משלחת צלב הדרום
משלחת צלב הדרום (באנגלית: Southern cross Expedition) ששמה הרשמי היה המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה 1898–1900, הייתה הגיחה הבריטית הראשונה של העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, שקדמה למסעות הידועים יותר של רוברט פאלקון סקוט וארנסט שקלטון. המשלחת, פרי חזונו של החוקר והמורה הבריטי למחצה, יליד נורווגיה, קאשטן בורשקרווינק, הייתה הראשונה שחרפה על יבשת אנטארקטיקה גופא, הראשונה שפקדה את חומת הקרח הגדולה מאז ביקורו של ג'יימס קלארק רוס בשנים 1839–1843, והראשונה שהוציאה לפועל נחיתה על פני חומת הקרח. כמו כן הייתה חלוצה בשימוש בכלבים גוררי מזחלות במסע אנטארקטי.[1]
המשלחת מומנה באופן פרטי על ידי ג'ורג' ניונס, מו"ל כתב המגזין הבריטי. הקבוצה של בורשקרווינק הפליגה באונייה צלב הדרום ושהתה במשך החורף של 1899 בכף אדייר, בקצה הצפוני של קו החוף של ים רוס. כאן הוציאו חברי הקבוצה לפועל תוכנית רחבת-ממדים של תצפיות מדעיות, אף כי תנאי השטח ההררי ורצוף הקרחונים שהקיף את הבסיס הגבילו מאוד את אפשרויות החקר בפנים הארץ. בינואר 1900 הפליגה הקבוצה מכף אדייר, באונייה "צלב הדרום" לחקור את ים רוס, בנתיב השיוט של רוס שישים שנה קודם לכן. הם הגיעו אל חומת הקרח הגדולה, שם יצא צוות של שלושה אנשים למסע המזחלות הראשון על פני החומה. במהלך מסע זה השיגו שיא קו רוחב חדש של קצה הדרום כשהגיעו אל '50 78° דרום.[2]
בשובה לאנגליה התקבלה המשלחת ביחס קריר מצד הממסד הגאוגרפי של לונדון, שלא ראה בעין יפה את תפיסת התפקיד שהועידו למשלחת דיסקברי מטעמם. הוצגו גם שאלות בדבר תכונות המנהיגות של בורשקרווינק ונשמעה ביקורת על ההיקף המוגבל של מידע מדעי שהביאה עמה המשלחת. על אף הישגיה פורצי הדרך בשרידה ובמסע באנטארקטיקה, לא הגיע בורשקרווינק למעמד ההרואי של סקוט או שקלטון, ומשלחתו נשכחה עד מהרה בדרמה שאפפה את שני אלה וחוקרים אחרים בעידן ההרואי. עם זאת, רואלד אמונדסן, הראשון שהגיע אל הקוטב הדרומי ב-1911, הצהיר, כי הייתה זו משלחת בורשקרווינק שהסירה את המכשולים הגדולים ביותר למסע אנטארקטי ופרצה את הדרך למשלחות הבאות.
רקע
עריכה
קרסטן בורשקגרווינק נולד באוסלו בשנת 1864, לאב נורווגי ולאם אנגליה. בשנת 1888 היגר לאוסטרליה, שם עבד בצוותי סקר בפנים הארץ, לפני שהתקבל למשרת הוראה בבית ספר כפרי בניו סאות' ויילס.[3] בשנת 1894 הצטרף למשלחת מסחרית בראשות הנריק בול, בספינת ציידי הלווייתנים "אנטארקטיקה", שפילסה לה דרך במימי אנטארקטיקה והגיעה אל כף אדייר, המבוא המערבי לים רוס. קבוצה שכללה את בול ואת בורשקרווינק ירדה אל החוף לזמן קצר וטענה להיותם האנשים הראשונים שהציגו את רגלם על יבשת אנטארקטיקה - אף כי לדברי צייד כלבי-הים האמריקאי ג'ון דייוויס, הוא ירד מספינתו אל חצי האי האנטארקטי עוד ב-1821.[4][5] הקבוצה ביקרה גם באי פּוֹזֶשְן בים רוס, והשאירה שם מסר בתוך תיבת פח כהוכחה למסעם. בורשקרווינק היה משוכנע, שהאתר בכף אדייר, עם מושבת הפינגווינים הענקית שלו שתספק להם מזון טרי ושומן לדלק, ישמש כבסיס, שבו תוכלנה משלחות עתידות לחרוף ולצאת בהמשך לחקור את פנים אנטארקטיקה.[1]
נחוש בהחלטתו לעמוד בראש משלחת כזאת בעצמו, השתדל בורשקרווינק במשך חלק גדול משלוש השנים הבאות להשיג תמיכה כספית באוסטרליה ובאנגליה. על אף עידוד מסוים מן החברה הגאוגרפית המלכותית, שלפני הכנס הבינלאומי שלה הרצה בשנת 1895, נכשלו מאמציו הראשוניים.[1] לחברה הגאוגרפית היו תוכניות משלה לשיגור משלחת לאומית גדולה לאנטארקטיקה (שאכן הייתה לעובדה קיימת במשלחת דיסקברי, 1904-1901) וחיפשה מקורות מימון בשבילה; את בורשקרווינק ראה נשיא החברה קלמנטס מרקהם כפולש זר ויריב במאמצים להשגת מימון. אף על פי כן, בורשקרווינק הצליח בסופו של דבר לשכנע את המו"ל ג'ורג' ניונס (שיריבו העסקי אלפרד הרמסוורת' היה מפטרוני המשלחת המתוכננת של החברה הגאוגרפית) לשאת במלוא העלות של משלחתו, בסביבות 40,000 ליש"ט.[6] המתנה הזאת עוררה את חמת מרקהם והחברה הגאוגרפית, משום שתרומתו של ניונס, לו הופנתה אליהם, היה די בה "להעמיד את המשלחת הלאומית על הרגליים".[1]
ניונס התנה את תרומתו בכך, שמשלחתו של בורשקרווינק תפליג בדגל הבריטי ותיקרא בשם "המשלחת הבריטית לאנטארקטיקה". בורשקרווינק ניאות לכך ברצון, אף כי רק שניים מכל צוות המשלחת היו בריטים.[2] חבר אחר בקבוצת החוף, לואיס ברנאקי, היה אוסטרלי; כל השאר היו סקנדינבים, עובדה שהגבירה עוד יותר את עוינותו של מרקהם, שגינה את ספרן החברה הגאוגרפית יו רוברט מיל על שנכח באירוע יציאתה לדרך של משלחת צלב הדרום. בהזדמנות זו נשא מיל ברכה להצלחת המשלחת במילים מרגשות, באמרו כי זו "חרפה ליוזמה ולאומץ של האנושות", שעדיין יש חלקים של כדור הארץ שהאדם לא ניסה מעולם להגיע אליהם. הוא הביע את תקוותו, שהחרפה הזו תוסר בכוח "נדיבות לבו של סר ג'ורג' ניונס ואומץ לבו של מר בורשקרווינק".[7]
ארגון
עריכה
יעדי המשלחת
עריכהיעדי משלחתו של בורשקרווינק מיזגו מטרות מסחריות, מדעיות וגאוגרפיות. הוא שקל יצירת חברה שתנצל את מרבצי הגואנו העשירים שראה במסעו בשנים 1894–1895, אבל היוזמה הזו התפוגגה לאין. באינספור הרצאות לפני חברות מדעיות הדגיש את היקף העבודה שתוכל לבצע משלחת שתשב ישיבת קבע באנטארקטיקה, ובכלל זה הסיכוי לקבוע את מיקומו של הקוטב הדרומי המגנטי. המדענים בצוות שבורשקרווינק מינה, אם גם היו חסרי ניסיון, כיסו קשת רחבה של תחומי מחקר - מגנטיות, מטאורולוגיה, ביולוגיה, זואולוגיה, טקסידרמיה וקרטוגרפיה.[1] עוד קיווה בורשקרווינק, שלהישגיה המדעיים של המשלחת יתלוו תגליות ומסעות גאוגרפיים מרהיבים ושווי ערך בחשיבותם, ואולי אפילו ניסיון להגיע אל הקוטב הדרומי הגאוגרפי עצמו. כיוון שלא התמצא בגאוגרפיה של יבשת אנטארקטיקה, לא היה מודע לכך, שמיקום הבסיס בכף אדייר ימנע כל אפשרות למחקר רציני של פנים היבשת.[2][8]
האונייה
עריכהבורשקרווינק רכש את אוניית הקיטור "פולוקס", שנבנתה לציד לווייתנים במספנה של קולין ארצ'ר, בונה האוניות הנורווגי המהולל. ארצ'ר תכנן ובנה את "פראם", האונייה של פריטיוף ננסן, ששבה ללא פגע בשנת 1896 משיוט הסחף הממושך שלה באוקיינוס הקוטב במשלחת "קצה הצפון" של ננסן, בשנים 1896-1893. "פולוקס", שבורשקרווינק שינה את שמה מיד ל"צלב הדרום", הייתה במקורה ספינת מפרש, במשקל 520 טון ברוטו ואורך כולל של כ-48 מטר, ומנועיה תוכננו לפי דרישותיו המפורטות של בורשקרווינק והותקנו בה לפני שהפליגה מנורווגיה. אף כי מרקהם ביטא את ספקותיו באשר לכושר העמידה שלה בים הפתוח (אולי במטרה להניא את בורשקרווינק מהפלגה), הספינה עמדה בכל מה שנדרש ממנה במימי אנטארקטיקה. כמו אחדות מספינות הקוטב ההיסטוריות, גם תוחלת חייה לאחר המשלחת הייתה קצרה;[9] כמו "נמרוד" (שהשתתפה במשלחת נמרוד) ו"אורורה" (שהשתתפה במשלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה) נמכרה "צלב הדרום" לחברה לציד כלבי-ים בניופאונדלנד ובאפריל 1914 אבדה עם כל אנשיה בסערה ליד חוף ניופאונדלנד.
הסגל
עריכה
בעשרת האנשים של קבוצת החוף, שעתידים היו לחרוף בכף אדייר, היו בורשקרווינק, חמישה מדענים, קצין רפואה, טבח שמילא גם תפקיד של עוזר כללי, ושני נוהגי כלבים. מבין אנשי הקבוצה הזו, חמישה היו נורווגים, שניים אנגלים, אחד אוסטרלי ושניים, הכלבנים, היו בני סאמי מצפון נורווגיה, שתוארו לפעמים ברישומי המשלחת כלאפים או "פינים". בין המדענים היה טסמני לואיס ברנאקי, שלמד מגנטיזם ומטאורולוגיה במצפה הכוכבים של מלבורן. הוא התמנה למשלחת האנטארקטית הבלגית 1899-1897, אבל לא יכול היה להתייצב לתפקיד; אוניית המשלחת, בלגיקה לא עצרה במלבורן בדרכה דרומה, וברנאקי נשאר תקוע. לאחר זאת הפליג ברנאקי ללונדון והבטיח את מקומו בצוות המדעי של בורשקרווינק. יומן המסע שלו ממשלחת צלב הדרום, "אל מחוזות הקוטב הדרומי", הרסט ובלאקט, לונדון 1901, מתח ביקורת על היבטים במנהיגותו של בורשקרווינק, אבל הגן על הישגיה המדעיים של המשלחת. בשנת 1901 חזר ברנאקי לאנטארקטיקה כפיזיקאי במשלחת דיסקברי של סקוט. עוד אחד מאנשי בורשקרווינק שהצטרף בהמשך למשלחת של סקוט (כמפקד "מורנינג", ספינת הסיוע של "דיסקברי") היה האנגלי ויליאם קולבק, ימאי מנוסה, לויטננט בצי המלכותי. לקראת משלחת צלב הדרום השתתף קולבק בקורס במגנטיות במצפה הכוכבים בגני קיו.
עוזר הזואולוג של בורשקרווינק היה יו באקוול אוונס, בנו של כומר מבריסטול, שעשה שלוש שנים בחוות בקר בקנדה ואף השתתף במסע לציד כלבי-ים אל איי קרגלן. הזואולוג הראשי היה ניקולאי הנסן, בוגר אוניברסיטת כריסטיאניה. עוד היה בקבוצת החוף הרלוף קלובסטאד, קצין הרפואה של המשלחת, שמינויו הקודם היה בבית חולים לחולי נפש בברגן. שאר חברי הקבוצה היו אנטון פוגנר, עוזר מדעי ואיש תחזוקה כללי; קולביין אליפסן, טבח ועוזר כללי; ושני הכלבנים בני שבט סאמי, פר סאביו ואולה מוסט. סאביו ומוסט, בני 21 ו-20 בהתאמה, היו הצעירים בחבורה. בורשקרווינק תיאר לאחר זמן את סאביו כמי ש"נודע בנאמנותו, חוסנו ותבונתו".
סגל הספינה, בראשות רב החובל ברנרד ינסן, מנה 19 ימאים נורווגיים ודייל שוודי אחד. ינסן היה נווט קרח מנוסה במימי החוג הארקטי ואנטארקטיקה, והיה עם בורשקרווינק במסע "אנטארקטיקה" בהנהגת בול בשנים 1894–1895.
המסע
עריכהכף אדייר
עריכה"צלב הדרום" הפליגה מלונדון ב-23 באוגוסט 1898, אחרי שהדוכס מיורק (לימים המלך ג'ורג' החמישי) סקר את אוניית המשלחת וצוות המשלחת כנציג היוניון ג'ק. מלבד סגל המשלחת, הציוד והמצרכים, נשאה הספינה כלבי מזחלת סיביריים, הראשונים שמשלחת לקחה עמה לאנטארקטיקה.[10] עוד לקחה עמה המשלחת רובי צייד, למקרה שייתקלו בחיות גדולות, הואיל ובורשקרווינק סבר, שדובי קוטב עשויים להימצא באנטארקטיקה כמו בחוג הארקטי.[5] לאחר השלמת ציוד אחרונה בהובארט, טסמניה, הפליגה "צלב הדרום" לאנטארקטיקה ב-19 בדצמבר. היא חצתה את החוג האנטארקטי ב-23 בינואר 1899, ואז נלכדה בקרח דחוס למשך שלושה שבועות. כף אדייר נצפה ב-16 בפברואר, ולמחרת היום עגנה הספינה סמוך לחוף.
את כף אדייר גילה חוקר אנטארקטיקה ג'יימס קלארק רוס במהלך משלחתו, בשנים 1839–1843. הכף נמצא בקצה לשון יבשה ארוכה; מתחת לכף יש משולש גדול של שפת-ים זרועה חלוקי אבן, שם עצרו בול ובורשקרווינק לחניה קצרה בשנת 1895. על שפת-הים שוכנת מושבת הקינון הגדולה ביותר באנטארקטיקה כולה של פינגווין אדלי, וכפי שבורשקרווינק ציין בשנת 1895, "בנקודה מסוימת זו, יש שפע מקום לבתים, אוהלים וציוד".
הפריקה החלה ב-17 בפברואר. ראשונים על החוף היו 75 הכלבים עם שני נוהגי הכלבים הלאפים, שנשארו עם כלביהם ובכך היו לאנשים הראשונים ששהו בלילה על יבשת אנטארקטיקה. מבצע הפריקה, שתוכנן להימשך 4 ימים, התארך עקב סופה ל-12 ימים, שבמהלכם נפרק שאר המטען, ציוד ואספקה, אל החוף, ושני צריפים טרומיים הוקמו במקום, אחד למגורים והאחר למחסן.
בתוך צריף המגורים היו שני חדרים אחוריים קטנים, שאחד מהם שימש כחדר חושך והשני להתקנת פוחלצים. אל תוך מרחב המגורים הראשי הוכנס אור יום באמצעות חלון כפול-זגוגיות ומוגן בתריס ומבעד לשמשה קטנה רבועה גבוה על הקיר הצפוני. דרגשים נקבעו סביב הקירות החיצוניים, ושולחן ותנור תפסו את מרכז הצריף. הדרגשים הדו-קומתיים איפשרו סגירה לשם פרטיות, לפי הצעת הרופא שבורשקרווינק נועץ בו לפני המשלחת.[5]
במשך השבועות הספורים שנותרו לפני בוא החורף, ערכו חברי הקבוצה מסעות מזחלות נסיוניים על קרח הים במפרץ רוברטסון הסמוך, ובמהלכם מיפו את קו החוף ואספו דגימות של עופות ודגים. כן צדו ושחטו כלבי-ים ופינגווינים למזון ולדלק. הפעילויות מחוץ לצריף הצטמצמו במידה רבה באמצע מאי, עם ראשיתו של מזג אוויר חורפי קשה.
חורף באנטארקטיקה
עריכה
עם השתלטות החורף, הייתה הקבוצה מוגבלת כמעט לחלוטין לאגף המגורים הצפוף. היה זה זמן קשה; ברנאקי כתב על תופעות של שיעמום ועצבנות: "קצינים ואנשים, עשרה מאיתנו בסך הכל, מצאנו שסבלנותנו פוקעת בנקל". במהלך תקופה זו של מתח והגבלת תנועה, נמצאו סגולותיו של בורשקרווינק כמפקד לוקות בחסר; ברנאקי כתב, "במובנים רבים ... הוא לא היה מנהיג טוב". היסטוריון הקטבים ראנולף פינז כותב, שבתנאים של "אנרכיה דמוקרטית", לכלוך, אי-סדר ובטלה היו דבר שבכל יום.
בורשקרווינק לא הוכשר להיות מדען, וחוסר המיומנות שלו במכשור ואי-יכולתו לערוך תצפיות פשוטות עוררו על פי הרישומים דאגה ניכרת בלב כמה מאנשי הקבוצה.[11] עם זאת, התקיימה תוכנית של תצפיות מדעיות, פעילות גופנית התבצעה מחוץ לצריף כשמזג האוויר אפשר זאת, וכאמצעי נוסף לבידור והסחת דעת אילתר סביו הלאפי סאונה בסחף השלג שהצטבר לאורך הצריף. נערך קונצרט, שכלל תצוגת פנס קסם, שירים וקטעי קריאה. במהלך תקופה זו אירעו שתי תקריות, שהיו עלולות להיות קטלניות; בראשונה, הצית נר, שהושאר דולק לצד דרגש שינה, את הצריף וגרם נזק רב. בשנייה, היו שלושה מחברי הקבוצה קרובים להיחנק מאדי פחם בשנתם, אלמלא התעורר לואיס ברנאקי בעוד מועד ופתח את דלת הצריף.[1]
הקבוצה הייתה מצוידת היטב במגוון מוצרי יסוד - חמאה, תה וקפה, דגים מלוחים, סרדינים, גבינות, מרקים, בשר בקר, לפתן שזיפים, תפוחי אדמה וירקות מיובשים. עם זאת, עד מהרה נשמעו תלונות על מחסור במותרות. קולבק ציין, ש"כל שימורי הפירות שסופקו לקבוצת החוף, או שנאכלו בזמן ההפלגה או שנשארו על הספינה בשביל הצוות". היה גם מחסור בטבק, על אף הכמות המיועדת של 500 ק"ג, רק כמות מוגבלת של טבק לעיסה הגיעה אל קבוצת החוף.
הזואולוג, ניקולאי הנסן, חלה במשך החורף. הוא מת ב-14 באוקטובר 1899, כנראה ממחלת מעיים, והיה לאדם הראשון שנקבר על יבשת אנטארקטיקה. קברו נחצב בדינמיט מן הקרקע הקפואה בפסגת הכף. ברנאקי כתב, "כאן, בשלוות השקט עמוקה, אין דבר שיפריע שנת נצחים זו מלבד מעוף ציפורי-ים". הנסן הניח אישה ותינוקת, שנולדה אחרי שהפליג לאנטארקטיקה.[1]
ב-28 בינואר 1900 שבה האונייה "צלב הדרום" לאסוף את אנשי המשלחת. האונייה הגיעה בבוקר, כשכל אנשי המשלחת ישנו, ורב החובל ינסן דפק בדלת הצריף וקרא "דואר!"[1]
כשהחורף היה לאביב, התכוננה הקבוצה למסעות שאפתניים יותר אל פנים הארץ, עם כלבים ומזחלות. ואולם, רכסי הרים גבוהים חצצו בין מחנה הבסיס לפנים היבשת, והמסע לאורך קו החוף סוכל עקב נוכחות קרח-ים מסוכן. הגורמים האלה הגבילו מאוד את היקף מסעות החקר שלהם, שנאלצו להסתפק במפרץ רוברטסון הסמוך. כאן התגלה אי קטן, שכונה "אי הנסיך מיורק", על שם פטרון המשלחת. שנים אחדות לאחר מכן ביטלו חברים ממשלחת דיסקברי של סקוט את התגלית הזו בטענה, ש"אין אי כזה", אבל מיקומו של האי אומת מאז ב-71°38′ דרום, 170°04′ מזרח.[12]
חקר ים רוס
עריכהב-28 בינואר 1900 חזרה "צלב הדרום" לכף אדייר מאוסטרליה. בורשקרווינק החל לפרק את המחנה ולהעלות את שארית האספקה לאונייה, אבל עד מהרה חדל מזה; ב-2 בפברואר השיט את האונייה דרומה, אל תוך ים רוס. ראיה ליציאה חפוזה ובלתי מאורגנת מכף אדייר נמצאה כעבור שנתיים, כשחברי משלחת דיסקברי ביקרו באתר. אחרי הביקור כתב אדוארד וילסון: ".... ערימות אשפה בכל מקום, והר של תיבות צידה, גוויות של עופות, כלבי ים וכלבים, ציוד מזחלות; ... ורק אלוהים יודע מה עוד".[13]
המקום הראשון שבו ביקרה "צלב הדרום" במסע לים רוס היה האי פוזשן, שם נמצאה תיבת המתכת, שבורשקרווינק ובול השאירו בשנת 1895. משם התקדמו דרומה, במקביל לחוף ארץ ויקטוריה תוך גילוי עוד איים, שאחד מהם קרא בורשקרווינק על שם סר קלמנטס מרקהם, שעוינותו כלפי המשלחת לא פחתה כהוא זה בגין הכבוד שניתן לו. משם המשיכה "צלב הדרום" אל האי רוס, צפתה בהר ארבוס הוולקני ועצרה להנחית אנשים בכף קרוזייה, לרגלי הר טרור. בורשקרווינק ורב החובל ינסן כמעט וטבעו כאן בגל גדול, שחוללה הינתקות קרח מעל מדף הקרח רוס הסמוך. נאמנים לנתיב שקבע ג'יימס קלארק רוס שישים שנה קודם לכן, התקדמו מזרחה לאורך שפת החומה, בחיפוש אחר המפרצון שציין את קצה הדרום של רוס בשנת 1843. תצפיות לימדו, ששפת החומה נעה כ-50 ק"מ דרומה מאז זמנו של רוס, ומכאן שהאונייה נמצאה כבר דרומית לשיא של רוס. בורשקרווינק היה נחוש בדעתו לרדת אל פני החומה עצמה, ובקרבת מפרצון רוס מצא מקום, שבו השתפע הקרח די הצורך להניח אפשרות של נחיתה. ב-16 בפברואר ירדו הוא, קולבק וסביו, עם כלבים ומזחלת, אל פני החומה, ומשם נסעו כמה קילומטרים דרומה אל נקודה, שאת מיקומה חישבו כ-78°50′ דרום, שיא חדש של קצה הדרום.[2] הם היו האנשים הראשונים שנעו על פני חומת הקרח, ועל כך אמר אמונדסן: "חייבים אנו להכיר בכך, שבעלייתו על חומת הקרח, פתח בורשקרווינק את הדרך לדרום ופינה את המכשול הגדול ביותר לפני המשלחות הבאות".
סמוך למקום זה, עשר שנים לאחר מכן, יקים אמונדסן את מחנה הבסיס שלו, פראמהיים, לפני מסעו המוצלח אל הקוטב הדרומי.
במסעה צפונה, עצרה "צלב הדרום" באי פרנקלין, סמוך לחוף ארץ ויקטוריה, וערכה סדרה של חישובים מגנטיים. החישובים הורו, שמיקום הקוטב הדרומי המגנטי היה, כצפוי, בתחומי ארץ ויקטוריה, אך רחוק יותר צפונה ומערבה מכפי שהניחו קודם לכן. אז הפליגה הקבוצה הביתה, וב-28 בפברואר חצתה את החוג האנטארקטי. ב-1 באפריל נשלחו חדשות על שובם בשלום במברק מבלאף, ניו זילנד.
לאחר המשלחת
עריכה
"צלב הדרום" חזרה לאנגליה ביוני 1900, לקבלת פנים צוננת. בחוגים הגאוגרפיים באנגליה שררה עדיין טינה כלפי הצלחתו של בורשקרווינק בהשגת התמיכה של ניונס, אבל תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה, בכל מקרה, להכנות למשלחת דיסקברי, שנועדה להפליג בשנה הבאה. בורשקרווינק הציג בינתיים את מסעו כהצלחה רבתי כשפסק: "מחוזות אנטארקטיקה עשויים להתגלות כקלונדייק חדש" (מקום שבו התגלו מרבצי זהב באלסקה) - במונחים של סיכויי דיג, ציד כלבי-ים וכריית מחצבים.[14] הוא הוכיח, שמשלחת קבע יכולה לשרוד בחורף האנטארקטי, והביא עמו שורה של תגליות גאוגרפיות. אלה כללו איים חדשים במפרץ רוברטסון ואת ים רוס, והנחיתות הראשונות על האי פרנקלין, האי קולמן, האי רוס וחומת הקרח הגדולה. מיפוי החוף של ארץ ויקטוריה חשף את "התגלית הגאוגרפית החשובה ... של פיורד צלב הדרום, כמו גם את המקום המצוין למחנה למרגלות הר מלבורן" ההישג המשמעותי בתחום חקר היבשת, לדעת בורשקרווינק, היה בהעפלה אל חומת הקרח הגדולה והמסע אל "קצה הדרום הרחוק ביותר שאליו הגיע האדם עד כה".
הדין וחשבון של בורשקרווינק על המשלחת, "ראשונים על יבשת אנטארקטיקה", יצא לאור כעבור שנה; המהדורה האנגלית, שחלק גדול ממנה קושט אולי בידי צוותו של ניונס, ספגה ביקורת על סגנונה ה"עיתונאי" ועל נימתה המתרברבת. המחבר, שהפרשנים זיהו כמי ש"אינו ידוע בצניעותו או בטקט שלו", יצא למסע הרצאות באנגליה ובסקוטלנד, אבל קבלת הפנים הייתה מאכזבת בדרך כלל.
יו רוברט מיל קבע, שאם כי התוצאות המדעיות של המשלחת לא היו מרשימות כמצופה, לאחר שרבות מרשימותיו של הנסון נעלמו באופן מסתורי, המשלחת הייתה "מעניינת כדוגמה מרשימה של עבודה מדעית". התנאים המטאורולוגיים והמגנטיים של ארץ ויקטוריה תועדו במשך שנה תמימה; מיקום הקוטב הדרומי המגנטי חושב (אם כי ללא גישה פיזית); נאספו דגימות של החי והצומח הטבעי של היבשת ושל הגאולוגיה שלה. בורשקרווינק טען גם לגילוי חרק חדש ודגימות מן החי במים רדודים, שהוכיח לדבריו דו-קוטביות (קיום מינים בקרבת הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי).
הממסד הגאוגרפי בבריטניה ומחוצה לה לא הזדרז להעניק הכרה רשמית למשלחת. החברה הגאוגרפית המלכותית קיבלה את בורשקרווינק כחבר בשורותיה, ומדליות ותוארי כבוד אחרים הגיעו עם הזמן מנורווגיה, דנמרק וארצות הברית, אבל הישגי המשלחת לא הוכרו ברבים. מרקהם התמיד בהתקפותיו נגד בורשקרווינק, שאותו תיאר כערמומי וחסר-עקרונות; השבח החם מצד אמונדסן היה אישור בודד. הביוגרף של סקוט, דייוויד קריין, הביע את דעתו, שלו היה בורשקרווינק קצין צי בריטי, הייתה המשלחת שלו זוכה ליחס שונה בבריטניה, אבל "לימאי/מורה נורווגי לא היה סיבוי לזכות בהתייחסות רצינית". הכרה מאוחרת הגיעה בשנת 1930, זמן רב לאחר מות מרקהם, כשהחברה הגאוגרפית המלכותית העניקה לבורשקרווינק את מדליית הפטרון שלה. היא הודתה, ש"בשעתו לא נעשה צדק ביחס לעבודתה החלוצית של משלחת צלב הדרום", וכי "עד כה המעיטו בגודל הקשיים שהייתה צריכה להתגבר עליהם". אחרי המשלחת חי בורשקרווינק בשקט, רוב הזמן הרחק מעין הציבור. הוא מת באוסלו ב-21 באפריל 1934.[1]
שרידים מן המשלחת
עריכהבתערוכה "לשבור את הקרח", המציגה חפצים מעשה ידי אדם, שנמצאו בצריפים שבכף אדייר, במוזיאון קנטרברי בניו זילנד, מוצגים שרידים מצריף המשלחת.[15]
לקריאה נוספת
עריכה- Borchgrevink, Carsten. First on the Antarctic Continent: Being an Account of the British Antarctic Expedition, 1898-1900. George Newnes Ltd. 1901. ISBN 0905838416
קישורים חיצוניים
עריכה
- ארגון חוקרי הקוטב הנורווגיים שנשכחו
- ארגון חוקרי הקוטב הנורווגיים - ביוגרפיות קצרות של חברי משלחת צלב הדרום
- קרן מורשת אנטארקטיקה, "היסטוריה של משלחת בורשקרווינק"
- מכון סקוט לחקר הקוטב, משלחת צלב הדרום
- משלחת צלב הדרום באתר Cool Antarctica
- מוזיאון קנטרברי, ניו זילנד, תערוכה "לשבור את הקרח: השנה הראשונה באנטארקטיקה" אוגוסט-אוקטובר 2019
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Carsten Borchgrevink 1864-1934". South-Pole.com
- ^ 1 2 3 4 Preston, Diana. A First Rate Tragedy. Houghton Mifflin Harcourt, 1999. ISBN 0618002014. עמוד 14
- ^ R. A. Swan, Borchgrevink, Carsten Egeberg (1864–1934), Australian Dictionary of Biography, Volume 7, (MUP), 1979
- ^ Carsten Egeberg Borchgrevink (1864 - 1934), Norway's Forgotten Explorer
- ^ 1 2 3 "History of Borchgrevinks Expedition". Antarctic Heritage Trust
- ^ Riffenburgh, Beau. Shackleton's Forgotten Expedition: The Voyage of the Nimrod. Bloomsbury Publishing USA, 2008. ISBN 1596918934. עמוד 56
- ^ "History of Borchgrevink's Expedition". Antarctic Heritage Trust
- ^ Riffenburgh, Beau. Encyclopedia of the Antarctic, Vol. 1. Taylor & Francis, 2007. ISBN 0415970245. עמוד 187
- ^ "Fram - Ships of the Polar Explorers". Cool Antarctica.com
- ^ המשלחת שנשכחה
- ^ משלחת צלב הדרום, אוניברסיטת קנטרברי, ניו זילנד (יציאת המשלחת)
- ^ "Antarctica Detail". Geographic Names Information System (GNIS)
- ^ יומנו של וילסון, 9 בינואר 1902, עמ' 93–95
- ^ משלחת צלב הדרום, אוניברסיטת קנטרברי, ניו זילנד
- ^ "לשבור את הקרח" במוזיאון קנטרברי, ניו זילנד
