משתמש:AddMore-III/חילונים היסטוריה

תהליכי חילון משמעותיים לא אירעו בקרב יהדות מזרח אירופה אלא בשליש האחרון של המאה ה-19,^[1] בעקבות הזעזוע שעוררו הרפורמות של אלכסנדר השני, ששינו מן היסוד את המבנה הכלכלי, והביאו לשינויים תעסוקתיים וחברתיים מהירים ולהגירה המונית של יהודים מאזורי הכפר.^[2] בניגוד ליהודי המערב, שעברו חילון כמאה שנה קודם לכן,^[3] יהודי רוסיה ופולין לא נחשפו לליברליזם ולאינדיבידואליזם מקיפים.^[4] במקום לצמצם את יהדותם לתחום הדת (במובן האירופאי) הצר, ולהתבולל בתרבות הסביבה בכל מובן אחר, המגמה במזרח – שם לא הוענק שוויון זכויות, והיהודים היו מבודדים מן התרבות – הייתה לחדש הוויה יהודית מודרנית שתקיף את כל תחומי החיים.^[5]

מכאן והלאה, זהה למעשה (למעט שינוי סדר פסקה או שתיים) לקיים בערך ברגע; הסליחה על כך שאינני מסדר את הערות השוליים כראוי. אלו החדשות (למעלה) נקובות ומפורטות עם ציטוטים.

ככל שהתאחרו, תהליכים אלו פוררו את הקהילה הישנה שנשלטה על ידי המסורת והממסד הרבני. החלו להופיע מאסות של יהודים שהתרחקו מאורחותיה במידה כזו או אחרת, בשילובים משתנים של כורח הנסיבות ושל הכרה. כדי לתאר אותם, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי" ("פרייער" ביידיש), במובן של חופשי מעול מצוות, או "ועלטליך" היידי, תרגום ישיר של המילה הגרמנית שמשמעותה איש העולם הזה, חילוני. מילים אלו גנזו משמעות שונה מן האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או "המשכיל" בעת המעבר למודרנה; הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בסביבה שלדת היה מעמד נורמטיבי, בעוד שהחדשים סימנו את התגבשותה של חברה יהודית חדשה, מרוחקת מן המסורת (תהליך שהושלם בשנות ה-1950 בישראל).^[6]

ביישוב הציוני, מהגרי העליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם ברובם המכריע, והביאו עמם אף אידאולוגיות מפותחות של חילוניות יהודית ממזרח אירופה. השקפות מגובשות כאלו היו בעיקרן נחלת החוגים הסוציאליסטיים, שהיו במעמד הנהגה, והיו פחות נפוצות בחברה העירונית.^[7] ב-1920 ניתן תוקף מוסדי חשוב לחלוקה בין חופשיים לאדוקים בארץ ישראל, כאשר הוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות, כללית ודתית. ב-1923 הצטרף אליהן גם זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית חד-משמעית. ב-1948, ערב הפסקת השלטון הבריטי, רוב מוחלט של האוכלוסייה היהודית השתייך לציבור ה"חופשי" – 78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,^[8] שבוטלו בשנת 1953 והפכו לחינוך הממלכתי-כללי (לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו עם הציונות הדתית,^[9] והחרדים היו מיעוט מבוטל).

בשנות ה-50 וה-60 התקבע בישראל התואר "חילוני" לתיאורו של הציבור שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי." (המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן"; היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט). ב-1965, בטור ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו. גוטשטיין כתב כי בעוד שחפצים, עיסוקים וכדומה יכולים להיות חילוניים (סקולאריים, משוללי קדושה), קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם. גם כיום, רבים מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.^[10]

בעשורים הראשונים לקיום המדינה, אותה קבוצה אשכנזית-ותיקה-חילונית הייתה מזוהה בעיקרה עם האידאולוגיה והאתוס של הממלכתיות, שהכוחות השליטים בראשות מפלגת מפא"י שאפו לעצב לאורם את החברה הישראלית, שהכפילה את גודלה והתגוונה מאוד עקב גל ההגירה של שנות ה-50. מקרב שורות המגזר גויסו בעלי-התפקידים השונים, שהופקדו על הטמעת המהגרים ונועדו לשמש להם דוגמה, והוא היה הבסיס העיקרי למעמד הבינוני הישראלי. עד שנות ה-80, קבוצה זו תפקדה כהגמוניה, לא רק מבחינה פוליטית וכלכלית אלא גם מבחינה תרבותית וערכית. העדפותיה והוויתה נתפשו (גם בעיני יתר הציבורים במדינה) כ"ישראליוּת" הנורמטיבית.^[11] היותה חילונית הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הגדירה אותה.^[12]

עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.^[11] התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם: יותר ויותר חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.^[13] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים. הסוציולוג ברוך קימרלינג הבדיל בין שתי המפלגות שהופיעו בתגובה לכך (רוב החילונים הוסיפו להצביע למפלגות הגדולות), "שינוי" ו"מרצ", וראה בהן כמבטאות שתי מגמות מנוגדות בתוך הציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את הכלל-"ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, והדבר פגע באפקטיביות הפוליטית שלה.^[11]

לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה (מרוחנית-מיסטית עד תרבותית), ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.^[14] תופעה נוספת הייתה הפופולריות העולה של ה"מסורתיות", שקושרה קודם עם השכבות המזרחיות העניות ונחשבה פחותת סטטוס. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.^[15] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.^[16]^[17]

בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,^[18] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר^[17] (ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים)^[19] – התהליך האחרון קודם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".^[17] חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.^[20] חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.^[18]

הערות כאן כדי למנוע עומס על הפרוזה מעלה עריכה

^[1] ^[2] ^[3] ^[4] ^[5]

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² Mordechai Zalkin, Modernizing Jewish Education in Nineteenth Century Eastern Europe. הוצאת בריל, 2016, עמ' 50-51: but was due to the fact that until the last third of the nineteenth century Jewish society remained traditional... Eastern European Jews were only somewhat proficient in the language of the surrounding society until the end of the nineteenth century. 'the Ashkenazic language (Yiddish), which was the spoken language of the Jews of Lithuania and Poland, who lived among the Polish-speaking Poles, served as an iron wall between them and the educated Poles
^ ¹ ² ישראל ברטל, מ'אומה' ל'לאום' : יהודי מזרח אירופה 1772 - 1881. הוצאת משרד הבטחון, 2002. עמ' 142-158 (קישור לכותר). אגב: במהדורה האנגלית של הספר, From Corporation to Nation בהוצ' אוני' פנסילבניה 2005, המילה secularization במפתח (בעמ' 198) מופיעה לצד עמ' 112, הפותח את הפרק האמור המקביל.
^ ¹ ² שמואל פיינר, The Jewish Enlightenment. אוני' פנסילבניה, 2004. עמ' 304-305: An overview of Jewish life in 1790s Europe shows how a high wall of cultural and social variance was rising between East and West (historical Polish Jewry on one side and the Jews of Germany, Austria, France, England, and Holland on the other)... As we shall see later, the maskilim also had a hand in sharpening the boundaries between East and West, because they continued to construct their self-image as modernists while strongly disapproving of Jewish ‘‘Polishness,’’ which in their eyes represented a culture that was badly in need of reform. The boundary between East and West grew even sharper, until in the 1780s and ’90s, the polemic between the Hasidim and mitnaggedim in Eastern Europe hardly resonated at all in the ‘‘Western’’ maskilic discourse. In the Western part of the continent, events took a totally different course and were characterized by accelerated modernization... This process took place without being induced by any ideology of modernization.30 In the 1790s, there was also no dearth of Jews who remonstrated against the drastically changing Jewish world, against religious laxity and the tendency slavishly to follow the latest fashions. And these instances of secularization became more and more evident and frequent.31 To illustrate how distant and culturally estranged the East was from the West, we can compare two episodes.
^ ¹ ² ברוך זיסר, ישעיהו ליבמן. Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future. הוצ' אוניברסיטת אוקספורד, 1999. עמ' 99: The first and most influential wave of immigration came from the East European Pale in the early decades of this century. The second major wave arrived in the early state years from North Africa and the Middle East. Neither of them had undergone the liberal/pluralist and individualist revolutions that later transformed the Western world. They had little or no contact with those pluralist and universalist forces that created the assimilation-prone character of Western Jews. Of course, many of the East European Jews had experience with Enlightenment themes and with radical emancipatory rhetoric, and many of them were even antireligious, but they arrived in Palestine from locales where national identity had not been diluted by the ecumenical liberalism that would develop in the West.
^ ¹ ² לאורה בטניצקי, How Judaism Became a Religion, הוצ' אוני' פרינסטון, 2011. עמ' 130: STANDING AGAINST THE MODERN Category of Jewish religion invented in western Europe, the modern notion of Jewish culture, which developed in eastern Europe, transformed traditional Judaism. Rather than defin- ing Judaism as a narrow sphere of life among other spheres, however, as happened in the West, Jewish culture became a vibrant form of life that encompassed all aspects of the experience of modern Jews. Let us recall Katz’s characterization of the three possible paths that German Jews could have taken after emancipation. First, Jews could have simply left Judaism behind and joined the German cultural tradition. Second, Jews could have used German culture to refigure Judaism and Jewish culture in light of the modern era. And third, as Katz observed above, “Jewish novelists could have depicted contemporary Jewish society as they expe- rienced it, or the Jewish past as they had learned it, and spun their tales around Jewish characters. Jewish poets could have derived their inspira- tion from the long succession of Jewish poetical tradition, giving it a new lease on life through a new linguistic garb.” As we saw in chapter 2, if they wanted to remain identifiably Jewish, German Jews primarily chose the second path, and in doing so implicitly supported the premise that Judaism is a religion. Significantly, most German Jews did not choose the third path because the comprehensive conception of German culture simply did not admit any other type of cultural identity. The creation of modern Jewish culture, therefore, happened mainly in the eastern European context. As we saw in the last chapter, eastern European Jews expe- rienced momentous changes in the eighteenth and nineteenth centuries, but unlike in western Europe, these changes did not include the granting of individual rights of citizenship. Even though eastern European Jews lacked political freedom, they did possess a cultural freedom denied to Jews in western Europe, thereby providing a context for the emergence of modern Yiddish literature.
^ פישר, עמ' 112-116.
^ ליבמן וידגר, Condition, עמ' 6-7.
^ שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.
^ ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.
^ פישר 2013, עמ' 112–116, 120; ליבמן וידגר 2009, עמ' 5–6
^ ¹ ² ³ קימרלינג, עמ' 12–14, 148-149, 353-356.
^ ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.
^ אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56-58.
^ פלד, עמ' 89-94.
^ נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122-123, תשס"ט, עמ' 110.
^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם אונ
^ ¹ ² ³ פלד, עמ' 17.
^ ¹ ² למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.
^ רוזנר ופוקס, עמ' 43–44. ראו גם את החלוקות כאן.
^ פלד, עמ' 81, 94, 215.

[זלקין-1] ¹ ² Mordechai Zalkin, Modernizing Jewish Education in Nineteenth Century Eastern Europe. הוצאת בריל, 2016, עמ' 50-51: but was due to the fact that until the last third of the nineteenth century Jewish society remained traditional... Eastern European Jews were only somewhat proficient in the language of the surrounding society until the end of the nineteenth century. 'the Ashkenazic language (Yiddish), which was the spoken language of the Jews of Lithuania and Poland, who lived among the Polish-speaking Poles, served as an iron wall between them and the educated Poles

[ברטל-2] ¹ ² ישראל ברטל, מ'אומה' ל'לאום' : יהודי מזרח אירופה 1772 - 1881. הוצאת משרד הבטחון, 2002. עמ' 142-158 (קישור לכותר). אגב: במהדורה האנגלית של הספר, From Corporation to Nation בהוצ' אוני' פנסילבניה 2005, המילה secularization במפתח (בעמ' 198) מופיעה לצד עמ' 112, הפותח את הפרק האמור המקביל.

[פיינר-3] ¹ ² שמואל פיינר, The Jewish Enlightenment. אוני' פנסילבניה, 2004. עמ' 304-305: An overview of Jewish life in 1790s Europe shows how a high wall of cultural and social variance was rising between East and West (historical Polish Jewry on one side and the Jews of Germany, Austria, France, England, and Holland on the other)... As we shall see later, the maskilim also had a hand in sharpening the boundaries between East and West, because they continued to construct their self-image as modernists while strongly disapproving of Jewish ‘‘Polishness,’’ which in their eyes represented a culture that was badly in need of reform. The boundary between East and West grew even sharper, until in the 1780s and ’90s, the polemic between the Hasidim and mitnaggedim in Eastern Europe hardly resonated at all in the ‘‘Western’’ maskilic discourse. In the Western part of the continent, events took a totally different course and were characterized by accelerated modernization... This process took place without being induced by any ideology of modernization.30 In the 1790s, there was also no dearth of Jews who remonstrated against the drastically changing Jewish world, against religious laxity and the tendency slavishly to follow the latest fashions. And these instances of secularization became more and more evident and frequent.31 To illustrate how distant and culturally estranged the East was from the West, we can compare two episodes.

[הישרדות1-4] ¹ ² ברוך זיסר, ישעיהו ליבמן. Choosing Survival: Strategies for a Jewish Future. הוצ' אוניברסיטת אוקספורד, 1999. עמ' 99: The first and most influential wave of immigration came from the East European Pale in the early decades of this century. The second major wave arrived in the early state years from North Africa and the Middle East. Neither of them had undergone the liberal/pluralist and individualist revolutions that later transformed the Western world. They had little or no contact with those pluralist and universalist forces that created the assimilation-prone character of Western Jews. Of course, many of the East European Jews had experience with Enlightenment themes and with radical emancipatory rhetoric, and many of them were even antireligious, but they arrived in Palestine from locales where national identity had not been diluted by the ecumenical liberalism that would develop in the West.

[בטניצקי-5] ¹ ² לאורה בטניצקי, How Judaism Became a Religion, הוצ' אוני' פרינסטון, 2011. עמ' 130: STANDING AGAINST THE MODERN Category of Jewish religion invented in western Europe, the modern notion of Jewish culture, which developed in eastern Europe, transformed traditional Judaism. Rather than defin- ing Judaism as a narrow sphere of life among other spheres, however, as happened in the West, Jewish culture became a vibrant form of life that encompassed all aspects of the experience of modern Jews. Let us recall Katz’s characterization of the three possible paths that German Jews could have taken after emancipation. First, Jews could have simply left Judaism behind and joined the German cultural tradition. Second, Jews could have used German culture to refigure Judaism and Jewish culture in light of the modern era. And third, as Katz observed above, “Jewish novelists could have depicted contemporary Jewish society as they expe- rienced it, or the Jewish past as they had learned it, and spun their tales around Jewish characters. Jewish poets could have derived their inspira- tion from the long succession of Jewish poetical tradition, giving it a new lease on life through a new linguistic garb.” As we saw in chapter 2, if they wanted to remain identifiably Jewish, German Jews primarily chose the second path, and in doing so implicitly supported the premise that Judaism is a religion. Significantly, most German Jews did not choose the third path because the comprehensive conception of German culture simply did not admit any other type of cultural identity. The creation of modern Jewish culture, therefore, happened mainly in the eastern European context. As we saw in the last chapter, eastern European Jews expe- rienced momentous changes in the eighteenth and nineteenth centuries, but unlike in western Europe, these changes did not include the granting of individual rights of citizenship. Even though eastern European Jews lacked political freedom, they did possess a cultural freedom denied to Jews in western Europe, thereby providing a context for the emergence of modern Yiddish literature.

[6] פישר, עמ' 112-116.

[7] ליבמן וידגר, Condition, עמ' 6-7.

[8] שיטת הזרמים בחינוך – מקורותיה ומאפייניה - ארכיון המדינה.; גם: זמן יהודי חדש, מערכת החינוך והמתח הדתי-חילוני.

[9] ישעיהו ליבמן, Religion, Democracy and Israeli Society.‏ Taylor & Francis, 1997. עמ' 40-41.

[10] פישר 2013, עמ' 112–116, 120; ליבמן וידגר 2009, עמ' 5–6

[קמר-11] ¹ ² ³ קימרלינג, עמ' 12–14, 148-149, 353-356.

[12] ראה גם ידגר, Crisis, עמ' 147.

[13] אורי רם, Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. ‏Routledge, 2010. עמ' 56-58.

[14] פלד, עמ' 89-94.

[15] נסים לאון, המסורתיות המזרחית במבט פוסט-אורתודוקסי: מדתיות שבורה לחילוניות שנקטעה. פעמים 122-123, תשס"ט, עמ' 110.

[אונ-16] שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם אונ

[פלד3-17] ¹ ² ³ פלד, עמ' 17.

[פורום-18] ¹ ² למשל: ידגר, Crisis, עמ' 124-127.

[19] רוזנר ופוקס, עמ' 43–44. ראו גם את החלוקות כאן.

[20] פלד, עמ' 81, 94, 215.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]