פתיחת התפריט הראשי

משלחת פורטולה

המשלחת הראשונה לחקר אזור קליפורניה של היום בשנים 1769-1770
אבן זיכרון לציון הנקודה ממנו גילתה משלחת פורטולה את מפרץ סן פרנסיסקו

משלחת פורטולהספרדית: La Expedición de Portolá) הייתה מסע החקר המתועד הספרדי (והאירופאי) הראשון בשטח קליפורניה של ימינו ונערך בשנים 17691770 בהנהגתו של גאספאר דה פורטולה (Gaspar de Portolá), אשר הוביל להקמתה של פרובינציית אלטה קליפורניה ("קליפורניה עילית") כחלק ממלכות המשנה של ספרד החדשה.

תוכן עניינים

רקעעריכה

 
גאספאר דה פורטולה, מושלה הראשון של אלטה קליפורניה בציור שמן מסביבות 1770

בעקבות מסעו של חואן רודריגס קבריו ב-1542, אשר חקר את חופה המערבי של צפון אמריקה, הכריזה האימפריה הספרדית בעלות על שטחה של קליפורניה. מסע ראשון זה קבע את הבעלות הספרדית על השטח הסמוך לחופים עד לקו הרוחב 42° מעלות צפון[1].

הכרזת בעלות מתחרה בוצעה על ידי האנגלי פרנסיס דרייק ב-1579, כאשר הגיע במסגרת מסעו סביב העולם לחופי קליפורניה מול כף מנדוסינו (Cape Mendocino), משם דרומה לאורך החוף עד פוינט רייס (Point Reyes) ואז הפליג מערבה באוקיינוס השקט בדרכו לפיליפינים. ב-1596 הפליג ימאי פורטוגזי בשירות ספרד, סבסטיאן רודריגס סרמניו (Sebastián Rodríguez Cermeño) בגליאון סן אגוסטין, בנתיב דומה והשאיר תיאורים של אתרים בולטים לאורך החוף. משלחת פורטולה נשאה עמה עותק של התיאור במסעה[2][3].

לאחר סרמניאו, הפליג סבסטיאן ויסקאינו ב-1602 לאורך החוף, ומיפה מספר אתרים פוטנציאליים להתיישבות, שכללו את סן דייגו, סנטה ברברה ומונטריי של היום. ויסקאינו הפליג צפונה ממקסיקו בדומה לקבריו, משימה קשה בהרבה בשל הרוחות וזרמי האוקיינוס שנגד כיוון ההפלגה[4].

לאחר מסעו של ויסקאינו לא עשתה האימפריה הספרדית דבר כדי להגן על אזור זה, ולא קיימה כמעט שום ניסיונות חקר ביבשה במשך 160 השנים הבאות. האירועים באירופה העסיקו את הספרדים ולא היה בנמצא ספינות שימשיכו במסעות. מקומות היישוב היחידים שהצליחו הספרדים להקים בתקופה זו היו מיסיונים קטנים שהוקמו בחצי האי באחה קליפורניה על ידי ישועים.

ב-27 בפברואר 1767 פרסם מלך ספרד קרלוס השלישי את צו גרוש הישועים מתחומי האימפריה. גאספאר דה פורוטלה, שהתמנה למושל קליפורניה, נשלח לסלק את הישועים ולהחליפם בפרנציסקנים, אשר יקימו מיסיונים משלהם באזור[5].

גאספאר דה פורטולהעריכה

פורטולה הגיע לתפקידו החדש כמושל קליפורניה מרקע צבאי, קצין בדרגת קפטן של רגימנט דרגונים ספרדי. למעשה, כאשר הגיע לראשונה לבאחה קליפורניה, הביא עמו פורטולה 25 דרגונים ו-25 רגלים כסיוע למשימת סילוקם של הישועים, והוא הוסיף להשתמש בהם בחקר אזור קליפורניה. הרקע הצבאי ממנו הגיע סייע מאוד לפורטולה במהלך מסע המשלחת[6].

ההחלטה על ארגון המשלחתעריכה

במהלך השנים האחרונות של העשור של 1760 הכירו מלך ספרד וקומץ של שליטים אירופאיים אחרים בחשיבותו של חוף האוקיינוס השקט של צפון אמריקה כאזור פעילות וסחר ימי. הרוסים החלו להתקדם דרומה ממאחזיהם מאזור אלסקה והבריטים התקדמו מערבה לעבר חוף האוקיינוס השקט מאזור קנדה של היום. על מנת להבטיח את שלטונה של ספרד בקליפורניה, רצה המלך לחקור ולהקים יישובים על קו החוף, אשר יוכלו לשמש כאזור חיץ ולסייע בהגנה על שטחיה של ספרד מפני פלישה[7].

לאחר ששמע על תוכניותיו של מלך ספרד לגבי קליפורניה, החל קצין החיל הראשי החדש של ספרד החדשה, חוסה דה גאלבס (José de Gálvez), בארגון משלחת מחקר והתיישבות ומינה את המושל פורטולה לעמוד בראשה. המשלחת תוכננה כשילוב של פעולה ימית ויבשתית במעלה החוף. משימתן העיקרית של הספינות נועדה להיות העברת אספקה לתנועה היבשתית וקיום תקשורת בין המשלחת לבסיסה. פורטולה בחר לעמוד בראש חלק המשלחת שינוע בדרך היבשתית[8].

מסע המשלחתעריכה

1769 - מבאחה קליפורניה לסן דייגועריכה

השלב הראשון במסע המשלחת כלל חמש קבוצות, כאשר כולן יצאו מבאחה קליפורניה ויעדן סן דייגו: שלוש קבוצות הפליגו בים ושתיים נעו ביבשה באמצעות פרדות. שלוש ספינות מדגם גליאון, אשר נבנו בחיפזון בסן בלאס (San Blas, במדינת נאיאריט, מקסיקו) הפליגו לעבר סן דייגו בתחילת 1769: הסן קרלוס בפיקודו של ויסנטה וייה (שיומן הספינה אותו כתב המתאר את המסע שרד עד לימינו[9]), הסן אנטוניו בפיקודו של חואן פרס והסן חוסה. כל שלוש הספינות, אשר חצו את מפרץ קליפורניה, הגיעו לחופה המזרחי של באחה קליפורניה כשהן דולפות ונעצרו לשם תיקונים.

מסע שתי הקבוצות בדרך היםעריכה

בנמל לה פאס ב-9 בינואר 1769 בירך הנזיר חוניפרו סרה (Junípero Serra), ראש המיסיונרים הפרנציסקנים, את ספינת הדגל, הסן קרלוס, ואת איש הדת האחראי על המשלחת, פרננדו פארון. חוסה דה גאלבס תדרך את הצוות שעל הסיפון והתייחס ליעדה הסופי של המשלחת - מונטריי, כאשר משימתם הייתה "לשתול את הצלב הקדוש בין האינדיאנים", דהיינו, הקמת מיסיונים כדי לנצר את האוכלוסייה המקומית ולהשליט את ריבונות ספרד. צוות המשלחת שהפליג על גבי הסן קרלוס כלל את מפקד הספינה ויסנטה וייה, לוטננט בצי הספרדי, הנזיר פארון, לוטננט פדרו פאז'ס (Pedro Fages) ועמו 25 חיילים מהפלוגה החופשית של המתנדבים הקטלאניים (Compañía Franca de Voluntarios de Cataluña) מצבא ספרד, המהנדס והקרטוגרף מיגל קוסטאנסו (Miguel Costansó), אשר הכין מפות ואיורים לתיאור המסע ורופא. צוות הספינה מנה 23 מלחים ו-11 בעלי מקצוע נוספים - סך הכול 64 איש[10]. הסן קרלוס יצאה מהנמל, הפליגה דרומה במפרץ קליפורניה, הקיפה את הקצה הדרומי של באחה קליפורניה ואז המשיכה צפונה לאורך חוף האוקיינוס השקט[11].

ב-15 בפברואר שיגר גאלבס את הסן אנטוניו בפיקודו של חואן פרס, כשעל הסיפון שני אנשי דת, מלחים ואנשי מקצוע כגון טבחים, נפחים ונגרים - 30 איש בסך הכול. ספינות אלה עזבו לפני יציאתן של הקבוצות שנעו ביבשה. בעקבות שתי הספינות נשלחה ספינת אספקה נוספת, הסן חוסה, אשר נקראה על שמו של הפטרון של משלחת פורטולה, יוסף הקדוש, אך זו נאלצה לשוב לסן בלאס לתיקונים זמן קצר לאחר יציאתה. לאחר שהושלמו התיקונים הפליגה בשנית אך לא הגיעה לסן דייגו וככל הנראה טבעה בים[12].

מסע שתי הקבוצות בדרך היבשהעריכה

 
נתיב המסע של קבוצת פורטולה מלורטו שבבאחה קליפורניה לסן דייגו

קפטן פרננדו ריברה, שנע בדרך היבשה במעלה חצי האי, אסף בדרכו סוסים ופרדות מהמיסיונים המקומיים, כאשר דה גאלבס מזהיר אותו שלא לקחת יותר מדי ולחלק קבלות לנזירים כדי שיהיו זכאים לקבלת אספקה של בהמות חדשות ממקסיקו. קבוצה זו מנתה 25 חיילים ספרדים ו-42 אינדיאנים מקומיים שהתנצרו.

פורטולה עצמו עמד בראש הקבוצה השנייה, ויצא ממיסיון לורטו שעל חופה המזרחי של באחה קליפורניה ב-9 במרץ. אליו התלווה חוניפרו סרה, לאחר שמונה על ידי גאלבס לראש הנזירים הפרנציסקנים באלטה קליפורניה, כאיש הדת של הקבוצה וכיומנאי. סרה סבל מדלקת חריפה ברגלו ופורטולה ניסה לשכנעו לעזוב את המשלחת, אך הראשון סירב וביקש להמשיך מבלי להמתין לו ושידביק אותם בהמשך. בינתיים מינה סרה את הנזיר מיגל דה לה קמפה כאיש הדת של הקבוצה, שכללה 25 חיילים, בעלי מלאכה, נהגי פרדות ו-44 אינדיאנים מקומיים שהתנצרו ושימשו כסבלים, כמורי דרך ומתורגמנים לתקשורת עם קבוצות אינדיאנים אותם יפגשו במהלך המסע. קבוצה זו התקדמה בקצב איטי יותר מקבוצתו של ריברה וסרה, שיצא לבסוף לדרך על גבו של פרד, הדביקם ב-5 במאי. לאחר שנעו בדרך שכבר נכבשה על ידי קבוצתו של ריברה ועם פחות בהמות לטפל בהם, הגבירה הקבוצה של פורטולה את קצב התקדמותה, אם כי היה על אנשיה לחצות מדבריות וגאיות צרים במסע מייגע.

הגעה לסן דייגועריכה

הספינות הגיעו ראשונות לסן דייגו: הסן אנטוניו ב-11 באפריל והסן קרלוס ב-29 באפריל 1769. אנשי צוות רבים משתי הספינות חלו במהלך המסע, בעיקר בצפדינה. ב-1 במאי ירדו לחוף פדרו פאז'ס, מיגל קוסטאנסו ו-25 חיילים ומלחים שהיו בריאים מספיק ומסוגלים לעבוד. הקבוצה חיפשה מקור מים ובסיוע אינדיאנים מקומיים מצאו אתר מתאים סמוך לנהר, כ-15 ק"מ צפונית-מזרחית ממקום עגינת הספינות במפרץ סן דייגו. אנשי הקבוצה קרבו את הספינות ככל האפשר והקימו מחנה, שכלל סוללת עפר היקפית עליה הועלו צמד תותחים, ואוהלים עבור החולים, הנזירים והקצינים שהוכנו ממפרשי הספינות. מספר האנשים הזמין לעבודה הצטמק בכל יום, משום שמלאי המזון והתרופות נצרך ברובו במהלך המסע הימי. הקבוצה סבלה ממעלות החום הגבוהות בשעות יום ומהקור העז בשעות הלילה, ושניים או שלושה אנשים מתו בכל יום, עד שמשתי הקבוצות שהגיעו בדרך הים ומנו ביחד בתחילת המסע 90 איש נותרו שמונה חיילים ושמונה מלחים בלבד[13].

הקבוצה של ריברה הגיעה לסן דייגו ב-14 במאי לאחר שעברה כ-480 ק"מ ב-50 יום מיציאתה ממיסיון וליקאטה, ללא חולים ומבלי שאיבדו אנשים בדרכם, אם כי אספקת המזון שלהם הצטמקה בצורה דרסטית. אנשיו של ריברה העבירו את המחנה מעט יותר אל תוך היבשה בסמוך לנהר סן דייגו והקימו אותו מחדש על גבעה מוקף חומת בולי עץ ועליה תותח, שהפך מאוחר יותר למבצר הפרסידיו של סן דייגו (El Presidio Reál de San Diego; בימינו נמצא האתר בשכונת אולד טאון בעיר סן דייגו). מפקדי המשלחת התכוננו לשגר את הסן אנטוניו בחזרה למקסיקו כדי לדווח למשנה למלך דה קרואה (de Croix) ולגאלבס על התקדמותם. ב-1 ביולי, מעט לפני עזיבת הספינה, הופיעה הקבוצה בפיקודו של פורטולה, במצב בריאותי טוב, ועם פרדות עמוסות אספקה. בהתאם לתוכנית, התכונן פורטולה להמשיך בדרכו צפונית לסן דייגו והציע למפקד הסן קרלוס, ויסטנה וייה, 16 מאנשי קבוצתו כדי לצאת לכיוון מונטריי ולהמתין שם, אך האחרון איבד את כל קציניו, את רבי המלחים ואת האפסנאי שלו ולאנשים שהציע פורטולה לא היה ניסיון ימי ולכן סירב לצאת במצב זה. אז החליט פורטולה לאייש בכל המלחים הנותרים את הסן אנטוניו, אשר יצאה לסן בלאס ב-9 ביולי. הספינה, אשר נשאה מכתבים חשובים מסרה, מפורטולה ומאנשים נוספים הגיעה לסן בלאס בתוך שלושה שבועות, וגם במסע זה מתו מספר מלחים[14].

לאחר שהתאחדו ארבע הקבוצות בסן דייגו, נותרו במקום סרה ומספר נזירים כדי להקים ולנהל את המיסיון המקומי ועם המשלחת של פורטולה המשיכו צפונה הנזירים חואן קרספי ופרנציסקו גומס. סרה ונזיריו התכוונו לייסד מיסיונים בכל אזור קליפורניה עילית ולהמיר את דתם של האינדיאנים המקומיים לנצרות קתולית. קרספי היה היחיד שהתלווה למשלחת בכל מסעותיה ביבשה והפך ליומנאי הרשמי של המיסיונרים (גם פורטולה וקוסטאנסו כתבו יומנים). בסופו של דבר יסדו הפרנציסקנים 21 מיסיונים בחוף האוקיינוס השקט או בסמוך אליו באזור קליפורניה של ימינו, עם מיסיון נוסף שייסדו בבאחה קליפורניה. רשת המיסיונים בקליפורניה החלה בסן דייגו[15].

מסן דייגו לסן פרנסיסקועריכה

לאחר כשבועיים של התארגנות, חידש פורטולה את מסעו לכיוון צפון במטרה לגלות מחדש את מפרץ מונטריי עליו דיווח ויסקאינו. המשלחת מנתה 74 איש וכללה את הקצינים פאז'ס בראש המתנדבים הקטלאניים, ריברה כמפקד חיילים ספרדים נוספים, הקרטוגרף קוסטאנסו, אינדיאנים שהתנצרו מבאחה קליפורניה והנזירים חואן קרספי ופרנציסקו גומס. ב-14 ביולי 1769, לאחר מיסה שנערכה לכבוד יוסף הקדוש, פטרונה של המשלחת, יצאה משלחתו של פורטולה מסן דייגו. סרה ומפקד הסן קרלוס ויסנטה וייה נותרו מאחור, כאשר הראשון ייסד את מיסיון סן דייגו בתוך שני מבנים צנועים יומיים לאחר עזיבת המשלחת[16]. בזמן מסעו של פורטולה צפונה, המשיכו אנשיו למות בסן דייגו: שמונה חיילים, ארבעה מלחים, שמונה אינדיאנים ומשרת אחד איבדו את חייהם עד חזרתו שישה חודשים מאוחר יותר.

רעידת האדמה באזור לוס אנג'לסעריכה

ב-28 ביולי הגיעה המשלחת לגדת נהר גדול בדרום קליפורניה שקיבל את השם סנטה אנה. בשעות אחר הצהריים של אותו היום הורגשה רעידת אדמה חזקה, שלוותה ברעידות משנה במשך מספר ימים לאחר מכן[17]. ב-2 באוגוסט התקדמה המשלחת מערבה מעמק סן גבריאל אל נהר לוס אנג'לס שם נוסדה ב-1781 הפואבלו של לוס אנג'לס (לימים העיר לוס אנג'לס). המשלחת המשיכה בכיוון צפון מערב לאורך נתיב שמאוחר יותר כונה "אל קאמינו ריאל" (El Camino Real; "הדרך המלכותית") באלטה קליפורניה[15].

הכישלון בזיהוי מפרץ מונטרייעריכה

ב-30 בספטמבר חנתה המשלחת בסמוך לנהר דרומית לעיר סאלינאס של ימינו וסיירים נשלחו מערבה לכיוון החוף. הסיירים הגיעו למפרץ מונטריי אך נכשלו בזיהויו כמקום אותו תיאר ויסקאינו 167 שנים קודם לכן. המשלחת כולה הגיעה למקום ב-1 באוקטובר, אך עדיין נכשלה בזיהוי המקום כיעדה הסופי, מכיוון שלא תאם את סדר הגודל בתיאור של ויסקאינו. בנוסף, ציפו פורטולה ואנשיו הרעבים למצוא במקום את הסן חוסה, שעל פי התוכנית הייתה צריכה לעגון במקום עם אספקה עבורם, אך הספינה לא נמצאה. עם מורל ירוד, המשיכה המשלחת במסעה ב-7 באוקטובר. עד אז כבר נישאו לפחות עשרה מאנשי המשלחת על אלונקות בשל צפדינה.

המסע סביב מפרץ סן פרנסיסקועריכה

פורטולה ואנשיו המשיכו במסעם צפונה לאורך החוף, בתקווה למצוא את המפרץ הגדול שלמעשה השאירו מאחור. ב-30 באוקטובר הגיעו לכף בו שוכנת בימינו מוס ביץ' (Moss Beach). כאשר הביטו לתוך האוקיינוס בכיוון מערב הבחינו באיי פאראלון (Farallon Islands) ובכיוון צפון מערב - במפרץ דרייקס ובכף של פוינט רייס, במרחק של כ-65 ק"מ של אוקיינוס מנקודת התצפית. הם חשבו בטעות את מפרץ דרייקס כמפרץ אותו תיארו חוקרים מוקדמים יותר כ"נמל סן פרנסיסקו". ממצא זה שכנע חלק מאנשי המשלחת שהם עקפו למעשה את מפרץ מונטריי בדרכם[17].

הסיירים של פורטולה פגשו בדרכם אינדיאנים, וחשבו שניסו לספר להם על ספינה העוגנת צפונה משם; במשך שבועות חיפשו אנשי המשלחת באופן נואש אחר ספינת האספקה שעל פי התוכנית הייתה אמורה לעגון באחד המפרצים בדרכם. לאחר שהעפילו להר מונטארה (Montara Mountain), וחצו את רכס סוויני (Sweeney Ridge) הגיעו הסיירים לשפת מצוק תלול הידוע בימינו כ"מדרון השטן" (Devil's Slide), ומצאו כי הדרך צפונה חסומה על ידי מפרץ נרחב אותו לא הצליחו לזהות - מפרץ סן פרנסיסקו, כפי שנקרא מאוחר יותר. הסיירים המשיכו בדרכם דרומה לאורך חופו המערבי של המפרץ, הקיפו את אותו מדרום ואז עלו שוב צפונה לצידו המזרחי, אך לא המשיכו בדרכם היות ששלושת הימים שהוקצבו לסיור הסתיימו. כאשר חזרו הסיירים לפורטולה ודיווחו על מה שראו, יצאה המשלחת כולה והגיעו לנקודה ממנה ניתן היה לראות את המפרץ כולו. רק קרספי הבין את חשיבותו של המפרץ ותיאר אותו ביומנו כ"נמל טוב וגדול מאוד, המסוגל לתת מחסה לא רק לספינות הוד מלכותו הקתולי, אלא גם לשאר ציי מדינות אירופה"[17].

החזרה לסן דייגועריכה

ב-11 בנובמבר כינס פורטולה את קציניו לישיבה, וכולם הסכימו כי עקפו את מפרץ מונטריי בדרכם, שהגיע הזמן לשוב לסן דייגו וכי לא יושאר איש מאחור בהמתנה לספינת אספקה. המשלחת כולה החלה לחזור דרומה. ב-10 בדצמבר, בעודם חוצים את חצי האי מונטריי של ימינו, הורה פורטולה לאנשיו להכין צלב עץ גדול ולהציבו במקום בולט שיוכל להיראות מספינות חולפות, כאשר למרגלותיו הוטמן באדמה מכתב המפרט את קורות המשלחת.

אנשי המשלחת, המתוסכלים מכישלונם להשיג מזון מדיג או מציד, כדי להתקיים, נאלצו לאכול שחפים ושקנאיים ואף הרגו פרד. מזג האוויר התקרר ושלג החל לרדת ולכסות את הגבעות. אנשי המשלחת המותשים חזרו לסן דייגו ב-24 בינואר 1770 והתקבלו בברכה על ידי חבריהם החיילים והנזירים. מלבד חמישה אנשים שככל הנראה ערקו, הצליחו כל חברי המשלחת לשרוד את ששת חודשי המסע[18]. אנשי המשלחת סיפרו על ריכוזים גדולים של תושבים אינדיאנים ידידותיים החיים לאורך החוף ומוכנים לקבל על עצמם את הנצרות. סך הכול עברה המשלחת כ-1,900 ק"מ (1,200 מייל) ואנשיה הפכו לאירופאים הראשונים שחקרו את אזור מפרץ סן פרנסיסקו ואתרים נוספים בעלי חשיבות אסטרטגית. הנזיר סרה, אשר קיבל את פני המשלחת בסן דייגו היה מאוכזב מהכישלון במציאת מפרץ מונטריי, והדגיש בפני פורטולה שהדבר משול ל"הגעה לוותיקן מבלי לראות את האפיפיור".

1770 - ניסיון שני להגיע מסן דייגו למונטרייעריכה

 
הפרסידיו של מונטריי מתוך ספרו של הימאי האנגלי ג'ורג' ונקובר, "A Voyage of Discovery to the North Pacific Ocean and Round the World"
 
מפרץ מונטריי במבט מהחלל. בקצהו הדרומי ניתן להבחין בחצי האי מונטריי

משלחת חדשה למציאת מפרץ מונטריי ולהקמת מיסיון אורגנה על ידי פורטולה ב-1770 בסן דייגו והכילה פחות ממחצית האנשים בהשוואה למשלחת הראשונה. המשלחת החדשה כללה את פדרו פאז'ס ועמו תריסר חיילים מהמתנדבים הקטלאניים, שבעה חיילים ספרדיים, שני נהגי פרדות, חמישה אינדיאנים, המשרת של פורטולה והנזיר קרספי. ריברה שב לבאחה קליפורניה כדי לארגן שליחת אספקה לסן דייגו. ב-17 באפריל עזבה משלחת פורטולה את סן דייגו, נעה צפונה באותו נתיב בו עברה המשלחת הקודמת ולאחר חמישה שבועות של צעידה ויומיים בלבד למנוחה הגיעו למפרץ מונטריי ב-24 במאי. אף אחד מאנשי המשלחת לא מת או סבל ממחלה כלשהי, למעט קרספי ופאז'ס, שכל אחד מהם לקה בזיהום באחת מעיניו.

בשעות אחר הצהריים של ה-24 במאי, יצאו פורטולה וקרספי בליווי שומר אל הקצה הצפוני של חצי האי מונטריי שכונה פויינט פינוס ואז דרומה לעבר הגבעה במקום בו הוצב הצלב על ידי המשלחת הקודמת בדצמבר האחרון. הם מצאו שם נוצות וחצים שבורים שננעצו באדמה, וסרדינים ובשר שהונחו לפני הצלב, אך לא נראו אינדיאנים בסביבה. במי המפרץ נראו מאות כלבי ים ולוטרות ששחו או התחממו בשמש וקרספי ציין מאוחר יותר ביומנו כי "זהו הנמל של מונטריי, ללא שום ספק". שלושת האנשים הוסיפו ללכת דרומה לאורך החוף הסלעי עד למפרץ כרמל, מספר אינדיאנים קרבו אליהם ושני הצדדים החליפו ביניהם מתנות[16].

בינתיים, הפליגה ב-16 באפריל הסן אנטוניו מסן דייגו לעבר מונטריי בפיקודו של חואן פרס. על הספינה היו גם חוניפרו סרה, מיגל קוסטאנסו ואספקה וחומרי בנייה עבור הקמת המיסיון החדש במונטריי. בשל רוחות נגד עזות הוסטה הספינה עד לאזור באחה קליפורניה, ורק משם הפליגה צפונה עד איי פאראלון, כ-160 ק"מ צפונית-מערבית למונטריי. במהלך ההפלגה חלו מספר מלחים בצפדינה והסן אנטוניו נכנסה לבסוף למפרץ מונטריי ב-31 במאי והתקבלה על ידי אנשי משלחת פורטולה שהגיעו למקום שבוע לפני כן.

אנשי המשלחת שבו אל הגבעה עליה הציבו את צלב העץ בשנה שעברה והפעם (אולי בזכות ראות טובה יותר באותו יום) הבינו כי האתר אכן צפה לעבר המקום אותו תיאר ויסקאינו. על גבעה זו יסד פורטולה את הפרסידיו של מונטריי וסרה יסד את מיסיון סן קרלוס בורומרו (שהועבר בשנה שלאחר מכן מעט דרומה לכרמל)[18]. ב-9 ביולי 1770 עלו פורטולה וקוסטאנסו על הסן אנטוניו והפליגו בחזרה למקסיקו.

היחס לאינדיאניםעריכה

במרבית המפגשים בין הספרדים לאינדיאנים לא נרשמו עימותים חריגים והמגעים ביניהם התנהלו בדרכי שלום. הדיווחים תיארו את האינדיאנים כמכניסי אורחים ונכונים לעזור כאשר הציעו הדרכה ומזון לחוקרים הספרדים בדרכם. שמירה על יחסי שלום עם האוכלוסייה המקומית הייתה מטרה חשובה מתחילתה של המשלחת, והספרדים נשאו עימם חפצי נוי קטנים ותכשיטים זולים רבים במטרה לסחור עם האינדיאנים בתמורה למזון, וחשוב מכך, כדי ליצור קשרים ידידותיים. העובדה כי המשלחת נשאה עמה כמות גדולה של חרוזי זכוכית וחפצים דומים אחרים במקום מזון או אספקה מועילה אחרת, מלמדת עד כמה היו הספרדים מחויבים לרצון לשמור על יחסי שלום. המטרות ארוכות הטווח של המשלחת היו יצירת מקומות יישוב, הכנסת חקלאות לאזור והמרת האוכלוסייה המקומית לנצרות, כך שהייתה חשיבות רבה לשמירה על דו-קיום במהלך מסע ראשוני זה.

מורשתעריכה

 
פסלו של גאספאר דה פורטולה בפסיפיקה, קליפורניה באזור בו חנתה המשלחת ב-1 בנובמבר 1769

משלחת פורטולה הייתה המשלחת האירופית הראשונה שחקרה את אזור קליפורניה בדרך היבשה. תגליתה החשובה ביותר של המשלחת הייתה מפרץ סן פרנסיסקו, אך כמעט כל אתר בו חנתה המשלחת היה גילוי ראשון. הישג נוסף למשלחת היה חניכתו של נתיב שהגיע לסן פרנסיסקו ונודע מאוחר יותר כ"אל קאמינו ריאל", שהיה חיוני לתחילת ההתיישבות הספרדית ואפשר את הקמתם של 21 המיסיונים שהיוו את הגרעין ליישובי הקבע בקליפורניה, שפיתחו את ענף חוות הבקר והמירו את דתם של אלפי אינדיאנים[19].

שלושה יומנים שנכתבו על ידי חברים במשלחת שרדו עד ימינו, ונותנים תמונה שלמה ובלתי רגילה לגבי תנועותיה היומיות של המשלחת והניסיון שרכשה בדרכה: היומן שכתב פורטולה[20], היומן שכתב מיגל קוסטאנסו והיומן של חואן קרספי, (השלם והמפורט ביותר מבין השלושה)[21].

כאשר עזב פורטולה את אלטה קליפורניה ושב למקסיקו ב-1770 קודם לוטננט פדרו פאז'ס לדרגת קפטן ומונה כמושל האזור, כאשר מפקדתו שכנה בפרסידיו של מונטריי. פאז'ס הוביל משלחות נוספות לחקר צידו המזרחי של מזרח מפרץ סן פרנסיסקו והותיר אחריו יומני מסע משלו[22].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Eldredge, עמוד 16
  2. ^ Eldredge, עמוד 17
  3. ^ Marco Meniketti, Searching For a Safe Harbor on A Treachrous Coast: The Wreck of the Manila Galleon San Augustin. Caribbean Historical Archaeology 1997
  4. ^ Eldredge, עמודים 21-22
  5. ^ Eldredge, עמודים 22-23
  6. ^ Eldredge, עמוד 23
  7. ^ Eldredge, עמוד 24
  8. ^ Eldredge, עמודים 24-25
  9. ^ The Portolá Expedition of 1769-1770: Diary of Vicente Vila. Edited by Robert Selden Rose, University of California at Berkeley, 1911
  10. ^ Eldredge, עמודים 25-26
  11. ^ Don DeNevi and Noel Francis Moholy, עמודים 70-71
  12. ^ Breschini, Gary S. The Portolá Expedition of 1769. Monterey County Historical Society, 2000
  13. ^ Eldredge, עמודים 27-28
  14. ^ Eldredge, עמודים 28-29
  15. ^ 15.0 15.1 "The California Missions Trail". California State Parks
  16. ^ 16.0 16.1 Don DeNevi and Noel Francis Moholy, עמוד 99
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 James J. Rawls & Walton Bean. California: An Interpretive History, 8th edition. McGraw-Hill, 2003. ISBN 0072424389. עמודים 36-37
  18. ^ 18.0 18.1 Breschini, Gary S. The Founding of Monterey. Monterey County Historical Society, 1996
  19. ^ Carrico, Richard L. Portolá's 1769 Expedition and Coastal Native Villages of San Diego County. The Journal of California Anthropology 4 (1), 1977
  20. ^ Diary of Gaspar de Portolá During the California Expedition of 1769-1770. Edited by Donald Eugene Smith & Frederick J. Teggart. University of California at Berkeley, 1909
  21. ^ Portola Expedition 1769 Diaries. Pacifica Historical Society
  22. ^ Expedition to San Francisco bay in 1770, diary of Pedro Fages. Edited by Herbert Eugene Bolton, University of California at Berkeley, 1911