ויקיפדיה

משפחת האדם

תערוכת תצלומים

משפחת האדם (באנגלית: The Family of Man) הייתה תערוכת צילומים שנוצרה על ידי האמן והאוצר האמריקאי אדוארד סטייכן, והוצגה לראשונה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-24 בינואר 1955. התערוכה והספר שיצא בעקבותיה, שזכה לתפוצה גדולה ברחבי ארצות הברית והעולם המערבי כולו, היוו אבן דרך חשובה בהפיכת הצילום למדיום מוזיאלי וקבלתו כמדיום המבטא רגשות ומעביר מסרים אנושיים.

התמונה "אם נודדת", צולמה על ידי דורותיאה לאנג ב-1936 ונכללה בתערוכת "משפחת האדם"
מודעה של תערוכת "משפחת האדם"

הרקע לתערוכה

עריכה

עוד לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע במגזין לייף, ואחריו במגזינים נוספים, כתבות מצולמות שהביאו את חדשות העולם אל הציבור הרחב במדינות דוברות האנגלית ובדרך זו הפכו למעצבות דעת קהל. תהליך זה הועצם במהלך מלחמת העולם השנייה בעת שחלק מהצדדים המשתתפים שלחו צלמים מטעמם להנציח את הקרבות מתוך מטרה להעצים את הרגשות הפטריוטים של הציבור. בשנים שלאחר המלחמה, החלה סוכנות הצילומים מגנום לשווק מקבצי תמונות ממקומות שונים בעולם למגזינים שונים. הפעם הראשונה בה יושם הרעיון של יצירת מקבץ תמונות מכל רחבי העולם סביב נושא אחד היה בכתבות שהתפרסמו בקביעות ב-1948 וב-1949 במגזין "Ladie's Home Journal" ונקראו "People Are People the World Over"[1].

קיימת טענה כי סדר יום פוליטי עמד מאחרי סדרות הצילומים מרחבי העולם שהופיעו במגזינים בשנים שלפני התערוכה. אותן שנים היו שנות המלחמה הקרה ועורכי המגזינים ניסו לקלוע לטעם הציבור ולהציג את הדמוקרטיה כשיטה העדיפה על המשטרים הקומוניסטיים. הצגת חיי היומיום בארצות הברית לעומת חיי היומיום במדינות אחרות הפכה למעשה לטענה נוספת לעליונות האמריקאית[2].

שמה של התערוכה נלקח מתוך נאום של אברהם לינקולן והכנתה ארכה כמעט שלוש שנים. סטייכן אמר כי קיבל את הרעיון לתערוכה בעקבות זכרונותיו מאמו שהטיפה לו את חשיבותה של הסובלנות והכבוד לכל בני האדם. הרעיון לתערוכה זוקק וגובש בעקבות היותו עד לאימה ולסבל שנחוו במלחמות העולם הראשונה והשנייה, בשפל הגדול ובמלחמת קוריאה[3]. סטייכן אף הצהיר כי התערוכה היוותה את פסגת הישגיו. 503 התמונות שהוצגו בה היו של 273 צלמים מ-68 מדינות והן נבחרו מתוך שני מיליון צילומים של צלמים מפורסמים ואלמונים. צילומים אלו הציגו מגוון מצבים של החוויה האנושית הכוללים בין היתר: לידה, אהבה, שמחה, מלחמה, מחסור ועוני, כאב, מחלה ומוות. כוונתו של סטייכן הייתה להוכיח באופן ויזואלי את האוניברסליות של החוויה האנושית ואת תפקיד הצילום בתיעוד חוויה זו.

התערוכה והביקורת

עריכה

סטייכן הגדיר את התערוכה במילים אלו: ""משפחת האדם" מקיפה את מכלול החיים, מלידה ועד מוות, בדגש על יחסי היומיום של האדם עם עצמו, משפחתו, הקהילה והעולם בו אנו חיים"[4]. התערוכה, שהועלתה עשר שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ניסתה להראות כי למרות זוועות המלחמה והמתחים הבין גזעיים, הגזע האנושי הוא למעשה משפחה אחת. גישה זו אף גררה ביקורת שטענה כי המסר ההומני המועבר בתערוכה הוא מגויס מטרה ומזויף[5]. למשל, לא הוצגו בתערוכה צילומים שתיעדו רוע מכוון, כדברי המבקרת פיבי-לו אדמס: "יש מתים אך לא רוצחים"[6].

כבר בשנת 1957, בזמן שהוצגה התערוכה בפריז בעת מסעה סביב העולם, כתב עליה מבקר התרבות והסמיוטיקאי, רולאן בארת:

הלידה, המוות? כן, אלו עובדות טבעיות, עובדות אוניברסליות. אך אם מעקרים מהן את הממד ההיסטורי, אין עוד דבר לומר עליהן, כל פרשנות לגביהן תהפוך לטאוטולוגיה טהורה; הכישלון של הצילום כאן נראה לי זועק לשמיים: לומר שוב את המוות או את הלידה – אין בכך ללמד, פשוטו כמשמעו, דבר. כדי שהעובדות הטבעיות יגיעו לכלל ביטוי לשוני אמיתי, יש לשלבן במערכות של ידע, כלומר להניח שניתן לשנות אותן, להכפיף את טבעיותן לביקורתנו [...] ודאי, הילד נולד תמיד, אך בתוך הנפח הכללי של הבעיה האנושית, איזו חשיבות יש ל'מהות' של פעולה זו לעומת אופני קיומה, שהם דווקא היסטוריים לחלוטין? אם הילד נולד בתנאים קשים או נוחים, אם הוא מכאיב או לא מכאיב לאימו בלידתו, אם סיכוני תמותת הילדים בסביבתו גבוהים או נמוכים, אם נשקף לו עתיד כזה או אחר – הרי לכם מה שהתערוכות שלנו היו צריכות לעסוק בו, ולא באיזו ליריקה נצחית של הלידה

[7]

בארת טען, בנוסף, שהתערוכה מציבה לא רק את הלידה והמוות כדבר "טבעי", אלא גם את סדר העבודה, שמקבל אף הוא משמעות פטאלית וקבועה, ללא יכולת שינוי (כך, למשל, באותו עמוד בקטלוג התערוכה נראים הגברים עמלים בעבודות פיזיות קשות והנשים מכבסות ותולות כבסים): "לכן, אני חושש שההצדקה הסופית לכל ה'אדמיזם' הזה טמונה בניסיון להעטות על נייחותו של העולם אצטלה של 'חוכמה' ו'ליריות' שאיננה מנציחה את פעולות האדם אלא כדי לנטרל את חומר הנפץ שבהן".[7]

בהעלאת התערוכה סייעו הצלם ויין מילר, שהיה עוזרו של סטייכן, והאדריכל פול רודולף שהיה אחראי על עיצוב התערוכה. התערוכה עוצבה כך שהמבקר עבר במסלול בין 32 נושאי החוויות האנושיים השונים: לידה, אמהות, משחק, עבודה, מלחמה, מוות ועוד נושאים רבים ושונים. לצד הצילומים הוצגו קטעי מלל מתוך יצירתם של סופרים ומשוררים, טקסטים דתיים ומתוך מסורות של עמים שונים. היו שטענו כנגד קטעי המלל כי בשעה שבדרך כלל הצילומים אמורים לדבר עבור עצמם, כאן הם מכוונים את הצופה אל תפיסת התמונה של יוצרי התערוכה. ביקורת זאת הצטרפה לביקורת על המגמתיות של התערוכה. חלק גדול מהצלמים שהשתתפו בתערוכה היו צלמים שעבדו עבור סוכנויות ידיעות וניתן היה להבחין כי סגנון חלק ניכר מהצילומים בתערוכה דמה לסגנון שאפיין את הצילומים במגזין לייף שזכה באותן שנים לפופולריות.

השפעת התערוכה

עריכה

אמנם כבר בשנים שלפני כן הוצגו תערוכות צילום במוזיאונים, אולם הייתה זו הפעם הראשונה בה תערוכה בהיקף כה גדול הוצגה במוזיאון מרכזי והציבה את אמנות הצילום כאירוע תרבותי מהשורה הראשונה. אלין סארינן, מבקרת התרבות של הניו יורק טיימס, כתבה בעקבות פתיחת התערוכה: "האם הצילום החליף את הציור כאמנות החזותית החשובה של תקופתנו?"[8].

יש הרואים בתערוכה את אחד הגורמים התרבותיים שהביאו להתפתחותה ולקבלתה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20[9].

גם בישראל הייתה לתערוכה, לנושאיה ולסגנון הצילום שבה השפעה רבה. הדבר ניכר בשנתונים לאמנות הצילום שיצאו לאור בשנות ה-60.[10]

תערוכות ההמשך והספר

עריכה

לקראת סיום הצגת התערוכה בניו יורק יצא לאור ספר[11] שנשא את שם התערוכה ושילב את תמונותיה ואת טקסטים שליוו אותה. הספר אף כלל הקדמה שכתב קרל סנדברג שהיה גיסו של סטייכן. ויין מילר סיפר בראיון שנערך ב-1994, כי כמעט לא היו קיימים באותה עת ספרים שכללו צילומים במתכונת שהפכה לפופולרית בשנים שלאחר מכן. הרעיון להוצאת הספר היה של ג'רי מייסון שהיה באותה עת בעל הוצאת ספרים קטנה והוציא לפני כן מספר ספרים שכללו צילומים מלווים בטקסט. סטייכן וצוות המוזיאון לא האמינו בסיכויי הספר להצליח אך סטייכן רצה מאוד שהתערוכה תונצח בצורה כלשהי ולכן שיתף פעולה עם מייסון[12]. הספר זכה להצלחה גדולה ויצא לאור במספר עיצובים בשנות ה-50 - הנפוץ ביניהם יצא לאור כספר כיס. במלאת 40 שנים לתערוכה יצא הספר בפורמט גדול. הספר נמכר ביותר מארבעה מיליון עותקים.

לאחר סגירת התערוכה בניו יורק, ב-8 במאי 1955, הוצגה התערוכה, במשך שמונה השנים הבאות, בערים נוספות בארצות הברית וב-37 מדינות נוספות ויותר מתשעה מיליון איש צפו בה. ביפן לבדה בקרו כמיליון איש בתערוכה[13]. בשנת 1957 אף הוצגה התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. עותק התערוכה היחיד שנשאר הועבר ללוקסמבורג - מולדתו של סטייכן, ומוצג בתערוכה קבועה במוזיאון הנושא את השם The Family of Man ומצוי בעיירה הקטנה קלרוו. בעקבות הצלחת התערוכה, הועלו בשנים שלאחר מכן מספר מיזמים בעלי אופי דומה: "משפחת הילדים" (The Family of Children) ו"משפחת הנשים" (The Family of Women) הועלו על ידי ג'רי מייסון ותערוכת הצילום העולמית הראשונה הועלתה בשנות ה-60 על ידי קרל פווק עבור המגזין הגרמני שטרן. ב-2003 צורפה התערוכה לתוכנית זיכרון עולם של אונסק"ו.

צלמים מפורסמים שתמונותיהם הוצגו בתערוכה

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא משפחת האדם בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Eric J. Sandeen, Picturing an Exhibition: The Family of Man. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1995, James C. Curtis, Review of Picturing an Exhibition: The Family of Man and 1950s America, Winterthur Portfolio 31, 1996, עמ' 181–183
  2. ^ Eric J. Sandeen, Picturing an Exhibition: The Family of Man. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1995, p.26 James C. Curtis, Review of Picturing an Exhibition: The Family of Man and 1950s America, Winterthur Portfolio 31, 1996, עמ' 181–183
  3. ^ The Edward Steichen Award [1]
  4. ^ Eric J. Sandeen, Picturing an Exhibition: The Family of Man. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1995, pp.46-47 James C. Curtis, Review of Picturing an Exhibition: The Family of Man and 1950s America, Winterthur Portfolio 31, 1996, עמ' 181–183
  5. ^ משפחות האדם, רותי דירקטור, 2003 [2]
  6. ^ Phoebe-Lou Adams, Through a Lens Darkly, "The Atlantic", 1955
  7. ^ 1 2 רולאן בארת, 1998 (1957). "המשפחה הגדולה של בני האדם", בתוך: מיתולוגיות, תל אביב: הוצאת בבל, עמ' 213-216
  8. ^ Eric J. Sandeen, Picturing an Exhibition: The Family of Man. Albuquerque: University of New Mexico Press, 1995, p.51 James C. Curtis, Review of Picturing an Exhibition: The Family of Man and 1950s America, Winterthur Portfolio 31, 1996, עמ' 181–183
  9. ^ Peter Wallenstein, Civil Rights and the Civil Rights Movement: An Overview, Encyclopedia of American Studies [3]
  10. ^ יוחאי רוזן, שנתון ישראל לאמנות הצילום, חלק א', בבלוג "ציורי אור", 2 באפריל 2012
  11. ^ עטיפת ספר הכיס "The Family Of Man" באתר Amazon
  12. ^ אתר ASMP (האגודה האמריקאית לצלמי עיתונות), ריאיון עם ויין מילר [4]
  13. ^ The Nuclear Family of Man, John O’Brian, The Asia-Pacific Journal [5]
  14. ^ Judith Wilkinson, 'Click, click, click, I never wait': the everyday genius of Sabine Weiss, באתר הגרדיאן, 3 ביולי 2018
  15. ^ פרנק ון ריפר, Garry Winogrand: Huge Influence, Early Exit, וושינגטון פוסט
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משפחת_האדם&oldid=37649374"