עזמי בשארה

פוליטיקאי ערבי-ישראלי, מייסד בל"ד, שנמלט מישראל אחרי שנחשד בריגול

עַזְמִי בִּשַארָהערבית: ‏عزمي بشارة?‏; נולד ב-22 ביולי 1956), הוא פוליטיקאי ערבי-ישראלי לשעבר ומייסד מפלגת בל"ד, שכיהן כחבר הכנסת מטעמה עד שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול ובסיוע לארגון חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, ושוהה כיום בקטר. בשארה הוא דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת הומבולדט של ברלין.

עזמי בשארה
عزمي بشارة
לידה 22 ביולי 1956 (בן 67)
נצרת, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר
השכלה אוניברסיטת הומבולדט של ברלין עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה ברית לאומית דמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה
חבר הכנסת
17 ביוני 199625 באפריל 2007
(10 שנים)
כנסות 1417
פרסים והוקרה
פרס אבן רושד לחופש המחשבה (2002) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

בשארה נולד למשפחה ערבית-נוצרית-קתולית[1] בעיר נצרת, ישראל, למונירה, ילידת ראמה, ולאנטון בשארה, יליד כפר תרשיחא. אורח חייו היה לא אדוק. אביו היה פקיד במשרד הבריאות[2] ופעיל קומוניסטי, ואימו הייתה מורה. את לימודיו התיכוניים השלים בשארה בבית הספר הבפטיסטי בנצרת, שם הקים את הוועד הארצי של תלמידי התיכון הערבים – יחד עם בן הדוד, באסל גטאס.

בשנת 1975 החל בלימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ולאחריהם למד משפטים באוניברסיטה העברית. ב-1980 התקבל עקב פעילותו הקומוניסטית[2] ללימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת הומבולדט שבברלין המזרחית וסיים אותם בהצטיינות. כותרת הדיסרטציה שנכתבה בגרמנית, משנת 1985: "Zur Frage des Logischen und Historischen in der Methode von Karl Marx" (בתרגום חופשי: "שאלת ההיגיון ההיסטורי בשיטת קרל מרקס").

ב-1986 שב לישראל והצטרף לסגל המרצים לפילוסופיה באוניברסיטת ביר זית, ובשנים 19941996 שימש כראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ביר זית. ב-1990 החל לעבוד גם כחוקר במכון ון ליר בירושלים.

בשארה כתב מספר מאמרים אקדמיים על הערבים בישראל מאז 1948 ועל האוכלוסייה הפלסטינית.

ב-1997 עבר השתלת כליה, ובשנת 2001 נזקק לטיפולי דיאליזה[3], ומאז הוא אינו בקו הבריאות.

קריירה פוליטית עריכה

בשארה החל את דרכו כפעיל קומוניסטי במפלגת רק"ח ובזמן לימודיו באוניברסיטה העברית היה פעיל בתא הסטודנטים הערבי-יהודי "קמפוס". לאחר ששב מלימודי הדוקטורט בגרמניה המזרחית, פרש מרק"ח וב-1995 הקים את בל"ד[4]. בשארה עמד בראש מפלגת בל"ד מאז הקמתה ומזוהה עם שאיפתה להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. תפיסה זו מתייחדת בחילון מושג המדינה והתייחסות אינסטרומנטלית כלפי מוסדותיה, האמורים לשרת את האזרח בלא קשר מחייב ללאומיותו או דתו. הוא נבחר בפעם הראשונה לכנסת ה-14 ברשימה המאוחדת של בל"ד וחד"ש ולאחר מכן הפכה סיעתו לסיעה עצמאית.

בשנת 1999, בבחירות לכנסת החמש עשרה ולראשות הממשלה, התמודד בשארה על ראשות הממשלה, מול נתניהו, אהוד ברק, יצחק מרדכי ובני בגין; אולם ערב הבחירות הסיר את מועמדותו. המפלגה זכתה בשני מושבים בכנסת החמש עשרה.

בשנת 2001 נסע בשארה לבקר בסוריה באזכרה לחאפז אל-אסד, שנכחו בה גם מזכ"ל חזבאללה וסגן נשיא איראן, והביע תמיכה בפעולות "התנגדות" לישראל. בשל נאום זה ונאום נוסף הוסרה חסינותו והוגש נגדו כתב אישום בשנת 2001, אך בשנת 2006 בוטלו ההליכים המשפטיים נגדו משנקבע כי עומדת לו החסינות העניינית, שלא ניתן להסירה[5].

נאום זה לצד נאומים נוספים הביאו לפסילת מועמדותו לכנסת ה-16 על ידי ועדת הבחירות המרכזית על סמך חוק יסוד: הכנסת המאפשר למנוע מאדם להתמודד בבחירות אם יש במעשיו שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית או אם יש במעשיו תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל. בית המשפט העליון הפך את החלטת הוועדה ואישר, ברוב של 7:4, את התמודדות הרשימה. בית המשפט התייחס להסבריו של בשארה על תפישתו ביחס להגדרתה הרצויה לדעתו של מדינת ישראל ולפרשנות שנתן לתמיכתו במאבקם של הפלסטינים ושל החזבאללה, לפיה הוא תומך בהתנגדות ל"כיבוש" אך לא בדרך של מאבק מזוין ופגיעה באזרחים. בית המשפט קבע כי כדי "לשלול את אחת מהזכויות המרכזיות של הדמוקרטיה – הזכות לבחור ולהיבחר" דרושות ראיות "משכנעות, ברורות וחד משמעיות" לקיומן של העילות המופיעות בחוק. על סמך עיקרון זה קבע בית המשפט כי אין למנוע את מועמדתו של בשארה לכנסת כיוון שהראיות שהובאו אינן מקיימות את התנאים הללו[6].

בשארה נמנה עם מוזהרי ועדת אור, שמצאה אותו אשם בעידוד האלימות שבאירועי אוקטובר 2000, אולם בשל היותו נבחר הציבור לא ניתנו נגדו המלצות אישיות.

לקראת הבחירות לכנסת ה-17 נבחר בוועידת בל"ד בשפרעם למקום הראשון ברשימה לאחר שהיה מועמד יחיד.

במהלך חברותו בכנסת יצא לביקורים בסוריה ובלבנון, חרף האיסור לבקר במדינת אויב. בספטמבר 2006 יצא לביקור בדמשק עם עוד ח"כים מבל"ד, שם אמר כי הוא תומך במאבקה של סוריה נגד ישראל, נפגש עם בשאר אל-אסד והביע תמיכה בחמאס ובחזבאללה[7]. בתגובה שקל היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה פלילית נגדו[8].

אף שאזכוריו בתקשורת העברית היו בעיקר בהקשרים מדיניים, במהלך כהונתו בכנסת עסק בשארה גם בנושאים נוספים, ובין היתר יזם את חוק פיצוי נפגעי פוליו, שמקנה פיצויים לאזרחים שלקו בשיתוק ילדים.

על כישרון הנאום שלו אמר הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי: "לא היה דובר רהוט ממנו, רטוריקן יוצא דופן, פרובוקטור מתוחכם ואינטלקטואל שהילך קסם בנאומיו על רבים מחברי הבית"[9].

 
עזמי בשארה ויאסר ערפאת – 1998

ההתפטרות מהכנסת והחשדות כי סייע לאויב עריכה

ב-23 במרץ 2007 עבר בשארה את הגבול בין ישראל לירדן בגשר שייח' חוסיין, ומאז לא שב לישראל[10]. הדבר פורסם רק לאחר יותר משבועיים, ב-8 באפריל 2007, אך הוטל צו איסור פרסום מלא על נסיבות עזיבתו[11]. ב-22 באפריל 2007 הגיש בשארה את מכתב התפטרותו מהכנסת לקונסול ישראל בקהיר[12]. ב-25 באפריל הוסר חלקית הצו. ב-2 במאי 2007 הוסר צו איסור הפרסום על רוב סעיפי האישום נגדו, ולציבור נודע כי נגד בשארה התנהלה חקירה בגין חשדות כי במהלך מלחמת לבנון השנייה יצר קשר עם סוכן מטעם חזבאללה והעביר לו מידע על מקומות אסטרטגיים לטיווח טילים וכן מידע בדבר השפעת הגדלת טווח הטילים מעבר לחיפה, מסר הערכות על סיכויי ההתנקשות במזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, וכן מידע והערכות בנוגע לשינויים צפויים בהיערכות ישראל תוך כדי מלחמה. בשארה קיבל, לפי החשד, מאות אלפי שקלים אשר הועברו לידיו מחזבאללה ומגופים זרים נוספים על ידי חלפני כספים ערביים ממזרח ירושלים ובכך עבר גם על חוק איסור הלבנת הון.

תגובת בל"ד ובשארה הייתה שמדובר בשיחות פרטיות עם חברים שניתנו להן פרשנויות פליליות, ושאת רוב הפרטים ניתן היה להשיג גם דרך העיתונות הישראלית[13]. בריאיון לאסעד תלחמי, שפורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-11 במאי 2007, אמר בשארה: "בשיחה שהקליטו אמרתי 'מה פתאום נופלים טילים על כפרים ערביים? אנו מבינים מנקודת ראותו של חזבאללה שהוא תוקף את חיפה, אז למה יורים על כפרים ערביים, מה קורה פה?'. זו שיחת חולין מהסוג שהתנהל באותו זמן בין כל ערבי וערבי. אז זה מסירת מידע לחזבאללה? מה, חזבאללה לא ידע שנופלים טילים על כפרים ערביים? מה השטויות האלה." לגבי ההאשמה כי ריגל תמורת כסף טען: "זאת הכפשה שיהיה קל להפריך. הלוואי שהייתי יודע איך לעשות לביתי. אין לי רכוש חוץ מדירה שקניתי עם משכנתא. אני עובד ואשתי עובדת, אבל מאז נכנסתי לפוליטיקה מצבי החומרי הידרדר."

לטענת עבד אל-חלים ח'דאם, סגנו לשעבר של נשיא סוריה, בשארה מונה על ידי המודיעין הישראלי והעביר מסרים בין ישראל לבין סוריה ואף תיווך בין ישראל לבין סוריה[14].

לאחר שנמלט מישראל עריכה

מאז שנמלט מישראל מרבה בשארה לנדוד בין בירות העולם הערבי ולהרצות בעניינים הקשורים לפוליטיקה הפנימית בישראל וכן בענייני הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא שימש מספר פעמים כפרשן לענייני ישראל בכמה תחנות טלוויזיה המשדרות במדינות ערב, בהן רשת "אל-ג'זירה" וכותב באופן קבוע טור פרשנות על נושאים מדיניים בעולם הערבי בעיתון "אל-אהראם". מאז 2010, עזמי בשארה מתגורר בקטר והוא מנהל את המרכז הערבי לחקר ולימוד מדיניות (ער') אותו הקים כשהגיע לקטר. בנוסף הוא מכהן כיו"ר חבר הנאמנים של מכון דוחָה ללימודים מתקדמים (ער').[15] ומשמש כיועץ לאמיר קטר.[דרוש מקור]

ב-14 בפברואר 2011 אושר בכנסת "חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה", התשע"א–2011[16][17]. החוק, המכונה "חוק בשארה", מאפשר לשלול תשלומי פנסיה מחבר כנסת שחמק מחקירה או ממשפט בישראל, בגין חשדות לפשע חמור שביצע בעודו חבר הכנסת. יום לאחר קבלת החוק הוגשה בקשה לוועדת הכנסת לשלול את התשלומים מבשארה, וב-28 במרץ החליטה מליאת הכנסת לשלול ממנו את התשלומים[18].

במרץ 2014 הקים בשארה את רשת החדשות אל-ערבי אל-ג'דיד ("הערבי החדש", The New Arab), שבבעלות חברת "פדאאת מדיה" (בתעתיק מערבית: פצ'אא'את מידיא) ומבוססת בלונדון, והיא חלופה משמעותית של רשת החדשות הקטרית אל-ג'זירה שבעשור האחרון החלה להיות מזוהה עם חמאס בקטר.

עזמי בשארה הודיע בתחילת 2017 על פרישה מעבודה פוליטית ישירה, במטרה "להתמסר למחקר וכתיבה והפקה אינטלקטואלית".[15]

במהלך מלחמת חרבות ברזל, נטען ב"לה פיגארו" כי הוא מייעץ לאמיר קטר בנושא החטופים הישראלים.[19]

חיים אישיים עריכה

נשוי לרנא, אב לשניים, ולפני שנמלט מישראל גר בשכונת בית חנינא שבירושלים. החזיק גם בית בחיפה ומשרד בנצרת.

אחיו, מרואן בשארה, פלסטיני-ישראלי המתגורר בלונדון, הוא אינטלקטואל ומומחה לפוליטיקה גלובלית, המשמש כפרשן הפוליטי הבכיר של רשת אל-ג'זירה בשפה האנגלית.

עמדותיו המדיניות עריכה

בריאיון לעיתון "הארץ" ב-1998 התבטא ביחס ל"זכות השיבה": "אני לא אומר שכל פלסטיני צריך לחזור לכפר או לבית שבו גר פעם... אבל הזכות צריכה להינתן להם. היא מעוגנת באין-ספור החלטות או"ם, והיא עניין של זכות אישית, אנושית, של כל פליט ופליט. לכן אי-אפשר לוותר עליה... לא לערפאת ולא לאבו מאזן יש איזושהי אפשרות לוותר בעניין הזה בשמו של קשיש מצפת הנמצא היום במחנה ירמוק. גם לא תמורת פיצוי מדיני שיינתן לרשות הפלסטינית"[20].

בין השאר השתתף ב"פסטיבל הניצחון של החזבאללה" שנערך באום אל-פחם ביוני 2000 לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון. בכינוס אמר בשארה: "חזבאללה ניצח, ולראשונה מאז שנת 1967 טעמנו את טעמו של הניצחון. זכותו של החזבאללה להתגאות בהישגו ולהשפיל את ישראל... ישראל נחלה תבוסה אחר תבוסה ונאלצה לצאת מדרום לבנון. זו האמת... לבנון, החלשה במדינות ערב, הציגה מודל קטנטן, שאם נביט לעומקו ניתן להסיק את המסקנות הנחוצות להצלחה וניצחון"[20].

באזכרה לחאפז אל-אסד שנערכה בסוריה ב-2001 נשא בשארה דברים וקרא לפלסטינים לטפח ולהרחיב מחדש את דרך המאבק של "התנגדות" לישראל, כדי שזו לא תצליח לכפות על העולם הערבי את תנאיה בשל חוסר האונים הצבאי של הערבים במלחמה כוללת[20]. בנאומו השתמש בשארה במילה הערבית "מוקאוומה", שפירושה התנגדות לדיכוי.

בסוף 2002 נאם בפני ועדת הבחירות המרכזית ואמר שהוא מתנגד לפגיעה באזרחים חפים מפשע: "אני לא יכול לבקש שוויון עם אזרחים, אדוני היושב-ראש, ולתת לגיטימציה לכך שמישהו יהרוג אותם, אפילו אם זה מדינה כובשת, אפילו אם זה אלימות של נכבשים... פגיעה באזרחים חפים מפשע אינה מקובלת עלי". עם זאת, הוא אמר שהוא אינו יכול להגיד לפלסטינים כיצד להיאבק, כל עוד אינם עוברים גבול זה: "אנחנו יכולים ככוח דמוקרטי ליברלי בתוך פרלמנט של מדינה כובשת להכיר בזכותה של אוכלוסייה תחת כיבוש, כל עוד אין אפיקים אחרים פתוחים בפניה להתנגד לכיבוש... אני אומר: להתנגד לכיבוש, ואני אומר שאני מתנגד, אבל אני שם את הגבול"[21].

הוא כינה את ההגדרה "ערבי-ישראלי" – "יצור מעוות שיצר מבנה מעוות", ובמקומה בחר לכנות את הערבים אזרחי ישראל "הערבים בפלסטין שנכבשה ב-1948"[20].

בראיון טלוויזיוני בערוץ 2 אמר: "אני לא חושב שיש אומה פלסטינית. אני חושב שיש אומה ערבית. למרות מאבקי הנחרץ בכיבוש אני חושב שזו המצאה קולוניאלית. פלסטין עד סוף המאה ה-19 הייתה דרום סוריה הגדולה".

בשארה מרבה להרצות במדינות ערב ולהתבטא בגנות ישראל והדמוקרטיה הישראלית. בהרצאה ב-16 בדצמבר 2005 ביריד הספרים הערבי בביירות אמר: "אין אנו מעוניינים בדמוקרטיה שלכם, תנו לנו את פלסטין"[22].

בתקופת האביב הערבי בשארה הותקף על ידי משטרים ערביים וחלק מכלי התקשורת שלהם, בהאשמה שהוא עמד לצד העמים הערביים, נגד משטריהם.[15]

ספריו עריכה

  • הנאורות - פרויקט שלא נשלם: שש מסות על נאורות ומודרניזם. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1997
  • בין האני לאנחנו: הבניית זהויות וזהות ישראלית. (קובץ מאמרים בעריכתו). הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1999
  • כיסופים בארץ המחסומים: רסיסי סיפור, מערבית מיכאל גוגנהיימר. הוצאת בבל. 2006
  • השאלה הערבית. 2007

לקריאה נוספת עריכה

  • אמל ג'מאל, "חזון האומה המדינית ואתגר מדינת כל אזרחיה - עיונים בכתביו של עזמי בשארה", אלפיים 30, 2006.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא עזמי בשארה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "לנוצרי-קתולי כמוני יגידו שהכל בסדר.": פרוטוקול ועדת חוקה, חוק ומשפט
    "למרות שאני עצמי בא מבית קתולי": יואב שטרן, ג'קי חורי, בעדה הערבית-נוצרית חוששים מהשלכות ההיבדלות, באתר הארץ, 25 במרץ 2005
  2. ^ 1 2 In a rare interview, Israeli MP Azmi Bishara talks to Rory McCarthy | World news | The Guardian
  3. ^ יהודה גולן, ח"כים שיסרבו לפנות חדרים - יפונו בכוח, באתר nrg מעריב, 19/06/01
  4. ^ יאיר אטינגר, "אני מוכן להתייחס ליהודים בשוויון מלא", באתר הארץ, 21 בנובמבר 2002
  5. ^ בג"ץ 11225/03 ח"כ ד"ר עזמי בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב־1 בפברואר 2006
  6. ^ א"ב 11280/02 ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש- עשרה נ' אחמד טיבי, ניתן ב־15 במאי 2003
  7. ^ רועי נחמיאס, הח"כים מבל"ד חזרו מביקור בסוריה ובלבנון, באתר ynet, 16 בספטמבר 2006
  8. ^ אפרת פורשר, מזוז: לחקור הח"כים הערבים שיצאו לסוריה, באתר nrg‏, 10 בספטמבר 2006
  9. ^ שלום ירושלמי, פסטיבל פנטזיה, באתר nrg‏, 14 באפריל 2007
  10. ^   גידי וייץ וג'קי חורי, הח"כים מבל"ד לא מתחרטים, באתר הארץ, 10 במרץ 2016
  11. ^ איתמר ענברי וטל וולבוביץ, החשד: בשארה סייע לאויב בעת מלחמה, באתר nrg‏, 25 באפריל 2007
  12. ^ איתמר ענברי, בשארה הגיש את התפטרותו מהכנסת, באתר nrg‏, 22 באפריל 2007
  13. ^ עמוס הראל, יהונתן ליס ויואב שטרן, בשארה חשוד כי דן עם חזבאללה ביעדים אפשריים לירי רקטות בעת המלחמה, באתר הארץ, 2 במאי 2007
  14. ^ רועי נחמיאס, חדאם: בשארה תיווך במו"מ בין ישראל לסוריה, באתר ynet, 17 במרץ 2006
  15. ^ 1 2 3 عزمي بشارة | Azmi Bishara, www.azmibishara.com
  16. ^ חוק שלילת תשלומים מחבר הכנסת ומחבר הכנסת לשעבר בשל עבירה, התשע"א-2011, ס"ח 2277 מיום 17 בפברואר 2011
  17. ^ רוני סופר, חוק בשארה אושר סופית בכנסת: "גבול לטירוף", באתר ynet, 14 בפברואר 2011
  18. ^ ההצבעה במליאת הכנסת על שלילת התשלומים מבשארה
  19. ^ דיווח בצרפת: עזמי בשארה לוקח חלק במו"מ עם חמאס, באתר ‏מאקו‏, 17 במרץ 2024
  20. ^ 1 2 3 4 דן שיפטן, ‏זהותם החדשה של הח"כים הערבים, תכלת 13, סתיו התשס"ג 2002 .
  21. ^ 31 בדצמבר 2002, פרוטוקול ועדת הבחירות המרכזית
  22. ^ עזמי בשארה: לשמור על גחלת הסכסוך עם הציונות, באתר ערוץ 7, 6 בינואר 2006.