משה נובומייסקי

משה אברמוביץ' נוֹבוֹמֶיְיסקי (ברוסית: Новомейский, Моисей Абрамович;‏ 25 בנובמבר 1873, סיביר – 27 במרץ 1961, ישראל) היה איש עסקים ומהנדס מכרות. ב-1929 הקים את חברת אשלג ארץ-ישראלית וניהל אותה כל שנות קיומה עד הלאמתה ב-1952 והקמתה של מפעלי ים המלח בע"מ.

משה נובומייסקי
Новомейский, Моисей Абрамович

משה נובומייסקי
לידה	25 בנובמבר 1873 ברגוזין, רוסיה
פטירה	27 במרץ 1961 (בגיל 87) פריז, צרפת
מדינה	ישראל
מקום קבורה	בית הקברות טרומפלדור
השכלה	אוניברסיטת קניגסברג

פסל של משה נובומייסקי במפעלי ים המלח בסדום

משה נובומייסקי במרכז המבקרים של מפעלי ים המלח בסדום

קברו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב

תחילת דרכו

נובומייסקי נולד בשנת 1873 בבָּרגוּזין שבמזרח סיביר (ליד ימת באיקל) למשפחה יהודית של גולים פוליטיים שעסקו בכריית זהב. את לימודיו התיכוניים עשה באירקוטסק וסיים לימודי הנדסת מכרות באוניברסיטת קניגסברג בשנת 1897. היה בין חלוצי תעשיית המכרות בסיביר ועסק שם בכרייה וחקר אוצרות הטבע. היה יושב ראש המועצה של יהודי סיביר. בשנת 1905 נפגש עם פרופסור אוטו ורבורג שהראה לו דין וחשבון מדעי של הגאולוג הגרמני מקס בלאנקנהורן על אוצרות ים המלח וכך נודע לו על ההרכב המיוחד של מי ים המלח.

בשנת 1906 ניהל משא ומתן עם ההנהלה הציונית, יסד עם הפרופ' אוטו ורבורג את חברת "סינדיקט א"י לתעשיות" שבין מטרותיה היה לחקור את האפשרויות להפקת מלחים תעשייתיים מים-המלח. ב-1908 בא בדברים עם הד"ר ארתור רופין שעמד בראש "המשרד הארצישראלי" כדי ללמוד מפיו על תנאי ארץ ישראל ועל סיכוי הזיכיון על ים-המלח. בשנת 1909 הביעה הממשלה הטורקית את נכונותה לאשר זיכיון על ניצול הירדן והמינרלים בים-המלח ובסביבתו. בשנת 1911 הגיע לראשונה לארץ ישראל, ערך סקירה של חופי ים המלח, השווה בין הרכב המים של ים המלח להרכב המים של אגמים בסיביר והגיע למסקנה שיש כדאיות כלכלית בים. נובומייסקי חזר עם ממצאיו למעבדתו בסיביר.

בשנת 1920 עלה נובומייסקי לארץ ישראל, ולאחר שנה העלה את משפחתו: אימו, אחותו ועוד. הוא רכש משק בגדרה עבור בני משפחתו.

הקמת "סינדיקט ארץ ישראל למכרות"

בשנת 1922 רכש נובומייסקי מערבי נוצרי בשם איברהים חסבון את עסקי ההובלה שלו, זכויות שיט בים המלח, זיכיון כריית מלח בהר סדום ושטח אדמה קטן ועליו מספר צריפים נטושים ליד נמל כרך לחופו הצפוני של ים המלח, לשם כך לווה נובומייסקי כסף מהברון רוטשילד. בשנת 1924 הקים את חברת "סינדיקט ארץ ישראל למכרות", גוף משפטי שיעודו קבלת הזיכיונות לחקר מחצבי האזור והפקתם. נובומייסקי הביא מודדים לים המלח וערך סקרים עם הגאולוג של ממשלת המנדט הבריטי, ג'ורג' סטנפילד בלייק (George Stanfield Blake). בשנת 1925 העניק הנציב העליון אישור לנובומייסקי להמשיך בניסוייו וב-4 באפריל 1925 שלח נובומייסקי את משה לנגוצקי, שהיה פועל ראשי במשקו בגדרה, לחופו הצפוני של ים המלח, שם ערך לנגוצקי לבדו, במשך שנתיים וחצי, תצפיות, סקרים וניסויי הפקה ראשונים של אשלג.

לאחר מכן הוציאו הבריטים מכרז לשם קבלת זיכיון לניצול מחצבי ים המלח. במכרז התמודדו קבוצות שונות, וכן קבוצה של נובומייסקי שכללה גם מהנדס סקוטי בדרגת מייג'ר בשם תומאס גרגורי טאלוק (Thomas Gregorie Tulloch), שביקש כבר בשנת 1918 רישיון לניצול אוצרות ים המלח. בשנת 1927 אישר הנציב העליון, הרברט פלומר, את בקשתם של נובומייסקי וטאלוק ובאותה שנה הצטרף נח מריסיס למשה לנגוצקי והיה לעובד השני בפיתוח המקום. אולם, עד לאישור הסופי של הזיכיון, שניתן ב-1 בינואר 1930, לתקופה של 75 שנה, היה על נובומייסקי לעבור מסכת תלאות של ויכוחים בפרלמנט הבריטי, מתן הוכחות למקורות ההון וכן הסכמה למינוי יושב ראש בריטי לחברה.

ב-1944 יסד נובומייסקי והיה למנהל הכללי של "חברת ירדן לחקירות בע"מ" שנכנסה בנעליה של "חברת הסינדיקט הארצישראלי למכרות", בישרה על התחדשות, סדר חדש בבעלות על מניות החברה, ושמה משקף ההתמקדות האזורית של החיפושים בשני מרחבים: האחד, עמק הירדן, מימת החולה ועד ים המלח, והאחר בעברו המזרחי של הים ובאמירות עבר הירדן.

"חברת האשלג הארץ-ישראלית"

"חברת האשלג הארץ-ישראלית", שהוקמה על ידי נובומייסקי ב-1929, פעלה בארבעה אתרים: דירקטוריון ושיווק - לונדון; הנהלה ומחקר - ירושלים; אתר ייצור עיקרי - צפון ים המלח; מרכז הפקה מתפתח - דרום ים המלח.

רוב עובדי הייצור הועסקו בצפון ים המלח והתגוררו בעיקר בירושלים. ממשלת המנדט לא איפשרה להקים יישובים באזור ים המלח על קרקעות ממשלתיות, אולם נובומייסקי הצליח להשיג אישור להקמת שכונות מגורים לעובדי המפעל, על סמך הזיכיון של החברה. בשנת 1934 הוקמה שכונה למשפחות העובדים, ובמשך הזמן נוספו לה מבני ציבור ושירותים והיא תוכננה כיישוב קהילתי.

עוד בשנת 1933 התקשר נובומייסקי עם קיבוץ רמת רחל שליד ירושלים כדי שיארגן קבוצת עובדים למפעל המתוכנן בסדום. ייצור האשלג היה מבוסס על בריכות אידוי שהצריכו הקצאת שטח נרחב. השטח שעמד לרשות מפעלי ים המלח באתר הצפוני היה מצומצם יחסית, ואילו בדרום התקיים המרחב הנדרש. אולם התנאים, שהיו קשים גם בצפון, היו קשים הרבה יותר בדרום, בשל הניתוק ממקום יישוב למעט קשר ימי עם האתר הצפוני, שנוסף על החום הרב. רמת רחל התקשרה עם מזכירות הקיבוץ המאוחד וזו גייסה קבוצה של 20 חברים, שיחד עם עובדי חברת האשלג הקימה בשנת 1934 את מחנה סדום. בקרבת מקום, בבקעת צוער שבתחום אמירות עבר הירדן (שנכללה במנדט הבריטי), נמצא מקום מתאים להתיישבות. הקיבוץ המאוחד שלח למקום גרעין של מתיישבים מרעננה, יוצאי המחנות העולים. אולם, האמיר עבדאללה התנגד להקמת ההתיישבות וזו פונתה. לעומת זאת, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-8 באוקטובר 1939 הקים גרעין של מחנות העולים את קיבוץ בית הערבה, הסמוך לאתר הצפוני של החברה. את האישור להקמתה של התיישבות זו, הצליח נובומייסקי להשיג באמתלה של הקמת שכונות מגורים נוספת לעובדי מפעל ים המלח. בשנת 1940 הגיע הייצוא של חברת האשלג לכמחצית הייצוא התעשייתי של ארץ ישראל, ובתקופת מלחמת העולם השנייה סיפקה החברה כמחצית מתצרוכת האשלג של בריטניה.

בשנת 1946 הקים נובומייסקי את חברת "דשנים וחומרים כימיים".

השפעת מלחמת העצמאות

ב-18 באפריל 1948 הפסיקו הבריטים ללוות שיירות מירושלים למפעל האשלג בצפון ים המלח. כמו כן, מאז תחילת מלחמת העצמאות, ניהל נובומייסקי מגעים עם המלך עבדאללה וגורמים ירדניים אחרים, עמם היה בקשר שנים רבות, על מנת לשמור על מפעלי חברת האשלג ולהוציאם ממעגל המלחמה. הוא הסביר לירדנים כי אי-שמירת מפעלי האשלג תגרום נזק חמור הן לירדן והן לבריטים. הוא טס פעמיים לעמאן ולבסוף ב-13 במאי 1948 הגיע לסיכום עם משלחת ירדנית על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח שמירת המפעלים. עם תוצאות אלה יצא ב-14 במאי לתל אביב, כדי לדווח זאת לבן-גוריון. בן-גוריון לא התפנה אליו בשל ההכנות להכרזת המדינה ובאותה עת נפגע נובומייסקי בתאונת דרכים, בגללה לא יכול היה להשתתף בסיכום המגעים עם הירדנים. ב-17 במאי הוחתמו שני נציגים (של המפעל ושל "ההגנה"), על הסכם, שמסר את מפעלי חברת האשלג, באתר הצפוני ובאתר הדרומי, בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. פיקוד "ההגנה" לא קיבל את ההסכם. בשל אשפוזו לאחר התאונה, לא היה נובמייסקי במקום ולא יכול היה לנסות ולנצל את קשריו בירדן להצלת המפעל. ב-19 וב-20 במאי פונה האתר הצפוני בצי של 17 כלי שיט קטנים מכמה מאות אנשים (עובדי המפעל, חברי בית הערבה ולוחמי פלמ"ח) אל אתר החברה בסדום. רק ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש (לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים). המפעל, שחובל לפני נטישתו, וכן קיבוץ בית הערבה, נהרסו כליל בידי אנשי הלגיון הערבי.

בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה שתפקידה היה לבדוק את פעולת חברת האשלג ולהגיש המלצות לגבי פעולת הממשלה בעניינה. היחס של היישוב לחברת האשלג לא היה חד-משמעי. מצד אחד, החברה מילאה תפקידים לאומיים וחלוציים בפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל. אולם, מצד שני, הייתה החברה קשורה בבריטניה ובדירקטוריון שישב בלונדון. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. אגב כך, נפגע נובומייסקי, שהיה בן 75 באותה שנה. בעקבות המלצת הוועדה, הוצגו לחברת האשלג ולנובומייסקי תנאים להמשך הפעלת החברה, בהם לא הצליחו לעמוד.

הקמת מפעלי ים המלח

בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג. החברה החדשה פעלה מבלי לנצל את כל הניסיון שנרכש ותפקודה התערער, עד למינויו של מרדכי מקלף למנכ"ל החברה, שהביא את החברה למסלול של התפתחות.

בשנת 1957 העניק הטכניון לנובומייסקי תואר כבוד של דוקטור למדעים טכניים.

בשנת 1961 נפטר נובומייסקי בגיל 87, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. זכרו הונצח ברחוב על שמו בשכונת רמת שרת בירושלים, שכונה בה מונצחים מנהיגים ציוניים חשובים בשמות רחובות.

ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית.

הנצחה

משה נובומייסקי לא היה חלק מהממסד הציוני ולכן הושכח על ידי האבות המייסדים^{[דרוש מקור]}. משך שנים רבות לא הונצח חלוץ התעשייה בארץ ישראל באופן שתואם את תרומתו הייחודית והעצומה. בשנת 1974 הוקמה שכונת רמת שרת בירושלים ובה הונצח ברחוב על שמו. בשנת 2021 תוקן חלקית המצב כשנפתח מרכז המבקרים ע"ש משה נובומייסקי במחנה העובדים הישן בסדום.

ספריו

• מִיַּם הַבַּיְקָל לים המלח, תל אביב: שוקן, 1958.

פרסומיו

• "תוצרת האשלג העולמית וים-המלח", שנתון פלניוס לכלכלה של א"י, תל אביב, 1936.

לקריאה נוספת

• דב גביש, 'מפעלו של המהנדס מסיביר', עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, גיליון כ"א 1 (123), הוצאת יד יצחק בן-צבי, אוקטובר 1995
• דב גביש, מלח הארץ (מחברת האשלג הארץ-ישראלית למפעלי ים המלח), הוצאת יד בן-צבי, בשיתוף מפעלי ים המלח, תשל"ה
• עודד נבון (עורך), מלח הארץ (יד לחלוצי המלח משה נובומייסקי ומשה לנגוצקי סדרה למחקרי ים המלח, כרך 1), הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, 2005
• עודד נבון (עורך), מלח הארץ (יד לחלוצי המלח משה נובומייסקי ומשה לנגוצקי סדרה למחקרי ים המלח, כרך 2), הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מאגנס, תשט"ז, 2006
• רן אור-נר, משה נובומייסקי וחברת האשלג הארץ ישראלית מלח הארץ; סדרה למחקרי ים המלח ;(4):1–23; 2009
• הלה טל, מהפכה בסדום, מכון בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון, 2010
• חוה ליאון, פותחים את הים - סיפורם של נובומייסקי ולנגוצקי מים המלח, סדרת "ראשונים בארץ" לנוער, יד יצחק בן צבי ועם עובד, 1997.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משה נובומייסקי בוויקישיתוף

• משה נובומיסקי (1873–1961), דף שער בספרייה הלאומית
• על משה לנגוצקי, בספר "מלח הארץ" (כרך 1) מתוך אתר הוצאת מאגנס
• נדב מן, ביתמונה, צדיק אחד בסדום, באתר ynet, 31 באוגוסט 2007 - תמונות מימיו הראשונים של מפעל האשלג בסדום
• ביוגרפיה של נובומייסקי, מאת בוב ויינטראוב (באנגלית)
• סיפורה של חברת האשלג, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן