ויקיפדיה

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה

תקופת המשלחות לאנטארקטיקה

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה (באנגלית: Heroic Age of Antarctic Exploration) היה תקופה, שראשיתה בסוף המאה ה-19 וסיומה ב-9 בפברואר 1917, כשניצולי המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון, ירדו אל החוף בוולינגטון, ניו זילנד.[1][2] ההיסטוריון אנט אלזינגה גורס תאריך מאוחר בהרבה, 1945, משום שלדעתו, מלחמת העולם השנייה הייתה נקודת המפנה בחקר אנטארקטיקה. במהלך תקופה זו נעשתה יבשת אנטארקטיקה למוקד מאמץ בינלאומי, שהביא לחקר מדעי וגאוגרפי אינטנסיבי, כאשר 17 משלחות מחקר יצאו מעשר מדינות לאנטארקטיקה.

המכנה המשותף למשלחות אלה היה מגבלות המשאבים שהיו זמינים לאנשיהן, לפני שפיתוח והתקדמות טכנולוגית בתעבורה ובתקשורת הביאו למהפכה בעבודת הגילוי והמחקר. עד אז, כל משלחת הייתה למעלל גבורה של כוח סבל ועמידות, שהעמידו את צוותה במבחנים עד גבול יכולותיהם הפיזיות והנפשיות, ולעיתים אף מעבר לו. הכינוי "הרואי", שהוצמד לתקופה זו במועד מאוחר יותר, הכיר בתלאות ובמכשולים שחלוצים אלה נאלצו להתמודד עמם, והיו שלא שרדו את הניסיון הקשה; במהלך תקופה זו, נספו 19 חברים במשלחות לאנטארקטיקה.

יתר על כן, התג ההרואי מבטא את הרומנטיקה שבה נהגו בנוף האנטארקטי. חוקרי העידן הזה נטבעו בזיכרון לא רק כמדענים וכימאים; כיצוקים בתבנית אחת - אובייקטיביים ומחושבים, מצד אחד, וגסי הליכות ובלתי מהוקצעים, מצד שני. אדרבא, האנשים האלה זכורים כמשוררים, צלמים ואמנים. ארנסט שקלטון נחשב במקרים רבים לגדול המשוררים מקרב חוקרי אנטארקטיקה. שירו, "סיפור הים" מזכיר את "שירת יורד-הים הישיש" של סמיואל טיילור קולרידג', אף כי מאריי, סקוט, אמונדסן ורבים אחרים תרמו רבות לספרות ולאמנות האנטארקטית. יתרה מזאת, הביטוי האמנותי הזה שזור וכרוך לאין הפרד בלאומיות, שהובילה למלחמת העולם הראשונה, כך שאנשים אלה היו לא רק מגלי ארצות וחוקרים אלא גם גיבורי אומתם. לראיה, השורות הפטריוטיות הבאות, הכלולות ב"סיפור הים" של שקלטון:

מקום שם, על תרנים נרקבים,
התנוססו דגלים לבנים מני אז,
אות הכבוד של חירות האנגלים
על כחול ימים באשר הם.

היכולת לבטא את התרשמותם מן הנוף האנטארקטי מבדילה חוקרים אלה מסתם יורדי-ים ועושה אותם לגיבורי העם, איש איש בארצו.

במהלך המשלחות האלה הגיעו חוקרי הארצות הן אל הקוטב הגאוגרפי והן אל הקוטב המגנטי.[3] כיבוש חלוצי של הקוטב הדרומי הגאוגרפי היה למטרה ראשונה במעלה של כמה משלחות, והצידוק היחיד ליוזמתו של רואלד אמונדסן. עם זאת, זה לא היה ההיבט היחיד של משלחות לקוטב בתקופה זו; משלחות אחרות עבדו להשגת מטרות מוגדרות באזורים שונים של היבשת. כתוצאה מכל הפעילות הזאת, התגלה חלק גדול מקו החוף ומופה, וחלקים משמעותיים של פנים היבשת נחקרו. המשלחות גם צברו נתונים מדעיים ודגימות בכמויות גדולות, שהשתרעו על פני היקף רחב של דיסציפלינות מדעיות, שבחינתם וניתוחם יעסיקו את קהילות המדע בעולם למשך עשרות שנים.

מקורות

עריכה
 
סר ג'ון מאריי

התמקדות בחקר הקוטב הדרומי גברה ודעכה חליפות; התקופה המסוימת הזאת, העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, איננה התקופה הראשונה של מחקר אנטארקטי אינטנסיבי. אם להוציא מכלל זה את מה שמקובל לכנות עידן התגליות, החוקר הבריטי ג'יימס קוק יהיה אחד ממגלי הארצות המעטים שירהיב עוז לצאת למסע אל החבל הדרומי הזה של העולם. התגליות שנעשו במהלך המסע השני שלו (1772–1775) היו עתידות לשנות לעד את מפת העולם. לפני המשלחת שלו, הייתה סברה מקובלת, שיבשת רחבת-ידיים, שנודעה אז בשם טרה אוסטרליס, תופסת את מרבית שטחו של חצי הכדור הדרומי. אולם, קוק גילה שאין בנמצא מסת קרקע כזאת, אם כי שדות קרח כבירים לא איפשרו לו להגיע אל יבשת אנטארקטיקה עצמה.[4] אף על פי כן, השערתו הייתה, שבהתבסס על כמות הקרח, חייבת להימצא מסת יבשה שממנה נובעים שדות הקרח. בהמשך לממצאיו, חלה עצירה ממושכת בחקר חלק התבל הדרומי.

על אף זאת, העניין באזורי הדרום התעורר מחדש בתקופה שבין 1819 ל-1843. בזמן שאירופה שבה למנוחתה לאחר תקופה של מהפכה, מלחמה ואי-שקט, שמו להם מגלי הארצות בלינגסהאוזן, ביסקו, באלני, וילקס,ז'ול דומון ד'אורוויל וג'יימס קלארק רוס למטרה להרחיב את הידע בחבלי הארץ האנטראקטיים. יעדם העיקרי של חוקרים אלה היה לחדור אל מעבר לחומות הקרח, שמעבר להן נחבאה יבשת אנטארקטיקה, החל במסעו מקיף העולם של בלינגסהאוזן, הגילוי של ד'אורוויל את תצורת היבשה הסלעית הראשונה, וכלה בגולת הכותרת של וילקס, בגילוי ארץ ויקטוריה, על הרי הגעש שבה, הנודעים כיום בשמות הר טרור והר ארבוס. מגלי ארצות אלה, על אף תרומותיהם המרשימות לחקר הקוטב הדרומי, לא הצליחו להבקיע אל פנים היבשת ויצרו אפוא קו שבור של ארצות, שנתגלו לאורך קו החוף של אנטארקטיקה.

לאחר תקופה זו של התעניינות באנטארקטיקה הגיע מה שההיסטוריון יו רוברט מיל כינה "עידן הרחקת העניין". לאחר המשלחת "דרומה" באוניות "ארבוס" ו"טרור" בפיקודו של ג'יימס קלארק רוס (ינואר 1841), אמר, שאין שום תגליות מדעיות, או "בעיות", ראויות לחקר הדרום הרחוק. נראה שהשפעת רוס, יחד עם אובדן משלחת פרנקלין בחוג הארקטי הביאו לחוסר עניין בחקר הקטבים, בעיקר מצד החברה המלכותית: הבריטים ייסדו ארגון שעזר להרבה מחקרים ארקטיים מעבר לים, לרבות אלה שהיו אמורים לערוך שקלטון וסקוט. ואולם, בעשרים השנים שלאחר שיבת רוס, השתררה הפוגה כללית בעניין בחקר אנטארקטיקה, שחלה על כל ארצות העולם.

חילוקי-דעות מסוימים אופפים את המניע הראשוני להופעת העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, משום שמקורו בתנועה בינלאומית שקוויה אינם ברורים. גאורג פון נוימאייר מהמבורג, גם הוא חוקר אנטארקטיקה, פעל לחידוש המחקר ביבשת הדרומית משנת 1861 ואילך תוך כדי עבודתו במצפה כוכבים במלבורן. עניינו העיקרי היה בחשיבות המטאורולוגיה ובאפשרות, שתוספת מידע על הקוטב הדרומי תוכל לשפר את מידת הדיוק בתחזיות מזג האוויר. יש בכך כדי להסביר את המעורבות הגרמנית בחקר אנטארקטיקה. מניע אחר, בריטי בעיקרו, מקורב יותר לתקופה, נמצא בהרצאה שנשא האוקיינוגרף ג'ון מאריי, תחת הכותרת "חידוש מסעות החקר באנטארקטיקה", לפני החברה הגאוגרפית המלכותית בלונדון ב-27 בנובמבר 1893. מאריי טען, שיש לארגן את המחקר באנטארקטיקה ל"פתרון הסוגיות הגאוגרפיות החשובות שעודן תלויות ועומדות בדרום". יתרה מזאת, החברה הגאוגרפית המלכותית מינתה זמן קצר לפני כן, ב-1887, ועדה אנטארקטית, שהמריצה ציידי לווייתנים לחקור את האזורים הדרומיים של כדור הארץ ויצרה רקע מקדים להרצאתו של מאריי.

באוגוסט 1895 התכנס הקונגרס הגאוגרפי הבינלאומי השישי בלונדון והעביר החלטה כללית, הקוראת לאגודות מדע ברחבי העולם לקדם את המטרה של חקר אנטארקטיקה "בכל אמצעי שייראה להם יעיל ביותר". עבודה כזאת "תוסיף כמעט לכל תחום במדע". הנורווגי קאשטן בורשקרווינק נשא דברים לפני הקונגרס, זמן קצר לאחר שובו ממשלחת ציד לווייתנים, שבמהלכה היה לאחד הראשונים לדרוך על אדמת יבשת אנטארקטיקה עצמה. בהרצאתו התווה בורשקרווינק תוכניות למשלחת חלוצית רבת-משתתפים לאנטארקטיקה, שתקים את בסיס בכף אדייר.

מכל מקום, את העידן ההרואי חנכה משלחת שהוציאה החברה הגאוגרפית המלכותית של בלגיה בשנת 1897; בורשקרווינק יצא שנה לאחר מכן עם משלחת במימון פרטי. יש הרואים במשלחת דיסקברי, שהפליגה לדרכה בשנת 1901, את המשלחת הראשונה באמת של העידן ההרואי.[5] הכינוי "העידן ההרואי" הופיע מאוחר יותר; המונח איננו בשימוש בשום רשומות או יומני מסע של המשלחות הקודמות, גם לא בביוגרפיות של אישים מחוקרי הקוטב שהופיעו בשנות ה-20 ושנות ה-30 של המאה ה-20. לא ברור מתי נטבע המונח לראשונה או נכנס לשימוש הכלל; הוא הופיע במרץ 1956 במאמר של חוקר הארצות הבריטי דאנקן קארס בטיימס. בתיאור החצייה הראשונה של ג'ורג'יה הדרומית בשנת 1916, כתב על "שלושה אנשים מן העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה, עם חבל באורך 16 מטרים לשלושתם גם יחד וקרדום נגרים".

תאריכים מדינה משלחות ספינות מפקד המשלחת תמצית המסע מקורות
1897–1899 בלגיה  בלגיה המשלחת האנטארקטית הבלגית בלגיקה  
אדריאן דה ז'רלאש 		זאת הייתה המשלחת הראשונה שחרפה בחוג האנטארקטי, אחרי שספינתה נלכדה בקרח בים בלינגסהאוזן. היא אספה את המחזור השנתי הראשון של תצפיות אנטארקטיות. כמו כן, הגיעה ל-'30 71° דרום וגילתה את מצר ז'רלאש. הקצין הראשון רואלד אמונדסן הוא שיעמוד בראש המשלחת הראשונה שתגיע אל הקוטב הדרומי בשנת 1911 [6]
1898–1900 בריטניה  בריטניה משלחת צלב הדרום צלב הדרום  
קאשטן בורשקרווינק 		המשלחת הראשונה שחרפה על יבשת אנטארקטיקה גופא בכף אדייר והראשונה שעשתה שימוש בכלבי מזחלות. היא הייתה הראשונה שטיפסה על חומת הקרח הגדולה והציבה שיא חדש של קצה הדרום ב-'30 78° דרום. נוסף על כך, גם חישבה את מיקומו של הקוטב הדרומי המגנטי [7][8][9]
1901–1904 בריטניה  בריטניה משלחת דיסקברי דיסקברי
מורנינג (ספינת חילוץ וסיוע)
טרה נובה (ספינת חילוץ וסיוע) 		 
רוברט פלקון סקוט 		משלחת "דיסקברי" הייתה הראשונה שטיפסה על ההרים הטראנס-אנטארקטיים בארץ ויקטוריה וגילתה את רמת הקוטב. מסעה דרומה קבע שיא חדש של קצה הדרום, '17 82° דרום. במהלך מסע המשלחת התגלו, מופו ונקראו בשם עוד הרבה תוואי נוף. הייתה זו הראשונה בכמה משלחות שקבעו את בסיסן במצר מקמרדו [10][11][12]
1901–1903 הקיסרות הגרמנית  גרמניה משלחת גאוס גאוס  
אריך פון דריגאלסקי 		המשלחת הראשונה שחקרה את מזרח אנטארקטיקה. היא גילתה את חוף ארץ קייזר וילהלם השני ואת הר גאוס. ספינת המשלחת, "גאוס", נלכדה בקרח, ועקב כך לא יכלה לנהל מסעי חקר מקיפים יותר. [13]
1901–1903 שוודיה  שוודיה המשלחת השוודית לאנטארקטיקה אנטארקטיק  
אוטו נורדנשלד 		המשלחת הזאת פעלה באזור החוף המזרחי של ארץ גרהאם ונתקעה על איי סנואו היל ופולט בים ודל, אחרי שספינתם טבעה. אונייה של צי ארגנטינה, "ארא אורוגוואי" שמה, חילצה אותם משם.
1902–1904 בריטניה  בריטניה המשלחת הסקוטית הלאומית לאנטארקטיקה סקוטיה  
ויליאם ספירס ברוס 		הוקם בסיס הקבע, התחנה המטאורולוגית אורקדאס באיי אורקני הדרומיים. ים ודל נחצה עד '01 74° דרום והתגלה קו החוף של ארץ קואטס, שהגדיר את גבולות הים ממזרח. [14]
1903–1905 צרפת  צרפת המשלחת הצרפתית השלישית לאנטארקטיקה פראנסז  
ז'אן-באטיסט שארקו 		משלחת זו, שנועדה במקור לשמש משלחת חילוץ לקבוצה של נורדנשלד, שנתקעה על האיים, עסקה בעיקר במיפוי ומדידות של איים ושל חופיה המערביים של ארץ גרהאם, על חצי האי האנטארקטי. אנשיה חקרו קטע מן החוף וכינוהו בשם ארץ לובה, על שם נשיא צרפת. [15][16]
1907–1909 בריטניה  בריטניה משלחת נמרוד נמרוד  
ארנסט שקלטון 		המשלחת הראשונה בהנהגת שאקלטון. היא הקימה בסיס במצר מקמרדו והייתה חלוצה בהליכה דרך קרחון בירדמור אל הקוטב הדרומי ובשימוש (מוגבל) בתובלה ממונעת. במסעה דרומה הגיעה עד '23 88° דרום, שיא חדש של קצה הדרום במרחק 126 ק"מ מן הקוטב. הקבוצה הצפונית הגיעה אל מיקום הקוטב הדרומי המגנטי. [17]
1908–1910 צרפת  צרפת המשלחת הצרפתית הרביעית לאנטארקטיקה למה לא? IV(אנ')  
ז'אן באטיסט שארקו 		משלחת זו המשיכה את עבודתה של המשלחת הצרפתית הקודמת בחקר כללי של ים בלינגסהאוזן, ובגילוי איים ושאר תוואי נוף, בהם מפרץ מרגריט, האי שארקו, האי רנו, מפרץ מיקלסן והאי רוטשילד. [18][19][20]
1910–1912 יפן  יפן המשלחת היפנית לאנטארקטיקה קיינאן מארו  
נובו שיראזה 		המשלחת הלא-אירופאית הראשונה לאנטארקטיקה הוציאה לפועל חקר חופים של ארץ אדוארד השביעי, ובסיוריה בגזרה המזרחית של חומת הקרח הגדולה הגיעה עד '5 80° דרום. [21]
1910–1912 נורווגיה  נורווגיה משלחת הקוטב הדרומי פראם  
רואלד אמונדסן 		הראשונה להגיע לקוטב הדרומי. אמונדסן הקים מחנה על חומת הקרח הגדולה, במפרץ הלווייתנים. הוא גילה נתיב חדש אל רמת הקוטב דרך קרחון אקסל הייברג. קבוצה של חמישה אנשים בהנהגת אמונדסן הגיעה בדרך זו אל הקוטב הדרומי, ב-14 בדצמבר 1911. [22][23]
1910–1913 בריטניה  בריטניה משלחת טרה נובה טרה נובה  
רוברט פלקון סקוט 		המשלחת האחרונה של סקוט, שקבעה את בסיסה, כמו במשלחתו הראשונה, במצר מקמרדו. סקוט וארבעה מחבריו למשלחת הגיעו לקוטב הדרומי, בנתיב העובר על קרחון בירדמור, ב-17 בינואר 1912, 33 ימים אחרי אמונדסן. כל החמישה נספו בצעדה חזרה מן הקוטב, כתוצאה משילוב של תשישות, רעב וקור. [24][25][26]
1911–1913 הקיסרות הגרמנית  גרמניה המשלחת הגרמנית השנייה לאנטארקטיקה דויטשלנד  
וילהלם פילכנר 		מטרת המשלחת הייתה החצייה הראשונה של אנטארקטיקה. המשלחת הגיעה לנקודה הדרומית ביותר של ים ודל עד אז, '45 77° דרום וגילתה את חוף לואיטפולד, מדף הקרח רון-פילכנר ומפרץ ואסל. היא לא הצליחה להקים בסיס חוף ליציאה לצעידה הטראנס-קונטיננטלית שתכננה, ולאחר תקופת סחף ממושכת בקרח הדחוס של ים ודל, חזרה לג'ורג'יה הדרומית. [27][28]
1911–1914 אוסטרליה  אוסטרליה ניו זילנד  ניו זילנד משלחת אוסטרלאסיה לאנטארקטיקה אורורה  
דאגלס מוסון 		משלחת זו ריכזה את מאמציה בקו החוף האטלנטי, בקטע שבין כף אדייר והר גאוס, שם עסקה במיפוי ובמדידות של אזורי חוף ופנים הארץ. תגליותיה כוללות את מפרץ קומונוולת', קרחון ניניס, קרחון מרץ וארץ המלכה מרי. [29][30]
1914–1917 בריטניה  בריטניה המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית אנדיורנס
  
ארנסט שקלטון 		עוד ניסיון חצייה טראנסקונטיננטלית. כוונת המשלחת להנחית את קבוצת החוף הים ודל כשל לאחר ש"אנדיורנס" נלכדה ורוסקה בקרח. אנשי המשלחת חילצו את עצמם לאחר שורה של מעללי גבורה, שכללו סחף ממושך על גבי מצוף קרח, שייט בשלוש סירות הצלה רעועות אל אי הפיל, מסע הרה סכנות של שקלטון ועוד חמישה מאנשיו בסירה "ג'יימס קיירד" להזעיק עזרה, והחצייה הראשונה של ג'ורג'יה הדרומית. [31]
1914–1917 בריטניה  בריטניה המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
קבוצת ים רוס, משלחת סיוע ותמיכה 		אורורה  
אניאס מקינטוש† 		מטרת המשלחת הייתה להניח מצבורי אספקה לרוחב חומת הקרח הגדולה, לצייד את קבוצת החצייה שתבוא מים ודל. כל המצבורים הדרושים צוידו, אבל במהלך העבודה קיפחו שלושה אנשים את חייהם, בהם מנהיג הקבוצה, אניאס מקינטוש. [32]
1921–1922 בריטניה  בריטניה משלחת שקלטון-רווט קווסט  
ארנסט שקלטון† 		מטרות המשלחת, שהוגדרו במעורפל, כללו מיפוי חופים, אפשרות להקפה יבשתית של כדור הארץ, חקר איים תת-אנטארקטיים ומחקר אוקיינוגרפי. לאחר מות שקלטון ב-5 בינואר 1922, השלימה "קווסט" תוכנית מקוצרת ושבה הביתה. [33]


מקרי מוות במהלך העידן ההרואי

עריכה

תשעה-עשר אנשים מתו במשלחות לאנטארקטיקה בשנות העידן ההרואי. מהם, ארבעה מתו במחלות שלא היו קשורות להתנסויותיהם באנטארקטיקה ושניים נהרגו בתאונות בניו זילנד. ה-13 הנותרים נספו תוך כדי שירותם ביבשת אנטארקטיקה או סמוך אליה.

סוף העידן ההרואי

עריכה

דעות שונות קיימות בשאלה, מתי הגיע העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה לסיומו. יש הרואים במשלחת "אנדיורנס" של ארנסט שקלטון את המשלחת האחרונה לאנטארקטיקה בעידן ההרואי.[34] מתעדי היסטוריה אחרים מאריכים את התקופה עד לתאריך מותו של שקלטון, 5 בינואר 1922, ובכך קובעים את משלחת שקלטון-רווט, או משלחת "קווסט", כפרק האחרון בעידן ההרואי.[35] לפי מרג'רי וג'יימס פישר, הביוגרפים של שקלטון: "לו היה זה אפשרי למתוח קו מפריד ברור בין מה שנקרא "העידן ההרואי של חקר אנטראקטיקה" לבין "העידן הממוכן", הייתה משלחת שקלטון-רווט עשויה להוות נקודה מתאימה ככל נקודה אחרת למתיחת קו כזה". עיתונאי שסקר את הספינה לפני שהפליגה דיווח "אביזרים! אביזרים! אביזרים בכל מקום!" אביזרים אלה כללו רדיו, קן צופה מחומם בראש התורן ו"אודוגרף", שיכול לרשום ולתעד את נתיב הספינה ואת מהירותה.

העידן ההרואי של חקר אנטארקטיקה היה "הרואי" משום שהיה מחוץ לזמנו לפני שהחל, מטרתו הייתה מופשטת כקוטב, הדמויות המרכזיות בו היו רומנטיות, גבריות ופגומות, הדרמה שלו הייתה מוסרית (משום שהייתה חשיבות לא רק למה שנעשה אלא גם לדרך בה נעשו הדברים), והאידיאל שלו היה כבוד לאומי. הוא שימש קרקע-מבחן לסגולות הגזע של אומות חדשות כגון נורווגיה ואוסטרליה, ובו נשמה אירופה את נשימתה האחרונה לפני שקרעה עצמה לגזרים במלחמה הגדולה.

— טום גריפיתס, "לחתוך את הדממה: מסעות באנטארקטיקה"

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Kim Heacox, "Shackleton",National Geographic, pp, 168-178
  2. ^ Kelly Tyler-Lewis, "The Lost Men", bloomsbury, 2006, ISBN 9780747584148, p. 243
  3. ^ באותו זמן הוכרה ברבים טענתו של רוברט פירי לכיבוש הקוטב הצפוני, שבשנים הבאות ערערו על אמיתותה. Rainer-K. Langner, Scott & Amundsen, Haus Publishing, English Translation, T. Beech ‏ p. 105
  4. ^ Richard Hough, "Captain James Cook", Hodder & Stoughton, London 1994, p. 266
  5. ^ http://www.nls.uk/collections/foreign/mountains/antarctica-2.html
  6. ^ Huntford (Last Place on Earth) pp. 64–75
  7. ^ "חומת הקרח הגדולה" נודעה בהמשך בשמה הרשמי, מדף הקרח רוס. השם הישן מוזכר בטבלה זו כזה שהיה בשימוש ב"עידן ההרואי"
  8. ^ ארגון מורשת אנטארקטיקה
  9. ^ קרסטן בורכגרווינק במילון הביוגרפי המקוון של אוסטרליה
  10. ^ חישובים חוזרים שנעשו בתקופה המודרנית, בהתבסס על אנאליזה של תצלומים מאתר קצה הדרום, מלמדים, שייתכן וקו הרוחב היה למעשה '11 82° דרום. Crane, pp/ 214-15
  11. ^ Preston, pp. 57-79
  12. ^ Fiennes, p. 89
  13. ^ אריך פון דריגאלסקי 1949-1865 http://www.south-pole.com/p0000085.htm
  14. ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant05.htm
  15. ^ https://books.google.com/?=Jean-Baptiste+Charcot
  16. ^ http://www.south
  17. ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant030202.htm
  18. ^ https://books.google.com/?id=PYdBH4dOOM4C&pg=PA135&lpg=PA135&dq
  19. ^ http://www.south-pole.com/p0000095.htm
  20. ^ http://www.south-pole.com/p0000095.htm
  21. ^ url=http://www.south-pol
  22. ^ , ISBN 0 330 28816 4 Roland Huntford, "The Last Place on Earth", Pan Books" 1981 pp. 446-474
  23. ^ https://web.archive.org/web/20080422100914/http://www.norway.org.uk/history/expolorers/amundsen/amundsen.htm
  24. ^ 580-595 ,543-546.Scott's Last Expedition Vol I pp
  25. ^ Preston, pp. 184-205
  26. ^ http://www.nmm.ac.uk/Scott
  27. ^ Kim Heacox, "Shackleton", National Geographic, p. 60
  28. ^ http://www.south-pole.com/p0000103.htm
  29. ^ Beau Riffenburgh, "Racing with Death", Bloomsbury Publishing, London 2008
  30. ^ http://www.adb.online.anu.edu.au
  31. ^ אלפרד לנסינג, "אנדיורנס", ידיעות אחרונות, 2013, תרגום מרינה גרוסלרנר
  32. ^ Tyler-Lewis, "The Lost Men", pp. 197-193
  33. ^ Heacox, "Shackleton", pp. 182-3
  34. ^ http://gdl.cdlr.strath.ac.uk/scotia/gooant/gooant03.htm
  35. ^ http://www.coolantarctica.com
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העידן_ההרואי_של_חקר_אנטארקטיקה&oldid=39421968"