משתמש:שן שש זעם/המרד הגדול (תקציר)
ערך זה מהווה תקציר של הערך:המרד הגדול, ערך שנכתב במקור על ידי אלמוג (הערך המקורי משתרע על פני 80KB וערך זה על פני 40KB).
המרד הגדול (66 - 73 לספירה) היה הראשון מבין שתי מרידות גדולות שמרד העם היהודי היושב ביהודה כנגד שליטיו הרומאים (המרידה השנייה הייתה מרידתו של בר כוכבא כשישים שנה לאחר דיכוי המרד הגדול).
המרד הגדול החל בשנת 66 לספירה, ובין הגורמים לו - אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים ולא יהודים (יוונים הלניסטים, סורים, שומרונים ואחרים), וכן מתחים פנימיים בין כתות יהודיות שונות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאו של המרד היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש ע"י טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, ובהם מצדה, נמשך עוד כשלוש שנים לאחר מכן.
המרד נכשל כישלון חרוץ, מנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו ונפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש, חרב.
רקע היסטורי עריכה
החברה היהודית בארץ ישראל לקראת סוף תקופת הבית השני, הייתה חברה מסוכסכת בינה ובין עצמה, ובינה ובין סביבותיה, חברה אשר איבדה את עצמאותה וסבלה מקיטוב חברתי וכלכלי חמור.
העם היהודי היה מחולק בין הצדוקים (בני המעמד העליון, האצולה, הכוהנים ובעלי הממון, אשר תמכו בפרשנות דתית מקלה, לפיה יש לקיים רק את המצוות הכתובות בתורה) והפרושים (סיעה עממית שהאמינה בשמירת המצוות כולן, אף אלו שמקורן במסורת שבעל פה). כן פעלו האיסיים, שהאמינו בחיים של טוהר ופרישות. מתוך הפרושים יצאו הסיקריים, כת קיצונית אשר האמינה בכך שאין לקבל שלטונו של איש, אלא את שלטונו של האל. אל השסע הדתי נלווה גם שסע מעמדי עמוק, כאשר אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, עשירים ובעלי ממון שכרו לעצמם צבאות פרטיים, ומשרת הכהן הגדול הפכה לכלי משחק פוליטי בין משפחות יריבות, שהיה לעיתים אלים ורצחני, והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם את המעשרות. אגדות החכמים התולים את חורבן הבית במצב החברתי, טוענות כי מפני שנאת חינם חרבה ירושלים. לקיטוב החברתי החמור ששרר בסוף ימי בית שני, היה חלק לא מבוטל בתבוסתם של המורדים, כמו גם בפריצתו של המרד לכתחילה.
אל הקיטוב הפנימי נוסף הקרע הלאומי. יהודה הייתה מיושבת לא רק ביהודים, כי אם בבני עמים נוספים - הסורים (המכונים לפעמים יוונים), השומרונים ועממים רבים נוספים. ערים רבות בארץ, כקיסריה, היו מעורבות, ועירוב זה הביא לסכסוכים ולתגרות. בין השומרונים ליהודים היה סכסוך קשה ואלים במיוחד.
אובדן העצמאות לטובתה של רומא היה גורם נוסף לתסיסה. משלטון בית חשמונאי עברה מדינת יהודה שלבים רבים של שיעבוד הדרגתי לרצונה של המעצמה הרומית, עד שבשנת 6 לספירה מונה נציב רומי ליהודה, תקופת הנציבות הראשונה הסתיימה בשנת 41 עת מונה המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס. שלטונו, שהיה אוטונומי למחצה, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנציבים, אך לאחר מותו, בשנת 44, שבו הרומאים ומינו נציבים ליהודה.
אגריפס השני, בנו של אגריפס הראשון, לא הוכתר למלך יהודה כאביו, כי אם הוכתר למלך כלקיס, ממלכה קטנה בהרי הלבנון. נותרה לו הזכות למנות כהנים גדולים, והוא השתמש בה כדי למנות מינויים לא ראויים.
בתקופת הנציבות השנייה נבחרו למשרת הנציב אנשים ממוצא סורי, שתמכו בסורים ההלניסטים במריבותיהם עם היהודים. יתרה מזאת, חמשת הנציבים היו ברובם אנשים מושחתים ורודפי בצע, אשר ניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם, וללא הבנה לרגשותיו הלאומיים והדתיים.
על רקע זה ועל רקע התחושה שהגיעו מים עד נפש התבססה בעם האמונה המיסטית בגאולה, בתורות משיחיות בדבר יום הדין העתיד לבוא, ובדבר הגאולה האלוהית אשר תסיר את עול הרומים מן העם היהודי.
המאורעות שהובילו לפרוץ המרד הגדול עריכה
בשנת 64 מונה נציב חדש ליהודה, הוא גסיוס פלורוס. פלורוס התעלה אף על ארבעת קודמיו בנציבות בשחיתות ובאכזריות. הממונה על פלורוס היה קסטיוס גלוס, שהיה נציב סוריה, אך פניות אליו שירסן את פקודו לא עלו יפה. לדעת יוסף בן מתתיהו החליט פלורוס להכביד את עולו על העם, על מנת לעורר מרד, ובכך להתחמק מאחריות אישית לפשעיו. היסטוריונים מאוחרים מטילים בכך ספק.
פלורוס הגיע לירושלים בט"ז באייר שנת 66, ושם דרש מן העם את כספי המקדש. אחר כך ערך טבח מחריד שבו נהרגו 3,600 איש. למחרת היום פנה לשדוד את בית המקדש. העם מיהר והרס את האולמות שחיברו את מצודת אנטוניה אל בית המקדש, וכך מנע מאנשי פלורוס להגיע אל המקדש עצמו. פלורוס יצא מירושלים, אך הנזק שנגרם ביומיים אלו היה בלתי הפיך. יש הרואים בהרס האולמות את תחילתו של המרד.
בעקבות המאורעות נשא המלך אגריפס השני נאום נרגש כדי למנוע את התפרצות המרד. בין הנימוקים ששם יוסף בן מתתיהו בפי אגריפס נמצאות האזהרות כי הרומאים הם האימפריה החזקה בעולם, ועצם שגשוגה מראה כי האל לצדה. אולם שיקולים רציונלים היו חסרי משמעות מבחינת המורדים. אל מול אמונתם בגאולה צפויה לא היו שיקוליו הרציונלים של אגריפס בעלי משקל כלשהו, בפרט אחר שדרש מהעם להשלים עם המשך שלטון פלורוס.
התלקחות המרידה בירושלים עריכה
בינתיים אירעו שני אירועים שהפכו את המרידה לבלתי נמנעת. ראש הסיקריקיים, מנחם, אדם קיצוני בדעותיו, עלה בראש אנשיו על מצדה, כבש את המבצר, והרג את חיל המצב הרומי ששמר עליו. בירושלים הנהיג את המתמרדים הכהן אלעזר בן חנניה, בנו של הכהן הגדול. אלעזר שכנע את הכוהנים, כי יסרבו לקבל מידי הנוכרים זבח לשלום הקיסר בבית המקדש, כפי שהיה מקובל הדבר מזה שנים. פעולה זו הייתה סמלית בעיקרה, וסימלה כי עול משמעתה של רומא הוסר, וכי המדובר במרד גלוי.
מעתה ואילך, נשמעו הכוהנים, ועמם העם החפץ במרד בירושלים, לפקודתו של אלעזר, המתואר על ידי יוסף בן מתתיהו כ"בחור עז פנים". המלך אגריפס השני שלח מממלכתו שבצפון תגבורת בת שלושת אלפים איש על מנת לדכא את המרד.
העם הסתער על חיילים אלו, כבש את העיר העליונה, שרף את ארמונות המלך אגריפס, וכן בתי כוהנים ועשירים, ואת הארכיון בו היו שטרי החוב (דבר המראה כי למרד היה אף אופי סוציאלי, של מאבק בין העשירים והעניים). אנשיו של אגריפס ואנשי צבא רומי התבצרו במצודת אנטוניה. לאחר מצור, קיבלו היהודים וחיילי אגריפס רשות לעזוב את המצודה, אך הרומאים נותרו נצורים.
באותם ימים הגיע לירושלים מנחם מנהיג הסיקריקיים, ולקח את הפיקוד על המרידה. הוא נהג בגינוני מלכות, ואף הרג את חנניה, הכהן הגדול, אביו של אלעזר. שלטונו היה קצר ימים ואכזרי. לאחר שהמאיס עצמו על ההמון הירושלמי, התנפלו ההמונים על אנשיו של מנחם ורצחו אותו. אלה מאנשיו של מנחם שנותרו בחיים, וביניהם אלעזר בן יאיר נמלטו אל מצדה והתבצרו בה.
לאחר שביצר את מעמדו מבחינה פנימית, המשיך אלעזר בן חנניה במרידה כנגד הרומאים. הוא שלח אל הרומאים המתבצרים שליחים, אשר פיתו אותם להיכנע. משנכנעו הרומאים והניחו את נשקם, הרגו אותם אנשי אלעזר. רצח הרומאים לאחר שנכנעו הפך את המאבק למאבק דמים אלים, שבו לא תתקבל כניעתו של צד כלשהו, אלא עליו להימשך עד המוות.
הצלחות ראשוניות עריכה
התפשטות המרד הגדול אל כל רחבי הארץ עריכה
המרד, אשר בהתחלה היה מרוכז אך בירושלים, התפשט עד מהרה לכל רחבי הארץ, כשהוא נושא אופי של סכסוך אתני בין היהודים ליוונים והסורים, שישבו בערים ההלניסטיות.בתחילה ניצלו הסורים בקיסריה את ההזדמנות וטבחו באלפי יהודים. היהודים הגיבו בהרג נוכרים בערים מעורבות אחרות.
בבית שאן, היא סקיתופוליס, כרתו היהודים ברית עם הסורים, על מנת להילחם ביחד בבאים להרוג את הסורים. כאשר הצליחו היהודים והסורים להדוף את המורדים שבאו להרוג את הסורים תושבי בית שאן, התנפלו לפתע הסורים על היהודים שכניהם ובני בריתם, והרגו בהם אלפים. מעשה בגידה זה היה אף הוא זרז למעשי אלימות הדדיים שהתפשטו לאורך כל הארץ. הלחימה נשאה אופי של טיהור אתני, שבו כל צד מנסה להשמיד את בני העם האחר הנמצאים בטריטוריה שלו.
באלכסנדריה הפכו המהומות הבין עדתיות ללחימה של ממש. הסכסוך בין היהודים והיוונים הגיע לשיאים של אלימות. לבסוף המושל, שהיה יהודי מומר, ביצע טבח המוני ביהודים.
בואו של קסטיוס גלוס עריכה
גלוס לא יכול עוד לעמוד מן הצד, ויצא בראש חייליו (הלגיון ה-12, וכן חיילים רבים מן המדינות הסמוכות), ויצא לדכא את המרד. אחר הצלחות ראשוניות בחוף ובצפון הוא חנה במקום הקרוי גבע. המורדים מירושלים יצאו לשם והתקיפו אותו. בקרב זה נפלו כחמש מאות מחייליו של גלוס, לעומת אבדות ספורות ליהודים, שנעזרו בלוחמי חדיב (עם ערבי שהתגייר). במהלך הקרב הגיח שמעון בר גיורא מאחור עם לוחמיו וגרם לרומאים אבדות קשות.
תוך כדי שאגריפס השני שלח לירושלים שליחים, וניסה לפייס את המורדים, (אך נענה בכך שהשליחים נרצחו) המשיך גלוס במסעו, וחנה בהר הצופים, משם החליט לעלות על ירושלים. הוא הסתער על העיר, ואף כבש חלקים מצפון העיר, אך לא הצליח לכבוש את כולה.
במשך חמישה ימים צר גלוס על הר הבית (לאחר שהתגלה בתוך העיר קשר של בוגדים להכניסו לתוכה ללא קרב), וכאשר היה על סף הכנעת המורדים, נואש לפתע, והחליט לחזור לשפלת החוף. יוסף בן מתתיהו מותח ביקורת על החלטה זו, וטוען כי לו המשיך גלוס במצור עוד זמן קצר ייתכן והיה מכניע את העיר, ומדכא את המרד עוד בתחילתו, אך יחסי הכוחות בין הצדדים, וביצוריה החזקים של העיר, מלמדים כי ייתכן והחלטתו הייתה מבוססת.
תבוסתו של גלוס עריכה
נסיגתו של גלוס אל שפלת החוף נתנה למורדים הזדמנות להביסו. הנסיגה הייתה בהולה, ובדרך השליכו חייליו של גלוס חלק מכלי נשקם ואת בהמות המשא שלהם. גלוס הגיע אל בית חורון שהייתה מעבר צר בין הרים. היהודים סגרו את שני פתחי המעבר, ומן ההרים שבצדי המעבר המטירו על הצבא הרומי מטר של אבנים וחצים.
כאשר הבין גלוס כי הוא מצוי בצרה, הותיר מאחוריו את כלי המצור הכבדים, וחיל משמר בן ארבע מאות איש, אשר הורה לו להניף את דגלי הלגיון, כאילו הלגיון כולו מצוי במקום, ונמלט במהירות עם יתר צבאו בשעת הלילה. בבוקר גילו היהודים את הימלטותו של גלוס והרגו את חייליו. גלוס ואנשיו הגיעו לשפלת החוף, כשהם מותירים אחריהם ששת אלפים הרוגים.
התבססות המורדים עריכה
לאחר תבוסתו של גלוס, הייתה בארץ התרוממות רוח. המורדים שבו לירושלים כשאיתם אוצרו של גלוס וכלי המצור שלו, אולם העם לא שכח את התנהגותם של הקנאים בימי תחילת המרד, את המלחמות הפנימיות ואת הרציחות.
אחד המוסדות השלטוניים שהתבססו בתקופת הבית השני היה "אסיפת העם". זו נתכנסה רק באירועים מיוחדים. עתה התכנסה בירושלים אסיפת העם, ולכל שכבות העם ניתן בה ביטוי. נראה כי היסודות המתונים בעם ייצגו את הדעה הרווחת, והשתלטו על היסודות הקיצוניים. המתונים ייצגו את הכהנים ואת המעמדות העליונים, ותמכו בניסיונות לפשרה ולפיוס. דמות מרכזית במחנה המתון היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, מראשי הסנהדרין. רבן שמעון בן גמליאל הביא לבחירתם של חנן בן חנן הכהן הגדול ויוסף בן גוריון, כמפקדיה הצבאיים של ירושלים, והממונים על ביצורה. שני אלה היו ממחנה המתונים. תפקידם, כפי שהתברר לאחר מכן, היה קשה ביותר, והם עמדו בלחץ מתמיד הן מהאויב שמבחוץ, והן מן הקנאים שמבפנים.
לאחר מכן חולקו המחוזות הצבאיים. התפקיד החשוב והרגיש ביותר, הגנת הגליל, ניתן ליוסף בן מתתיהו. כפי שיתברר, כנראה לא היה זה האיש שניחן בקנאות וברצון שיספיקו להצלחה במשימתו.
ראשי הקנאים והלוחמים בגלוס הוסטו הצידה. שורשי כשלון המרד מצויים כבר בתקופה זו. נראה כי פייסנותם של המתונים מנעה מהם מלהתכונן בלב שלם לבוא הרומאים, וחוסר יכולתם לשתף פעולה עם הקנאים הקיצונים יביא עוד לשפיכות דמים רבה, בה יאבדו בכיריהם את חייהם.
בעקבות הניצחון על גאלוס יצאו המורדים לכבוש את העיר הלא יהודית אשקלון, אך נחלו שם תבוסה קשה.
הטבעת המטבעות עריכה
סימן מובהק לעצמאות מדינית הייתה הטבעת המטבעות על ידי ממשלת המרד. המטבעות הוטבעו בדרך כלל בירושלים אך משנותק הקשר בין ירושלים והגליל בעת מסעו של אספסיאנוס, הוטבעו מטבעות אף בערים הנצורות. מדינת ישראל אימצה מספר מסמלים אלו במטבעותיה המודרניים.
ההכנות למלחמה בגליל עריכה
מצבו האסטרטגי של הגליל עריכה
מצבו האסטרטגי של הגליל, עת נשלח אליו יוסף בן מתתיהו, לא היה קל. ברור היה כי הגליל, המוקף בטריטוריות לא יהודיות ובערים שנותרו נאמנות לשלטון רומא ואשר הגישה אליו קלה ונוחה, אם מצפון ואם מן הים, הוא במצב קשה יותר מזה של יהודה המבודדת והמוקפת במכשולים טבעיים. כיבוש הגליל יהיה מכה מורלית וכלכלית שיקשה על המורדים לעמוד בה.
עם הגיעו של יוסף בן מתתיהו אל הגליל גילה כי לפקודתו עומדים מאה אלף לוחמים, נחושים אך לא מאומנים, וללא נשק מתאים. הוא פעל לאמן את אנשיו. כן החל במסע ביצורים. בהשגחתו בוצרו תשע עשרה ערים בגליל.
פעולות יוסף בגליל עריכה
אין לדעת מדוע נבחר דווקא אדם כיוסף בן מתתיהו, בן אריסטוקרטיה, להיות למפקד הגליל. לטענתו ביצר את הגליל, ואימן את אנשיו היטב. ברור היה כי לבו אינו עם המרידה, כי אם עם חבריו ואנשי שלומו שרובם מצויים בצד הרומי. מנגד בגליל נמצאו באותה תקופה אנשי מלחמה מרי נפש, כיוחנן מגוש חלב אשר קיבץ אל דגלו כמה מאות פליטים ועסק בלחימה מזה מספר חודשים. אנשים אלו היו צמאים לקרב ותאבי נקמה.
האצילים העשירים נטו אל יוסף, בעוד שדייגיה העניים של טריכיי והפליטים מערי סוריה, נטו אל מחנה יוחנן מגוש חלב. עד מהרה היה הגליל מפוצל לשני מחנות עוינים, ושוב לא היו היהודים עסוקים בהכנות לקראת הקרב, כי אם במלחמות ביניהם.
יוחנן מגוש חלב שלח שליחים אל ממשלת המרד בירושלים ואלה שכנעו את הממשלה כי יש להדיח את יוסף. כוח צבאי של 2,500 איש נשלח על מנת להביאו, אך יוסף הצליח להשיבם כלעומת שבאו.
עם בואו של הצבא הרומי, לא היה בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה אחידה. חמשת החודשים שבין תבוסת קסטיוס גלוס לבואו של אספסיאנוס בוזבזו בגליל לשווא.
דיכוי המרד עריכה
המלחמה בגליל עריכה
בואו של טיטוס פלביוס אספסיאנוס עריכה
עם הגיע הידיעות ליוון שם עסק הקיסר המטורף נירון בתחרויות שירה ונגינה, כי קסטיוס גלוס ניגף מפני המורדים, מינה נירון חייל ותיק בשם טיטוס פלביוס אספסיאנוס לצאת ליהודה ולדכא את המרד. אספסיאנוס יצא לדרך, ולקח עמו את בנו טיטוס. טיטוס נשלח לאלכסנדריה על מנת להגיע מדרום עם שני לגיונות (החמישי והעשירי), בעוד שאספסיאנוס הגיע לאנטיוכיה, ושם גייס צבא אדיר, של רומאים ושל אנשי המדינות הגרורות, וביניהם לוחמים שגייס אגריפס השני. מספרם של אנשי הצבא שעמדו לרשות אספסיאנוס בתחילת המלחמה היה שישים אלף איש.
עם הגיע אספסיאנוס וצבאו אל עכו המתינו להם שם המלך אגריפס ואחותו ברניקי, ונשבעו להם נאמנות. גם אנשי העיר הגדולה ציפורי הגיעו לחלוק כבוד לאספסיאנוס ולכרות עמו ברית.
שלא כקסטיוס גלוס, רצה אספסיאנוס לצאת לקרב רק כאשר יהיה צבאו בשיא כושרו, על פי תכנית ברורה, וכאשר השעה תהיה יפה לכך מכל הבחינות, לרבות מזג האוויר. את החורף של שנת 67 בילה טיטוס בעכו, בארגון צבאו. במקום המכונה היום סטלה מאריס בחיפה שכן אורקל, המכונה "האל על הכרמל", ועל פי המנהג העתיק ניגש לשם אספסיאנוס להקריב קורבנות. על פי כבד החיות שהקריב, הבטיח האל שעל הכרמל לאספסיאנוס כי "כל אשר יחשוב ויתאווה בליבו, ויהא זה הדבר הגדול ביותר, בוא יבוא אל נכון".
הדרך אל יודפת עריכה
לאחר בגידת אנשי ציפורי, שלח יוסף חיילים על מנת לכבוש את העיר ולבצרה. במקום נמצא כבר צבא רומי חזק, בפיקודו של פלסידוס, אשר הדף את אנשי יוסף, ולאחר מכן השתמש בעיר כמעוז לפשיטות על כפרי הסביבה, וזרע בגליל הרס והרג, אך נכשל בכיבוש יודפת.
בשלב זה החל אספסיאנוס לנוע מזרחה עם הכוח העיקרי. יוסף ואנשיו ניסו לעצור אותו בגבולות הגליל, בעיר בשם גריס (יש המשערים כי מדובר בכפר ריינה של ימינו), אך משראו אנשיו של יוסף את הצבא הרומי האדיר העולה אל מולם, נמלטו רובם, ויוסף עצמו, שנותר עם מספר מועט של אנשים, נמלט אל טבריה, ומשם, לאחר שכתב להנהגה בירושלים והזהירה מפני עוצמת הצבא הרומאי, אל יודפת.
אספסיאנוס המשיך את מסעו בכיבוש גברה (כיום הכפר עראבה), שריפתה, והרג כל תושביה. לאחר מכן שרף את כל הכפרים הסמוכים, אשר היו ריקים מאדם. מכאן יצא אספסיאנוס אל יודפת.
נפילת יודפת וטבריה עריכה
יודפת (או יטבת) הייתה עיר בצורה, המצויה בראש גבעה, אשר מסביב לה הרים וגבעות רבים. בעיר עצמה היו מצויים באותו הזמן כאלפיים נפשות, הן תושבי יודפת והן רבים מתושבי היישובים הסמוכים שנמלטו מן הצבא הרומי הקרב. אל מולם עמדו רומאים במספר רב בהרבה, כשהם מזוינים בכלי מצור וכלי הרעשה כבדים. בעיר הנצורה לא היו מקורות מים, אם כי היה בה מזון שהספיק למספר שבועות של מצור.
במשך שישה שבועות עמדו לוחמי יודפת במצור הרומי, הרומאים נסו לפרוץ את החומה, אל מול התנגדות עזה, שכללה שפיכת שמן רותח על המנסים לפרוץ את החומה. בוגד יהודי שנמלט מן העיר ונתפס, מסר לרומאים כי היהודים בעיר תשושים ועייפים, ומגני העיר ישנים באשמורת האחרונה. אספסיאנוס ניצל מידע רב ערך זה והעלה את אנשיו על החומה כאשר מגיני העיר ישנו. אז נכבשה העיר, לאחר מצור שנמשך 47 יום.
יוסף ומקצת מאנשיו התחבאו במערה. הנצורים במערה כרתו ברית התאבדות, התחלקו לזוגות והרגו זה את זה. רק יוסף הצליח לשכנע את בן זוגו כי עדיף להיכנע לרומאים, וכן עשו. אספסיאנוס קיבל את מנהיגו הצבאי של הגליל בסבר פנים יפות, לאחר שבדברי חלקות הצליח יוסף לשכנעו כי הינו נביא, וכי הוא מנבא את עלייתו של אספסיאנוס לשלטון ברומא.
במקביל ליודפת כבשו הרומאים בפעולה משולבת את המבצרים יפה (היא יפיע) ואת הר גריזים בו נאספו השומרונים, אשר אספסיאנוס חשש כי יצטרפו אל היהודים במרידתם.
יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל, ונפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו. לאחר נפילתה נכנעה טבריה ללא מערכה, ובקרב ימי בטריכיי נהרגו כל המורדים. עשרות אלפי תושבי טריכיי נרצחו או נמכרו לעבדים.
נפילת הגליל עריכה
עתה נותרו בידי המורדים רק גמלא, גוש חלב והר תבור שנפלה במהרה. לאחר שבועות של מצור שבו השכילו היהודים להחזיק מעמד בגמלא ואף לגרום לרומאים אבדות כבדות, גרמה רוח חזקה לכך שהיהודים לא יוכלו לירות חצים וקלעים לכיוון הרומאים, והגבירה את הטווח ואת החוזק של קלעי הרומאים וחציהם. חמשת אלפים מן המגינים התאבדו בקפיצה מן הצוק בגמלא, ביניהם נשים וילדים, וארבעת אלפים מתושביה נשחטו על ידי הרומאים לאחר נפילתה. איש מן המגינים לא נשאר בחיים, למעט שתי נשים אצילות ששהו במקום במקרה.
לאחר כל הדברים האלו הגיעו הרומאים אל המעוז האחרון של היהודים בגליל. הייתה זו גוש חלב שבה שהה המנהיג יוחנן מגוש חלב. יוחנן פנה אל טיטוס וביקש שהות להתחלת המלחמה, שכן לטענתו לא רצה להלחם ביום השבת. טיטוס הסכים לבקשה זו, ובחסות החשיכה נמלטו יוחנן ועמו אלפי אנשים מן העיר. טיטוס רדף אחרי הבורחים והרג בהם רבים, אך יוחנן עצמו ועמו אלפי אנשים הצליחו להגיע עד לירושלים. לאחר נפילת גוש חלב היה הגליל כולו בידי אספסיאנוס.
כיבוש קיני ההתנגדות שמחוץ לירושלים עריכה
לאחר כיבוש הגליל, נמלטו אלה מן המורדים שנותרו בחיים לירושלים. ירושלים הייתה מעוז מבוצר, ונראה כי כיבושה יהיה קשה וכרוך במאמץ ובקורבנות. לעומת זאת, שאר חלקי הארץ נראו כבלתי מבוצרים, וקלים יותר להכנעה. שיקול נוסף היה כי בירושלים השתוללה מלחמת אחים, אשר החלישה מאד את תושביה, ואספסיאנוס סבר, ובצדק, כי ככל שייתן למורדים להיאבק בינם ובין עצמם, כן יקל לו לכבוש את העיר לכשיחפוץ בכך.
באביב שנת 68 יצא אספסיאנוס בראש צבאו מקיסריה שם חנה לאחר כיבוש הגליל, וכבש ערים נוספות ברחבי הארץ. עד חודש יולי 69 הקיף הצבא הרומי את ירושלים מכל עבריה. המורדים החזיקו עתה רק בירושלים, ובמצודות מצדה ומכוור. צבאו של אספסיאנוס חנה במבואות העיר, אך אספסיאנוס לא מיהר לעלות על העיר המסוכסכת והמפולגת.
בעת שהחל המצור על ירושלים, נמלט מן העיר רבי יוחנן בן זכאי כשהוא חבוי בארון מתים. על פי הגמרא (מסכת גיטין נ"ה), ניבא רבי יוחנן לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות למלך. בשכר זה הבטיח אספסיאנוס לרבי יוחנן את כל מבוקשו. רבי יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
בין לבין אירעו מאורעות הרי עולם ברומא. הקיסר המטורף נירון נרצח, והוחלף על ידי גלבה. גלבה נרצח אף הוא, ומלחמת אזרחים פרצה בעיר. אספסיאנוס שהשיג תמיכת ברניקי ובעקבותיה תמיכת נציב מצרים, יצא לרומא, על מנת להפוך שם לקיסר, והותיר את טיטוס לדכא את המרידה.
מלחמת האחים עריכה
לאחר נפילת הגליל הזדעזעו תושבי ירושלים. הפליטים מהגליל, ובראשם המנהיג הקנאי יוחנן מגוש חלב הגיעו לירושלים, כשהם מלאי זעם ומרירות על ממשלת המרד המתונה אשר לדעתם גרמה לאובדן הגליל. עוד בטרם הגיע יוחנן לירושלים היו המחנות הפוליטיים היריבים על סף מלחמת אחים. הקנאים בעיר הונהגו על ידי אלעזר בן שמעון, ופעלו להפלת הממשלה הקודמת, אשר אותה האשימו בנפילת הגליל. הגעתו של יוחנן ואנשיו חיזקה מאד את מפלגת הקנאים. המתונים, אנשים שהיו שייכים לשורות הצדוקים, האצולה התורשתית, הכוהנים, ועשירי העיר, היו עתה במיעוט. הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס הודח, והובא במקומו אלמוני משורות הקנאים בשם פנחס בן שמואל.
מנהיג הממשלה המתונה חנן בן חנן החליט להתגבר על הקנאים. יוחנן ואנשיו התבצרו בבית המקדש, וקראו לעזרת האדומים מבחוץ תוך שהוא טוען כי בכוונת הממשלה להסגיר את העיר לרומאים. הקנאים פתחו את דלתות חומות העיר, ואיפשרו את כניסת האדומים אל העיר. מעשה זה הביא לטבח אכזרי במתונים. החל מסע רציחות שבו איבדו את חייהם מנהיגי מפלגת המתונים חנן בן חנן ויהושוע בן גמלא. שמונת אלפים אנשים איבדו את חייהם בלילה ההוא.
יוחנן מגוש חלב הפך למפקדה הצבאי של העיר, ונקט בשלטונו בצעדים חמורים כנגד אנשי מפלגת המתונים. מולו עמד מחוץ לעיר שמעון בר גיורא, אשר היה מנהיג בעל נטיות חברתיות. איש מפלגת הקנאים, אשר ייצג מגמות קיצוניות בהרבה מאלו שייצג יוחנן מגוש חלב, ואשר יוחנן הורה כי יישאר מחוץ לחומות העיר. המאבק בין יוחנן ובין שמעון לבש אופי אישי כאשר הצליח יוחנן ללכוד בשבי את אשתו של שמעון, ושמעון בתגובה הרג את אנשי יוחנן אשר יצאו אל מחוץ לחומות להביא צידה לעיר.
מנהיגי המתונים שנותרו, ובראשם הכוהן הגדול מתתיהו, סברו כי אם יכניסו את שמעון לעיר, ייפטר זה מיוחנן ואנשיו השנואים עליהם. מחשבה אווילית זו הביאה אותם להכניס את שמעון בר גיורא ואנשיו אל בין חומות העיר, ועתה פרצה מלחמת האחים במלוא עוזה. בחג הפסח, כאשר פתח אלעזר בן שמעון את שערי בית המקדש לקהל, שלח יוחנן את אנשיו כשהם חמושים, והשתלט על ההר. בין היתר נשרפו במאבק מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לאחר מכן לרעב משהחל המצור.
רק משהציב טיטוס את חייליו אל מול חומות העיר התאחדו המורדים. יוחנן פיקד על ששת אלפים אנשים, וקיבל את הפיקוד על הגנת הר הבית ומצודת אנטוניה, המצויה מצידו הצפון מערבי. על הגנת שאר חלקי העיר הוצב שמעון.
נפילת ירושלים עריכה
ירושלים של תקופת הבית השני הייתה מוקפת בנחלים וגאיות מדרום, ממזרח וממערב. היו לה שלוש חומות. הר הבית היה אף הוא מתחם מבוצר ובו חומה חזקה ושערים.
חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי טיבריוס יוליוס אלכסנדר.
טיטוס הצליח להבקיע את החומה השלישית בתוך חמישה עשר יום. כאשר התקרבו אנשיו אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב ואנשיו של שמעון בר גיורא. כל קבוצה מאזורי השליטה שלו. ברור היה לצדדים כי לא תהא כאן פשרה, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו בידו, מספר מאות אנשים מדי יום, ומעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו. לבסוף הובקעה אף החומה השניה, ועתה עמדה רק החומה הראשונה בין המגינים ובין הרומאים.
טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים, אך יוחנן ואנשיו הסבו לו אבידות. טיטוס הגיע למסקנה כי בהתנגשות חזיתית לא יוכל ליהודים, אשר נלחמו בעוז, וכי יש לתת לרעב ולצמא לעשות את שלהם. העיר כולה הוקפה בדייק. עתה יכול טיטוס לרכז את מאמציו בנקודה אחת, בעוד שבתוך העיר נמקים הנצורים ברעב ובצמא, שכן מחסני המזון של העיר נשרפו עוד בתקופת מלחמת האחים שקדמה למצור.
טיטוס הקים סוללות ענק אל מול מבצר אנטוניה, ולבסוף כבש אותה והרסה. המורדים התבצרו בהר הבית, ובמשך שישה ימים עמל טיטוס על הריסת חומותיו החיצוניות של המתחם. לאחר שנואש מהריסת החומה החזקה הצית טיטוס באש את השערים, ולאחר ששככה האש, חדרו הרומאים דרך השערים אל מתחם הר הבית. לאחר לחימה עזה, ביום תשעה באב ג'תת"ל (שנת 70 לספירה), פרצו אנשיו של טיטוס אל החומה הפנימית, ושרפו את בית המקדש. יוסף בן מתתיהו מציין כי טיטוס הורה שלא להחריב את בית המקדש, אך חייל השליך לפיד אל "חלון הזהב" בלהט הקרב. מקורותינו סבורים אחרת.
לאחר נפילת הר הבית נאספו הנצורים בעיר העליונה. יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא דרשו מטיטוס להעניק להם מעבר חופשי אל מחוץ לעיר, אך דרישותיהם נדחו. המצור על ירושלים נמשך חמישה חודשים. מאות אלפי אנשים נהרגו בעת המצור, אם ברעב ואם בחרב, בית המקדש חרב, וירושלים הייתה כולה לעיי חורבות.
בתום המרד עריכה
מנהיגי המרד, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב נלכדו. הם נלקחו לרומא, והוצעדו שם. לאחר מכן הוצא שמעון להורג, ויוחנן נשלח למאסר עולם.
טיטוס חגג את נצחונו בסדרה של משחקי לודרים, שבהם נצלבו השבויים, הוכרחו להלחם זה בזה או כנגד חיות טרף, והומתו בצורות שונות ואכזריות. לאחר מכן הצעיד טיטוס אלפי שבויים ברומא, בראשם מנהיג המרד יוחנן ושמעון, כשהם נושאים את כלי המקדש. המצעד הונצח בתבליט על קשת ניצחון שהוקמה, היא קשת טיטוס.
גם לאחר נפילת ירושלים לא נכנעו אחרוני הקנאים. המורדים עדיין החזיקו בשלושה מעוזים - בהרודיון, במכוור ובמצדה. שני הראשונים נפלו במהרה, אך מצדה נפלה רק בפסח של שנת 73 לספירה. אנשיה, בראשות אלעזר בן יאיר, בחרו להתאבד ולא להכנע.
הסיבות לכשלון המרד עריכה
ליהודה לא היה כל סיכוי בטווח הארוך מול עוצמתה של רומא, אולם ייתכן שניתן היה לנצל הישגים צבאיים זמניים כדי לשאת ולתת עם רומא ולמצוא פשרה. אולם הפיצול בין המורדים, קיצוניותם ואמונתם בגאולה מן השמים שללו כל סיכוי כזה. מתונים כרבי יוחנן בן זכאי שחיפשו פשרה היו אנוסים לעשות זאת בהסתר, ומתונים אחרים כיוסף בן מתתיהו וכאגריפס השני בגדו בעמם. הפילוג הפנימי הביא לחורבן, כמימרתם המפורסמת של חז"ל:"מקדש שני מפני מה חרב ? מפני שהייתה בו שנאת חינם", אך לצדו גם יש למנות את חוסר הנכונות להתפשר.
תוצאות המרד עריכה
יהודה שלאחר המרד שבה והייתה לפרובינקיה של הקיסר הרומי. מאות אלפים מבני העם נהרגו, ואבל כבד ירד על הנותרים בחיים.
מהכתות שקדמו לחורבן רק הפרושים שרדו ויבנה הייתה למרכזם. החיים היהודיים בארץ, ואף בירושלים, התחדשו, ובמשך שישים שנה שוב התקיימו בארץ חיים יהודיים. מרד בר כוכבא, הוא שיפגע באופן אנוש בקיום היהודי בארץ ישראל, ובו ניתן לראות את החורבן האמיתי, אשר הביא לאובדנה הסופי של העצמאות למשך אלפיים שנה.