פתיחת התפריט הראשי
משה לנגוצקי בסדום ב-1950
יד לזכרו של לנגוצקי במחנה העובדים ההיסטורי שלמרגלות הר-סדום
מצבת קברו של לנגוצקי

משה (מוֹסיָה) לנגוֹצקי (6 באוגוסט 190116 ביוני 1986[1]‬) היה ראשון חלוצי ים המלח.

תוכן עניינים

קורות חייםעריכה

משה לנגוצקי נולד בצ'יטה שבמזרח סיביר לזוג כורי זהב. סבו של אביו, יוסף לנגוצקי, הוגלה על ידי המשטר הצארי לסיביר מאומן שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום אוקראינה) 80 שנה קודם לכן.[2] בהיותו בן 17, במהלך המהפכה הרוסית (1917) וטרם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, גויס לצבא הלבן בסיביר. בדרכו לארץ נדד כשנתיים במונגוליה ובמנצ'וריה. ב-1921 הגיע לארץ ישראל, השתתף בייבוש ביצות כבארה, עבד כפועל בניין בתל אביב וכחקלאי בעין חרוד, ואף היה פועל ראשי במשקו של משה נובומייסקי, ממקימי חברת אשלג ארץ-ישראלית, בגדרה.

ב-4 באפריל 1925, היום הראשון למניין שנות תעשיות ים המלח, ירד לנגוצקי, לפי בקשת נובומייסקי, לחופו הצפוני של ים המלח. שנתיים וחצי פעל באזור לבדו, ערך תצפיות, סקרים וניסויי הפקה ראשונים של אשלג וברום ממי הימה. עד להקמתה של חברת האשלג הארץ-ישראלית וקבלת הזיכיון ב-1 בינואר 1930 ניהל לנגוצקי את אתר הניסויים, שאליו הצטרפה חבורת חלוצים. עם הקמת החברה ניצח על מלאכת בניית בריכות האידוי, שאיבת מי הימה אל הבריכות, ארגון התחבורה היבשתית ותפעול הציוד המכני הכבד של החברה. עד תום מלחמת העצמאות הקים וניהל את מחלקת הים של החברה, שהפעילה כלי שיט בין המפעל שבצפון הימה לבין המפעל הדרומי שבסדום; באותן שנים היה זה הקשר התחבורתי היחיד בין חלקי המפעל.

משה לנגוצקי היה מפקדה הראשון של ההגנה באזור. הוא היה יד ימינו של נובומייסקי במיזמים מיוחדים – שאיבה ממפלסים עמוקים של הימה; סקרים מקדימים להקמת סניף המפעל בסדום; הקמת מערכת להעברת מים מתוקים לסדום ממעיינות א-צאפי שבעבר הירדן באמצעות צינור ימי; בדיקת היתכנות תובלה בין ים המלח לבית שאן בצפון ולעקבה בדרום. משהסתיימה מלחמת העצמאות, שבה חרב המפעל בצפון, ולאחר שפונו כל עובדי חברת האשלג שהיו נתונים במהלך המלחמה במצור של שבעה חודשים בסדום, נשאר לנגוצקי במקום יחד עם קומץ נאמנים לשמור ולתחזק את המפעל שבסדום.

עם הקמת חברת מפעלי ים המלח, יורשתה של חברת האשלג הארץ ישראלית, ביוני 1952, הצטרף אליה לנגוצקי. במפעלי ים המלח ניהל את מחלקת הציוד המכני הכבד עד צאתו לגמלאות ב-1969, בתום פעילות רצופה של 44 שנים בצפונו של ים המלח ובדרומו.

ב-1962 זכה לנגוצקי בפרס העבודה של ההסתדרות על דבקותו, מסירותו והצטיינותו בעבודה בים המלח. ב-1985 הוכתר לאזרח כבוד של המועצה האזורית תמר.

משה לנגוצקי נפטר ב-1986, בגיל 85, ונקבר בקיבוץ עין גדי אל מול ים המלח.

בנו של משה, יוסי לנגוצקי, הוא גאולוג, אלוף-משנה במילואים, בעל עיטור המופת, חתן שני פרסי ביטחון ישראל ואבי תגליות הגז של שדות תמר ודלית בים התיכון. ביוזמתו של בנו, בשיתוף חברת מפעלי ים המלח והמרכז למחקר ופיתוח בים המלח של המועצות האזוריות תמר ומגילות, יצאו לאור עד 2013 שבעה כרכים בסדרת "מלח הארץ – יד לחלוצי ים המלח משה נובומייסקי ומשה לנגוצקי".[3]

לקריאה נוספתעריכה

  • שלמה דרורי, "מוסיה לנגוצקי – 60 שנות חלוציות בים-המלח", ניב ים המלח, גיליון 96, תמוז תשמ"ה – יולי 1985, עמ' 2–17
  • אבי כצמן, "הזקן והים", כותרת ראשית, 12 בפברואר 1986, עמ' 22–29, 45

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דוד קורן, ההגנה על סדום 1934–1948,‬‫ תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ט-1989, עמ' 125; התאריכים העבריים חרותים על מצבת קברו של משה לנגוצקי בעין גדי
  2. ^ יאיר גלעדי, חיים חדשים לים המלח: סיפורה של חברת האשלג הארץ־ישראלית, ירושלים: יד בן צבי – המרכז ללימודי ארץ-ישראל, תשנ"ח-1998, עמ' 44
  3. ^ את המאמרים שפורסמו בכרכים אלה ניתן לקרוא באתר המכון למדעי כדור הארץ של האוניברסיטה העברית בירושלים