"ף.^[19]^[20] פרידמן הייתה גם היא חברה פעילה בארגון.^[18]

חזרה לארצות הברית עריכה

ב-1981 עזבה פרידמן את ישראל ושבה להתגורר בארצות הברית, ובכך היא מהווה אחד המקרים הנדירים בהם חבר כנסת עזב את ישראל לאחר כהונתו (כמו שמואל מרלין, הלל קוק, רוסתם בסתוני ובנסיבות אחרות לחלוטין, עזמי בשארה). בין השנים 1997 ל-2002 שהתה בישראל לפרקים לצורך הקמת בית ספר קהילתי לנשים מעוטות יכולת (במסגרת ארגון הנשים "קהילת נשים לומדת"). בין היתר כיהנה פרידמן כנשיאת הארגון היהודי הליברלי "ברית צדק ושלום", הדוגל בפתרון מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני במתכונת של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. פרידמן ביקרה בארץ לעיתים קרובות, ובמאי 2007 נערך לכבודה אירוע הוקרה מיוחד בחיפה.

ביוני 2015 במלאת 40 שנה לאגודת הלהט"ב זכתה פרידמן להיכלל בין 40 המשפיעים בתולדות קהילת הלהט"ב.^[21]

ספר זיכרונותיה עריכה

Exile in the promised land: a memoir / Marcia Freedman, Ithaca, N.Y.: Firebrand Books, 1990.

גולה בארץ המובטחת / מרשה פרידמן (תרגמה מאנגלית: מירי קרסין), תל אביב: ברירות, 1991.

לקריאה נוספת עריכה

שי חורב, מרשה פרידמן, בלקסיקון החיפאים אישים ודמויות בחיפה, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 297, 2018.

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא מרשה פרידמן בוויקישיתוף

מרשה פרידמן, באתר הכנסת
מרשה פרידמן, באתר כנסת פתוחה
מרשה פרידמן, קשר השתיקה, נגה, 15, 1998, עמ' 11–13
יעקב העליון, אם לאיש משרד הבריאות היו שדיים, מעריב, 22 בפברואר 1980
יעל ברנובסקי, "המאבק לקידום מעמד האשה בארץ לא הסתיים", באתר ynet, 13 במאי 2007
צפי סער, עכבר העיר אונליין, יום האשה הבינלאומי: הפרידמנית הראשונה, באתר הארץ, 7 במרץ 2010
יעקב בר-און, ‏"הכי טוב להצביע בשביל הגנרלים. מה זה, לאן הגענו?", באתר מעריב אונליין, 1 באפריל 2019
מרשה פרידמן, באתר אסימון
הדר גיל-עד, מרשה פרידמן, הח"כית הראשונה שיצאה מהארון, מתה בגיל 83: "פרצה דרך לנשים", באתר ynet, 22 בספטמבר 2021
עופר אדרת, שתיים מחלוצות הפמיניזם הישראלי מתו בחודש שעבר באותו יום. זה סיפורן, באתר הארץ, 3 באוקטובר 2021
שנה למותה של הפעילה הפמיניסטית וח"כית לשעבר מרשה פרידמן (רצ), באתר זו הדרך
מרשה פרידמן (1938-2021), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים עריכה

^ איריס קלקא, עליזה בארץ המובחרת, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985
^ נורית ברצקי, מרשה המשחררת מתיישבת בכנסת, מעריב, 1 בפברואר 1974
^ מעון לילדים באונ' חיפה, מעריב, 13 בדצמבר 1971
^ אבל הגברים שווים יותר, דבר, 10 במאי 1972
^ כן, אתה יכול, מעריב, 10 בדצמבר 1973
^ ועדת הכנסת אישרה השם: "יעד - תנועה לזכויות האזרח", דבר, 4 ביוני 1975
^ א. אליאב ומ. פרידמן - סיעה עצמאית, דבר, 28 בינואר 1976
^ א. גבע, הצעות חוק פרטית: להתיר הפלות, דבר, 5 ביוני 1974
^ דב רובין, מכתב אל ח"כ מרשה פרידמן, מעריב, 3 בפברואר 1975
מרשה פרידמן, הסמים והחוק בחברה פתוחה, מעריב, 28 בפברואר 1975
^ "המשטרה מתחקה אחרי דגי רקק ולא אחרי לווייתנים בסחר סמים", מעריב, 22 בינואר 1976
^ הכנסת עסקה בסוגיית הבעלים המכים נשותיהם, מעריב, 15 ביולי 1976
^ מרשה פרידמן: האישה הראשונה שדרשה למגר את האלימות כלפי נשים, באתר הספרנים, ‏2019-11-25
^ ¹ ² לא עמדתי בראש רשימת הנשים בבחירות 77', מעריב, 10 במרץ 1980
^ לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013
^ נתי גבאי, סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 17.11.2021
^ אריאלה ראובני, מקלט זמני, דבר, 5 בדצמבר 1977
^ מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט
^ ¹ ² חנה קליין, חנה קליין נפרדת ממרשה פרידמן: “כעת היא בגן-עדן של נשים גדולות ולוחמות”, באתר WDG, ‏31 באוקטובר 2021
^ איריס רחמימוב, "סעודות, הפגנות והתפכחות": רדיקליזם לסבי בירושלים, 1972-1989, זמנים, גיליון 131 (קיץ 2015).
^ רחלי ארטל, מזהות אישית לזהות פוליטית פעילות פוליטית לסבית בישראל, באתר אוניברסיטת בר אילן, ‏2011 (ארכיון)
^ ג'ורג' אבני שיר נחמיאס, ‏היכל הקהילה 2015: 40 המשפיעים בתולדות הקהילה, באתר ‏מאקו‏, 7 ביוני 2015

[1] איריס קלקא, עליזה בארץ המובחרת, כותרת ראשית, 30 בינואר 1985

[2] נורית ברצקי, מרשה המשחררת מתיישבת בכנסת, מעריב, 1 בפברואר 1974

[3] מעון לילדים באונ' חיפה, מעריב, 13 בדצמבר 1971

[4] אבל הגברים שווים יותר, דבר, 10 במאי 1972

[5] כן, אתה יכול, מעריב, 10 בדצמבר 1973

[6] ועדת הכנסת אישרה השם: "יעד - תנועה לזכויות האזרח", דבר, 4 ביוני 1975

[7] א. אליאב ומ. פרידמן - סיעה עצמאית, דבר, 28 בינואר 1976

[8] א. גבע, הצעות חוק פרטית: להתיר הפלות, דבר, 5 ביוני 1974

[9] דב רובין, מכתב אל ח"כ מרשה פרידמן, מעריב, 3 בפברואר 1975
מרשה פרידמן, הסמים והחוק בחברה פתוחה, מעריב, 28 בפברואר 1975

[10] "המשטרה מתחקה אחרי דגי רקק ולא אחרי לווייתנים בסחר סמים", מעריב, 22 בינואר 1976

[11] הכנסת עסקה בסוגיית הבעלים המכים נשותיהם, מעריב, 15 ביולי 1976

[12] מרשה פרידמן: האישה הראשונה שדרשה למגר את האלימות כלפי נשים, באתר הספרנים, ‏2019-11-25

[לא_עמדתי-13] ¹ ² לא עמדתי בראש רשימת הנשים בבחירות 77', מעריב, 10 במרץ 1980

[14] לאה דור, פמיניזם חיפאי חוגג 30, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 8 באוקטובר 2013

[גבאי-15] נתי גבאי, סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 17.11.2021

[16] אריאלה ראובני, מקלט זמני, דבר, 5 בדצמבר 1977

[17] מתוך: מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת", 1990 - הקמת המקלט

[WDG-18] ¹ ² חנה קליין, חנה קליין נפרדת ממרשה פרידמן: “כעת היא בגן-עדן של נשים גדולות ולוחמות”, באתר WDG, ‏31 באוקטובר 2021

[איריס_רחמימוב-19] איריס רחמימוב, "סעודות, הפגנות והתפכחות": רדיקליזם לסבי בירושלים, 1972-1989, זמנים, גיליון 131 (קיץ 2015).

[רחלי_ארטל-20] רחלי ארטל, מזהות אישית לזהות פוליטית פעילות פוליטית לסבית בישראל, באתר אוניברסיטת בר אילן, ‏2011 (ארכיון)

[21] ג'ורג' אבני שיר נחמיאס, ‏היכל הקהילה 2015: 40 המשפיעים בתולדות הקהילה, באתר ‏מאקו‏, 7 ביוני 2015

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]