פתיחת התפריט הראשי

חברת אשלג ארץ-ישראלית

Disambig RTL.svg המונח "PPL" מפנה לכאן. לערך העוסק בפוספוליפיד המסומן לעיתים בראשי התיבות שלו, ראו פוספוליפיד.
מחנה עבודה של מפעל האשלג, 1944

חברת אשלג ארץ-ישראלית (Palestine Potash Limited) הייתה חברה שעסקה בהפקת מינרלים מים המלח. היא נרשמה ב-31 באוקטובר 1929 באנגליה, ופעלה על סמך זיכיון שניתן לה על ידי ממשלת המנדט וממלכת ירדן, ב-31 בינואר 1931 בתוקף הסכם בין "סוכני הכתר למושבות" (The Crown Agents for the Colonies acting for the Governments of Palestine and Trans-Jordan) ובין משה נובומייסקי - מנהלה הראשי של החברה מאז היווסדה, ותומאס גרגורי טולוק (Thomas Gregorie Tulloch). פעילות המפעל הופסקה במלחמת העצמאות ובשנת 1952 היא הולאמה על ידי ממשלת ישראל שרכשה את נכסיה עבור מפעלי ים המלח.

החברהעריכה

בעלי המניותעריכה

בעלי המניות העיקריים של החברה היו: בני טנאנט ושות בע"מ מלונדון - שהיו גם סוכני המכירות שלה, החברה הכלכלית הארץ-ישראלית מניו יורק, קבוצה יהודית מבריטניה והבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהיה הבנקאי הפרטי של בית המלוכה ההולנדי ויזם ציוני נלהב שהקים ומימן רבים מהמפעלים הציונים. לפי תנאי הזיכיון בראש מועצת המנהלים היה צריך לעמוד בריטי, ואכן יושב ראש מועצת המנהלים היה "כבוד מעלת האלוף אוף ליטון K.G.,P.C.,G.C.S.I.,G.C.I.E.".

הזיכיוןעריכה

לאחר שממשלת המנדט פירסמה את "פקודת הזיכיון של ים המלח" הוגדרו לחברה זכויותיה[1]:

  • להוציא מינרלים וחומרים מינרליים וכימיים הנמצאים בתוך מי ים המלח ומתחתיו.
  • הזיכיון לא כלל הוצאת מתכות, אבנים יקרות ושמנים מינרליים (קרי נפט גולמי).
  • הוחכרו לחברה אדמות בצפון ים המלח ובדרומו.
  • הזיכיון ניתן ל-75 שנה, מהקמת החברה בשנת 1929 ועד 31 בדצמבר 2004.
  • לחברה ניתנה זכות להארכת הזיכיון ל-25 שנים נוספות.
  • החל מ-1 בינואר 1955, 25 שנים מתחילת הזיכיון, הממשלות, הארץ ישראלית והירדנית, יכולות להציע לאחרים זיכיונות להוצאת מינרלים, בתנאי שההצעה תוגש קודם לחברה ותנאיה יהיו "לא פחות נוחים" מאשר לפי הזיכיון "המתוכן".[2]
  • עם גמר הזיכיון כל רכוש החברה עובר לבעלותן של שתי הממשלות.

החברה נדרשה לשלם דמי שכירות, דמי זיכיון השווים ל-5% מערכה הכללי של התוצרת שנמכרה וכן חלק מהרווחים. אלו היו תשלומיה לממשלות: הסכומים בליש"ט.

השנה דמי הזיכיון מיסים לממשלות[3]
1942 34,778 177,000
1943 34,015 73,000
1944 37,163 30,000

הון המניותעריכה

הון המניות המונפק של החברה ליום 31 בדצמבר 1944 היה מיליון ליש"ט. בהתאם לתנאי הזיכיון נדרשה החברה להציע על ידי החתמה פומבית לא פחות מ-50% של כל הון המוצע על ידה- ולתת זכות קדימה לאזרחי ארץ ישראל ונתיני עבר הירדן לגבי הקצאה של 20% מעל ההחתמות הפומביות האלו.

הון המניות היה מורכב משלושה סוגי מניות:

  • מניות רגילות - 281,694 ליש"ט. רק בעלי מניות אלה קבלו הזמנה לאספה הכללית של בעלי המניות ורשות להשתתף ולהצביע בהן. אלו עד שנת 1944 לא קבלו דיבידנדים.

המניות הרגילות לא היו ניתנות להעברה אלא בהסכמתם בכתב של שלושה רבעים ממנהלי החברה, "הרשאים לפי ראות עיניהם לסרב לתת הסכמה כזאת". בעלי המניות הרגילות היו רשאים להפוך את המניות שלהם בכל עת למניות רגילות א'.

  • מניות רגילות א' - 95,468 ליש"ט. לבעלי מניות אלו לא הייתה זכות הצבעה. יתרונן היה שהן ניתנו להעברה, ולכן נסחרו בלשכת החליפין לניירות ערך בתל אביב, ובשוק הבלתי רשמי של בורסת לונדון. מחירי המניות בבורסה בתל אביב עלו במעט על מחירן בלונדון. בתקופה שבין 1943 עד אוגוסט 1946 מחיר השיא של המניה היה בתל אביב 27/6 ליש"ט ובלונדון 24/3 ליש"ט. מחיר אחרון ידוע היה 20 ליש"ט.
  • מניות בכירה
    • 348,962 ליש"ט - נושאות דיבידנד מצטבר של 5.5%, משתתפות ברווחים וניתנות לפדיון.
    • 19,837 ליש"ט - נושאות דיבידנד מצטבר של 7.5% וניתנות לפדיון.

הדיבידנדים למנות הבכורה נפרעים פעמיים בשנה: ב-1 בינואר וביולי. גם הן נסחרו בבורסות.

אתרי הפעילותעריכה

חברת האשלג הארץ-ישראלית פעלה בארבעה אתרים:

היסטוריהעריכה

 
ים המלח ומפעלי האשלג, מתוך סדרת תצלומי אוויר של זולטן קלוגר, 1938-1937

בים המלח ישנם כ – 42 מיליארד טונות מינרלים.

עד מלחמת העולם הראשונה היה כל אזור ים המלח מוגדר כג'יפטליק, כלומר רכושו הפרטי של הסולטאן. בעשור האחרון של המאה ה-19 הציב הסולטאן עבדול חמיד השני בים המלח שתי ספינות קטנות שמטרתן הייתה לאסוף אספלט שצף על הים. במקביל, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ניתן לשני גרמנים זיכיון לכריית ברום מהים[4] וזיכיון זה נמכר לחברה צרפתית שהחזיקה בו כדין.

ב-1919 קיבלו ערבים נוצרים ירושלמים, איברהים חסבון, ג'ורג' שיבר ושוכרי דיב זיכיון מממשלת המנדט לכרות מלח בהר סדום ולהפעיל ספינות נוסעים ומשא על הים, זיכיון זה חודש ב-1927 והופעל על ידי דיב. חסבון התמקד בהרחבת הסחר על הים ולאורך חופיו.

ב-4 באפריל 1925 ירד משה לנגוצקי, לפי בקשת משה נובומייסקי, לחופו הצפוני של ים המלח, כדי לתפעל זיכיון של מעבר סחורות ולבצע מחקר ראשוני במשאבי ים המלח. מכיוון שלפניו לא פעלו בחבל ים המלח אנשים בעלי מראה אירופי, היה חשש רב לחייו, לפיכך התחזה לנגוצקי לרופא וכך זכה לאהדת האוכלוסייה המקומית.

בשנת 1925 נערך מכרז למתן זיכיון לכריית המחצבים מים המלח, אולם כל ההצעות לא נמצאו מתאימות וממשלת בריטניה המשיכה בחיפוש זכיין מתאים שלא דרך מכרז.[5]

חברת האשלג הארץ ישראלית הוקמה באוקטובר 1929 על ידי משה נובומייסקי ולאחר אישור הזיכיון ב-11 בינואר 1930 על ידי ממשלת אנגליה, החלו שנתיים ניסיוניות של הפקת אשלג במפעל הצפוני ושליחתו לאנגליה.

בתחילת 1929 רכשה חברת האשלג את ספינותיה הראשונות, החל בספינות מפרש וגמור בספינות-מנוע. חלקי הספינות הובאו מאנגליה ומחופי ארץ-ישראל והורכבו על שפת ים המלח. הללו שימשו בעיקר לחקירת הים ולהכשרת הדרכים להקמת המפעל הדרומי של החברה. עם יסוד המפעל הדרומי בשנת 1934 גברה התנועה בים, תחילה על ידי הובלת חומרי בניה, מכונות, פועלים ואספקה לעובדים, ואחר כך על ידי הובלת התוצרת מקצה הדרומי לקצה הצפוני. סירות המנוע להובלת העובדים ולגרירת סירות המשא כונו בשמות : "התקוה", "גברת לוט", "יתומה", "מצדה", ו"מכור". בשנת 1941 נבנתה והורדה לים הספינה הגדולה "צוער" שהיא בת 200 כ"ס. ההפלגה ארכה רק 9–10 שעות. הספינה הייתה טעונה כ-300 קרוניות אשלג. בשנת 1945 עמדו לרשות חברת האשלג 3 סירות מנוע, 6 סירות-משא גדולות ו-5 סירות משא קטנות. החברה מנתה 16 ספנים עברים .[6]

בשנים 1931 - 1932 החלה החברה לשווק אשלג וברומין שנוצרו במפעלה שבקצהו הצפוני של ים המלח. בעקבות ההבנה שהתנאים הטופוגרפיים בצפון ים המלח אינם מאפשרים התקנת בריכות על שטח נרחב, הוחלט על הקמת מפעל המלח בסדום באגנו הדרומי של ים המלח בשנת 1934, על מנת להגדיל את כושר הייצור.

בשנת 1937 נפתח בית החרושת הראשון בקצה הדרומי של ים המלח. בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר. תחזית סוכני המכירות של החברה קבעה כי "יש יסוד להניח שיעלה ביד החברה להוסיף ולהחזיק בימי שלום ברוב השווקים שהיא מצאה".

בשנת 1940 הגיע הייצוא של חברת האשלג לכמחצית הייצוא התעשייתי של ארץ ישראל, ובתקופת מלחמת העולם השנייה סיפקה החברה כמחצית מתצרוכת האשלג של בריטניה.

בשנת 1945 מכרה החברה 90,040 טון אשלג ו-347 טונות ברומין. מאזנה לשנת 1944 היה 2,084,355 ליש"ט. הרווח באותה שנה היה 170,363 ליש"ט ברוטו, לאחר שיא של 294,404 ליש"ט בשנת 1942.

 
מפעל האשלג ב-1937

ב-18 באפריל 1948 הפסיקו הבריטים ללוות שיירות מירושלים למפעל האשלג בצפון ים המלח. מאז תחילת מלחמת העצמאות ניהל נובומייסקי מגעים עם המלך עבדאללה וגורמים ירדניים אחרים, עמם היה בקשר שנים רבות. ב-13 במאי 1948 הגיע לסיכום עם משלחת ירדנית על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח את הגנת המפעלים. ב-17 במאי הוחתמו שני נציגים (של המפעל ושל "ההגנה"), על הסכם שמסר את מפעלי חברת האשלג (באתר הצפוני ובאתר הדרומי), בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. ב-19 וב-20 במאי פונה האתר הצפוני בצי של 17 כלי שיט קטנים מכמה מאות אנשים (עובדי המפעל, חברי בית הערבה ולוחמי פלמ"ח) אל אתר החברה בסדום. ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים. המפעל, שחובל לפני נטישתו נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי.

בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה כדי לבדוק את פעולת חברת האשלג ולהגיש המלצות לגבי עמדת הממשלה בעניינה. היחס של היישוב לחברת האשלג לא היה חד-משמעי. החברה מילאה תפקידים לאומיים וחלוציים בפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל, אך הייתה קשורה בבריטניה ובדירקטוריון שישב בלונדון. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. אגב כך נפגע נובומייסקי, שהיה בן 75 באותה שנה. בעקבות המלצת הוועדה, הוצגו לחברת האשלג ולנובומייסקי תנאים להמשך הפעלת החברה, בהם לא הצליחו לעמוד. בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ ולהלאים את המפעל. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג.[7]

המפעליםעריכה

המפעל בצפוןעריכה

 
שלט זיכרון בצומת הלידו, למפעל האשלג בצפון ים המלח

רוב עובדי הייצור הועסקו בצפון ים המלח והתגוררו בעיקר בירושלים. ממשלת המנדט לא איפשרה להקים יישובים באזור ים המלח על קרקעות ממשלתיות, אולם נובומייסקי הצליח להשיג אישור להקמת שכונות מגורים לעובדי המפעל, על סמך הזיכיון של החברה. בשנת 1934 הוקמה שכונה למשפחות העובדים, ובמשך הזמן נוספו לה מבני ציבור ושירותים והיא תוכננה כיישוב קהילתי. בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-8 באוקטובר 1939, הקים גרעין של מחנות העולים את קיבוץ בית הערבה, הסמוך לאתר הצפוני של החברה. את האישור להקמתו של קיבוץ זה הצליח נובומייסקי להשיג באמתלה של הקמת שכונות מגורים נוספת לעובדי מפעל ים המלח.

בצפון ים המלח התקיימו מפעלים לייצור ברום, מלחי ברום, כלור וסודה קאוסטית ומתקן לקרנליט אליממי.[8]

המפעל בדרוםעריכה

  ערך מורחב – מפעל המלח בסדום
 
שרידי מחנה הפועלים למרגלות הר סדום

החברה יזמה את הקמת המפעל בדרום כאשר התברר כי שם ברשותה די קרקעות לבניית הבריכות הדרושות לשם הפקת האשלג, וכן הייתה קרבה למקור מים מהעיירה א-צאפי שמדרום-מזרח לים המלח, בתחום ממלכת ירדן.

בשנת 1933 התקשר נובומייסקי עם קיבוץ רמת רחל שליד ירושלים כדי שיארגן קבוצת עובדים למפעל המתוכנן בסדום. ייצור האשלג היה מבוסס על בריכות אידוי שדרשו שטחים נרחבים. השטחים שעמדו לרשות מפעלי ים המלח באתר הצפוני היו מצומצמים יחסית, ואילו בדרום היו שטחים נרחבים. אולם התנאים, שהיו קשים גם בצפון, היו קשים יותר בדרום בגלל הריחוק ממקום יישוב, ובגלל החום הרב. קיבוץ רמת רחל התקשר עם מזכירות "הקיבוץ המאוחד" וזו גייסה קבוצה של 20 חברים, שיחד עם עובדי חברת האשלג הקימה בשנת 1934 את מחנה סדום. בקרבת מקום, בבקעת צוער שבתחום אמירות עבר הירדן (שנכללה במנדט הבריטי), נמצא מקום מתאים להתיישבות. הקיבוץ המאוחד שלח למקום גרעין של מתנחלים מרעננה, יוצאי "המחנות העולים". אולם, האמיר עבדאללה התנגד להקמת ההתנחלות וזו פונתה.

ב-1 במאי 1934 הפליגה סירה ובה עשרים עובדים מהחוף הצפוני של ים המלח אל חופו הדרומי, לרגלי הר סדום, כדי להקים שם מחנה עבודה להקמת מפעל המלח בסדום. הסירה גררה אסדות משא שעליהן חומרי בניין, מכונית, מזון ומים. חלק מהאסדות אבדו במהלך סערה בים, והעובדים הגיעו לחוף סדום אחרי שלושים שעות. זו הייתה דרך התחבורה היחידה בין המפעל הדרומי שעמד לקום לבין המפעל הצפוני- מקור האספקה ודרך ייצוא האשלג.

פלוגת העבודה של הקיבוץ המאוחד הגיעה למחנה העבודה בסדום ב-13 באפריל 1936. הידיעות על מאורעות תרצ"ו חייבו את העובדים להתרכז תחילה בבניית קווי הגנה ורק לאחר מכן בהקמת המפעל. נבנתה סוללה שעליה הונחו פסי רכבת (שרידי הסוללה נראים כיום בצד הדרך לסדום). בהמשך נוצקו יסודות לשם בניית תחנת כוח. ציוד הכרייה והייצור יובא מבריטניה. קבוצה אחרת בנתה את הקירות לבריכות הקרנליט. השתמשו במאות קורות עץ, בעלות קצה מחודד, למען יהיו יציבות באדמה המלוחה. לאחר שהקימו שתי שדרות מקבילות של עמודי עץ, שפכו ביניהם אבני גיר מן ההרים מסביב, ללא מלחים וללא אדמת סחף רכה. אחת המערות במקום הורחבה והוכשרה למגורי הפועלים. היה זה המקום היחיד שהיה קריר במשך היום. בסוף 1936 היו מוכנות הבריכות הגדולות ובהן מלחי ים המלח, מוכנים להפקה ולמשלוח לשוקי אירופה. בהמשך, נבנו פסי רכבת וקטרים שהביאו עובדים ואשלג מדרום הים צפונה[9]

"על הקמת המפעל בסדום היה ממונה המהנדס הבריטי טולוק שהיה אחד מבעלי המניות בחברה. הוא היה קולונל[10] בדרגתו הצבאית ושרת בהודו כמהנדס מסילות ודרכים. הוא כבר שהה באזור ים המלח עשר שנים והיה בעל ניסיון. חזונו היה לראות את העיר צוער המיקראית, היחידה מערי סדום שנצלה (מיקומה המשוער הוא בעיירה הירדנית א-צאפי), נבנית מחדש ואז לשוב לבריטניה".[11]

עד למלחמת העצמאות, מי שתייה הגיעו למפעל בסדום מעין ח'וח'אן שבעיירה העבר-ירדנית א-צאפי שמדרום-מזרח לים המלח.

הברום במלחמת העולם השנייהעריכה

כבר בנובמבר 1924 החלו להתעניין בניצול הברום בים המלח, שתי החברות האמריקניות הגדולות ג'נרל מוטורס ודופונט כשמאחוריהן עמדה חברת הנפט סטנדרד אויל מניו ג'רזי, שחיפשה מקור אספקה לברום המוסף לבנזין. הקבוצה שיגרה נציגים ללונדון כדי לקדם קבלת זיכיון להפקת ברום מים המלח. במהלך מלחמת העולם השנייה היה שיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית בירושלים במציאת שיטה להובלה בטוחה של הברום על ידי המרתו לתרכובת סידן ברומי (CaBr2 Calcium Bromide) במצב מוצק הבטוח למשלוח באוניות, לשם ניצולו במאמץ המלחמתי כתוסף לדלק ובמיוחד לדלק של מטוסים (המשלוח של ברום גלמי בצורת נוזל מסוכן מאוד בגלל הרעילות והתגובה הכימית החזקה של הברום).[12]

הוספת עופרת ותרכובת הברום, אתילן דיברומי, לבנזין איפשרה לייצר בנזין בדירוג אוקטאן של 130 עד 150. בנזין זה תרם לניצול טוב יותר של מנועי המטוסים בקבלת הספק גבוה יותר לנפח ומשקל מנוע נתון. המנועים הבריטיים והאמריקאים הציגו ביצועים טובים יותר מאלו הגרמניים, והייתה לכך תרומה לניצחון על הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) במלחמה.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מתוך הנוסח הרשמי של זכיון ים המלח, דבר, 19 במאי 1929
  2. ^ כך כתוב במקור
  3. ^ בריטניה, ארץ ישראל וירדן
  4. ^ ההתחרות בעד זכיון ים המלח, דבר, 19 ביולי 1928
  5. ^ טיימס על זכיון ים המלח, דבר, 2 בספטמבר 1927
  6. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ- ים המלח סביב-סביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, כרך ג', פרק 1 : "ים-המלח-ים המוות", פרק משנה י"ח : "לתולדות השיט המחודש ע"פ ים-המלח", עמוד 64-65
  7. ^ אוצרות ים המלח הולאמו, מעריב, 9 ביולי 1952
  8. ^ עתה תוחש הנעת מפעל האשלג, מעריב, 7 במרץ 1951
  9. ^ הרכבת הקלה של ים המלח, ערוץ ראשון, 21.9.2013 ,7.56 דק' ,קריינית: איילה חסון
  10. ^ על שמו "מערת הקולונל" בהר סדום
  11. ^ מקור :ישראל אבן ארי
  12. ^ ר. בלוך, הכנת חומצה הידרוברומית על ידי הפחתת ברום עם גופרית, wiley online library עריכה