פתיחת התפריט הראשי

רצח יוסף חיים ברנר וחבריו

(הופנה מהדף משכן ברנר וחבריו)
משפחת יצקר
עומדים: אברהם יצקר, רבקה יצקר-שץ, צבי שץ.
יושבים: שרה יצקר, בת שבע יצקר, יעקב יצקר, רנה שץ, יהודה יצקר.
בית משפחת יצקר כפי שנמצא נטוש ב-1949
קברם של יוסף חיים ברנר וחבריו
משכן ברנר וחבריו

רצח יוסף חיים ברנר וחבריו התרחש ב"בית יצקר" ביפו ב-2 במאי 1921, ביומם השני של מאורעות תרפ"א ורישומו האפיל על הטבח בבית החלוץ ביפו יום קודם לכן. במקום בית יצקר עומד כעת מבנה בשם "משכן ברנר וחבריו".

תוכן עניינים

רקע היסטוריעריכה

בית יצקר היה בית באר שהוקם במאה ה-19 בין פרדסים בקרבת אבו כביר. הבית קרוי "בית יצקר" על שם דייריו, בני משפחת יצקר, שקנו אותו בשנת 1918 לאחר עלית אב המשפחה לארץ ישראל והפעילו בו מחלבה. הבית היה צבוע באדום וכונה על ידי היהודים "הבית האדום" ועל ידי הערבים "קצר אל אחמר". הקומה הראשונה שמשה לצורכי עבודה, ובה שוכנו הפרות לצד התבואה, ומחבצת החמאה. בקומה העליונה היו מספר חדרי מגורים ואולם כניסה מרווח. משפחת יצקר השכירה חלק מחדרים אלו לדיירי משנה, ובהם הסופר יוסף חיים ברנר, ששכר חדר לאחר שאשתו נפרדה ממנו ונסעה עם בנם לאירופה. בין הדיירים האחרים נמנו חתנו של יצקר צבי שץ, צבי גוגיג ויוסף לואידור.

הפרעות והרצחעריכה

עם פרוץ מאורעות תרפ"א, ב-1 במאי 1921, יצאו בני משפחת יצקר, יחד עם צבי שץ, מן הבית, לביקור חולים אצל בנם יעקב יצקר. ברנר מיאן לצאת ולהשתתף בחגיגות אחד במאי משום שהעדיף להישאר ולדאוג למשק. הערבים הטילו מצור על הבית וניסו לפרוץ אליו, אבל יוסף לואידור, שהיה מצויד ברובה, הניס אותם. מששמעו בני משפחת יצקר את היריות הראשונות של הפרעות, מיהרו האב יהודה והבן אברהם לשוב אל הבית, בעוד שצבי שץ ניסה למצוא רכב שיוכל לסייע בפינוי היושבים בבית. עם הגעתו עם הרכב אל הבית, התברר כי קבוצת כוורנים ממשפחתו של ראובן לרר ששהו בסביבה הסתתרה אף היא בבית, ולא היה מקום ברכב לכולם. חרף ההפצרות, לא הסכים ברנר להתפנות טרם יפונו שאר המסתתרים, ולכן עזב הרכב עם בני משפחת לרר. שאר יושבי הבית נותרו בו, ובהם שץ.

בבוקר 2 במאי 1921 החליטו הנצורים לפרוץ מהבית לכיוון תל אביב. אולם בבית קברות שייח' מוראד שנמצא מול הבית הגיעה באותו הזמן תהלוכת הלוויה של נער ערבי, בנו של השוטר מחמוד זייט[1], שנהרג יום לפני כן במאורעות ביפו. קהל המלווים המוסת נתקל בנסוגים מהבית והתקיף אותם. כמה מהיהודים נרצחו במקלות ובגרזנים ואילו ברנר ושץ נורו למוות.[1] הסופר יוסף לואידור פתח באש ופצע קשה את אחד המלווים שמת מפצעיו.

במשלחת שהתארגנה למחרת נמצאו חמש גופות במרחק קצר זו מזו, וגופה מושחתת, ככל הנראה של לואידור, במרחק מה מהשאר. הערבים התעללו בה וביתרו אותה. הרוצחים התעללו בגופות. ברנר נמצא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. עד ראייה סיפר שהחזיק בידו נייר מוכתם בדם, שעליו כתב כמה שורות.[1] החיילים הבריטים במשלחת התנגדו לפינוי הגופות; ומשחזרו לאסוף אותן לאחר מכן לא נמצאה גופתו של לואידור. ההרוגים הובאו לזיהוי באולם הכניסה של הגימנסיה העברית, ונקברו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.[1]

הנרצחים היו הסופר יוסף חיים ברנר בן 40, הסופר צבי גוגיג (ברגגרין) בן 27, יהודה יצקר בן 54, בנו אברהם יצקר בן 19, הסופר יוסף לואידור בן 28 והסופר צבי שץ בן 31.

כעבור ארבעה ימים קיבל ברל כצנלסון אישור לצאת אל הבית ולאסוף ממנו מסמכים וכתבי יד שנותרו בו.

בכור שטרית, איש משטרת המנדט, מונה לחוקר האירוע. שטרית הצביע על מספר אשמים, בהם שוטר ממשטרת יפו, וכן אחיו ודודו של הילד ההרוג. חמשת הנאשמים זוכו מחוסר ראיות.

רבים מבני היישוב ספדו לברנר, הסופר הגדול. בין הסופדים בולט הלל צייטלין שהיה ידידו אף על פי שהיו חלוקים בדיעותיהם.

בספרו האוטוביוגרפי, "מקדמות" מספר ס. יזהר, כיצד חזר אביו ביום הפרעות לבית שבו הסתתרה משפחתו.[2]

עמד וניכר בו שרוצה לומר כעת דבר אחד ובשקט, ורק לא היה בטוח בקולו שיוכל לאמור בשקט מה שאי אפשר לאמור. וגם ברנר, אמר כעת אבא, גם ברנר, אמר אבא, וקולו נשבר ולא יכול. גם ברנר, אמר אבא, הוי ברנר, אמר אבא.

ס. יזהר / מקדמות

מקום בית יצקר כיוםעריכה

בשנות השישים נהרס בית יצקר המקורי. ב-15 בספטמבר 1968 החלה בנייתו של בניין חדש באתר, בדרך קיבוץ גלויות 120, תל אביב-יפו בתכנון האדריכל היה שמואל מסטצ'קין והוא כונה "משכן ברנר וחבריו". בבית, שמשמש כמרכז הנוער העובד והלומד, ישנו חדר הנצחה לדיירי הבית ("חדר יצקר") ובו תערוכה על הנספים, תערוכה על חייו, יצירתו ופועלו של י"ח ברנר, ופינת הנצחה למאורעות תרפ"א. בסמוך לבניין, בשכונת קריית שלום רחובות המזכירים את המאורעות כמו "רחוב תרפ"א" ו"רחוב בית יצקר".

לקריאה נוספתעריכה

  • אניטה שפירא, ברנר, תל אביב: ספריית אופקים, עם עובד, 2008 - הפרק התשיעי: "ימים במאי 1921"
  • נורית גוברין, "הרהורים על רצח ברנר וחבריו", חץ א, 2 (תשמ"ט), עמ' 64-57‬.
  • נורית גוברין. "'בנתיב הענות הולכה הפדות' ( דוד שמעונוביץ) - רצח ברנר בשירות המיתוס". בתוך: נורית גוברין: 'ברנר - "אובד-עצות" ומורה-דרך", תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשנ"א/1992, עמ' 163 - 176.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 152.
  2. ^ ס. יזהר, מקדמות, זמורה ביתן, 1992, עמ' 98