משה גרוסמן

משה גרוסמן (גם: גרוסמאן) (בכתיב יידי: גראָסמאַן; 3 באפריל 190427 בספטמבר 1961) היה סופר ועיתונאי יידיש.

תולדות חייו ויצירתועריכה

משה בן יעקב גרוסמן נולד בשנת 1904 בעיירה קוּרוּב שבפלך לובלין (אנ') של פולין הרוסית. בהיותו בן 6 עבר עם משפחתו לוורשה, וב-1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, חזר עם הוריו לקורוב. לאחר מות אביו בשנת 1920 שב לוורשה, שם עבד ביום ולמד בלילה. היה פעיל בארגון פועלי ציון "יוגענד". במשך מספר שנים עבד במערכת העיתון "הַיינט", ועם פלישת גרמניה הנאצית לוורשה בספטמבר 1939 היה זה שהוציא לאור את הגיליון האחרון.

גרוסמן החל לכתוב בגיל 14. תחת שם העט גדולמן[1] פרסם מספר הומורֶסקות בכתב העת "דער פויגל". ב-1923 פרסם את הנובלה הראשונה שלו, "ברכה וקללה", בכתב העת היידי "וועלטשפיגל" בוורשה, ומאז הוסיף לפרסם את כתביו בכתבי עת ספרותיים רבים.

ב-1931 ראה אור הרומן הראשון שלו, "פלאמען און רויך" ('להבות ועשן'), שסיפר על חיי הפועלים היהודים בוורשה. שנתיים אחר כך יצא לאור קובץ סיפוריו "האמער אויף הארפע" ('פטיש עלֵי נבל'), וב-1934 פרסם רומן מחיי קארל מרקס, שאף תורגם לפולנית. ב-1937 הופיע בוורשה ספרו "דערוואכונג" ('התעוררות') – רומן מחיי רוזה לוקסמבורג, שפורסם קודם לכן בהמשכים בעיתון "שיקגו קורייר" בארצות הברית.

באוקטובר 1939, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הרחיק גרוסמן מזרחה לברית המועצות, אך שם נתפס, עונה, נכלא ונשלח למחנה עבודה בסיביר. לאחר שחרורו מן המחנה ב-1941, הגיע לסָמָרקַנד שבאוזבקיסטן הסובייטית, שם נעצר בפברואר 1944 ונשפט לשלוש שנות מאסר בשל האשמתו במעורבות פוליטית והתנגדות למשטר. היה כלוא מתוכן שנה וחצי, ושוחרר ב-4 באוגוסט 1945 בתום מלחמת העולם השנייה. בשואה איבד גרוסמן את רוב בני משפחתו, בהם אשתו פרוֹמֶט (פאניה) לבית אייזנשטאט (ילידת סלונים 1906) ובתם בת ה-7 מאיה.[2]

בתום המלחמה עזב גרוסמן את ברית המועצות ושב למספר חודשים לפולין, שם עבד כעורך בעיתון יידי וב-1946 היה עורך שותף בהוצאתם לאור של כתבים יהודים. משם עבר לשוודיה ואחר כך לפריז, בה היה מעורב ופעיל בחיי היצירה והתרבות היידיים. היה אחד מראשי הפעילים והמובילים באיגוד יוצאי פולין בפריז, באיגוד הסופרים הפליטים ובאגודת סופרי היידיש בעיר. עבד במספר מערכות עיתונים יידיים בפריז. תחת שמות עט שונים פרסם מעבודותיו בעיתונות באורוגוואי, בניו יורק ובישראל.

בשנת 1949 פרסם בפריז רומן בשני כרכים: "אין פארכישופטן לאנד פון לעגענדארן דזשוגאשווילי" ('בארץ המכושפת של ד'וגָשווילי [=סטלין] האגדי'; תורגם לעברית בשם "בארץ האגדית הכשופה"). הספר, שראה אור קודם לכן כסיפור בהמשכים בעיתון היידי הניו-יורקי "פארווערטס", ויצא במהדורה שנייה שנה אחר כך, התקבל בהערכה רבה על ידי העיתונות היידית והעברית כאחד. הספר חשף באומץ את האמת הקשה על התנהלות המשטר הסובייטי, עורר הדים רבים וזכה לתשבחות: "גרוסמן העז לקרוע את קורי הכישוף העוטים את ברית המועצות, ומצא בקרבו את העוז לשמש פה לאמת", כתב הסופר חיים ליברמן ב"פארווערטס". ב-1954 זכה גרוסמן על ספר זה בפרס הספרות מאת הקונגרס היידי בניו יורק.[3]

בראשית[4] שנת 1950 עלה לישראל בעלייה ההמונית שלאחר קום המדינה, ובה הקים משפחה חדשה והתגורר בשיכון רמת עמידר שברמת גן. בשנת 1953 הוציא לאור את הספר "היימישע געשטאלטן" – סיפורים קצרצרים, פורטרטים. ב-1955 פרסם את הרומן "די וידוי פון א רעוואָלוציונער" ('וידויו של מהפכן'). במשך כשנתיים עבד כעורך בעיתון יידי יומי ובכתב עת דו-חודשי.

משנת 1956 ועד למותו יסד וערך והוציא לאור את הירחון "היימיש" – כתב עת יידי לתרבות וספרות, שעורר סקרנות, עניין והערכה בקרב דוברי יידיש בכל תפוצות הגולה. כמו כן ערך והוציא לאור ב-1955 ספר יזכור לבני עיירתו קורוב שנספו בשואה, וכן לבני העיירה סוקולי.

גרוסמן נפטר בתל אביב לאחר מחלה ממושכת ב-1961 בגיל 57. נקבר בהלוויה רבת-משתתפים בשדרת הסופרים בבית העלמין קריית שאול.[5] הותיר אישה צעירה (רחל-רוזה גרוסמן) ובת (לאה מרום גרוסמן).

בשנת 1970 הוציאה לאור רעייתו רוזה (רחל) את "שטויב און אייביקייט" ('אבק ונצח') – אוסף ממגוון כתביו שהותיר בעזבונו ואשר ביקש לפרסמם עוד בחייו.

ספריועריכה

  • פֿלאמען און רויך: ראָמאן פון א ארבעטער סביבה, ורשה: (המחבר), 1931. ('להבות ועשן: רומן מסביבה פועלית')
  • האמער אויף הארפֿע, ורשה: (המחבר), 1933. ('פטיש עלי נֵבֶל': קובץ נובלות)
  • קארל מרקס (ביַי זיַין שוועל): ביאָגראפֿישער מאָנטאזש-ראָמאן ..., ורשה: (המחבר), 1934. (רומן מחיי קארל מרקס) (מהדורה ב: ורשה: מ' ראקאווסקי, 1936)
  • דערוואכונג: היסטאָרישער ראָמאן, ורשה: ליטערארישע בלעטער, 1937. ('התעוררות': רומן היסטורי מחיי רוזה לוקסמבורג)
  • אין פֿארכישופטן לאנד פֿון לעגענדארן דזשוגאשווילי: (מיינע זיבן יאָר לעבן אין ראָטנפֿארבאנד – 1939–1946), 2 כרכים, פריז: אמת און פרייהייט, 1949. ('בארצו המכושפת של דז'וגשווילי האגדי: שבע שנות חיי בברית המועצות: 1939–1946') (בשם העט "פ. גרים") (הדפסה ב: 1950) (ראה אור בתרגום לעברית ב-1951 ובתרגום לאנגלית ב-1960)
  • היימישע געשטאלטן: רעפּאָרטאזשן, פּאָרטרעטן, דערציילונגען, מיניאטורן, תל אביב: פען-ביכער אין ישראל, תשי"ד 1953.
  • די ווידוי פֿון א רעוואליוציאנער: פּאָליטישער ראָמאן, תל אביב: מענדעלע מוכר ספרים, תשט"ז 1955.[6] ('וידויו של מהפכן: רומן פוליטי') (ראה אור בתרגום לעברית בתשי"ז)
  • שטויב און אייביקייט: פֿון די פֿארבליבענע כתבים און פֿראגמענטן פֿון דערשינענע ווערק ..., תל אביב: ישראל בוך; ארויסגעגעבן פֿון משה גראָסמאן קאָמיטעט – קאראקאס ווענעזועלא, תש"ל. (מבחר כתביו מעזבונו; ראה אור לאחר מותו)

בתרגוםעריכה

  • בארץ האגדית הכשופה: שבע שנות-חיים בברית-המועצות; מאידיש: א. בן-מאיר [כרך א]; ספר ב תֻרגם על ידי י. חגיז, 2 כרכים, תל אביב: נ. טברסקי, תשי"א 1951–תשי"ג 1952. (אין פֿארכישופטן לאנד פֿון לעגענדארן דזשוגאשווילי)
  • וידויו של מהפכן: רומן פוליטי; מיידיש: נפתלי גינתון, תל אביב: נ' טברסקי, תשי"ז.[6] (די ווידוי פֿון א רעוואליוציאנער)
  • In the Enchanted Land: My Seven Years in Soviet Russia; From the Yiddish by I. M. Lask, Tel-Aviv: Rachel, 1960. (אין פֿארכישופטן לאנד פֿון לעגענדארן דזשוגאשווילי)

בעריכתועריכה

  • משה גראָסמאן (רעדאקטאָר), יזכור-בוך קאָריוו: ספר יזכור מצבת זיכרון לעיירתנו קוריב, תל אביב: אירגון יוצאי קוריב אין ישראל, תשט"ו.[7]
  • משה גראָסמאן (רעדאקטאָר); געזאמלט צונויפגעשטעלט און קאָרעגירט: אברהם יצחק לעוו, משה מאיק, ספר זיכרון לקדושי סוקולי: סאָקאָלער יזכור בוך, תל אביב: (דפוס אורלי), 1962.

בתרגומועריכה

ספריו שתורגמו לאנגליתעריכה

  • In the Enchanted Land: My Seven Years In Soviet Russia by Moshe Grossman; Translator I.M. Lask - 1960

לקריאה נוספתעריכה

  • משה גרוסמן (עורך), יזכור בוך קָאריוו, מצבת זיכרון לעיירתנו קוריב (יידיש), תל אביב, תשט"ו, 1955
  • אברהם שאנן (עורך), מלון הספרות החדשה העברית והכללית, תל אביב: יבנה, 1959
  • לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור [לקסיקון לספרות אידית חדשה], ניו יורק 1958

קישורים חיצונייםעריכה

מפרסומיו:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "גרוס" ביידיש פירושו 'גדול'.
  2. ^ דף עד שמילא גרוסמן, 1 ביולי 1957, במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה, אתר יד ושם.
  3. ^ Yiddish Culture Congress Awards Ten Prizes to Writers, JTA, May 12, 1954; פרסי אידיש ללייוויק ולפינסקי, על המשמר, 13 במאי 1954.
  4. ^ רשות היחיד והרבים, חרות, 1 בפברואר 1950.
  5. ^ משה גרוסמן באתר חברה קדישא ת"א–יפו; הסופר משה גרוסמן ז"ל הובא למנוחות, חרות, 29 בספטמבר 1961.
  6. ^ 6.0 6.1 ביקורת: יהודה גוטהלף, אילו היה זה רק רומן..., דבר, 16 בדצמבר 1955; ועם הופעת התרגום העברי: א. גיא, ארוכה היתה הדרך...: משה גרוסמן: "ווידויו של מהפכן", מעריב, 7 ביוני 1957.
  7. ^ ביקורת: ד. ל., ספר קוריב, מעריב, 6 במאי 1955.
  8. ^ ביקורת: י. ג., ז'יוואגו – באידיש, מעריב, 17 ביולי 1959.