ציונות דתית

זרם בציונות
(הופנה מהדף הציונות הדתית)
Disambig RTL.svg המונח "הציונות הדתית" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הציונות הדתית (פירושונים).

הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל[1] ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית הנפוצה, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך[2]. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

ריקוד דגלים בו צועדות בנות הציונות הדתית עם דגלי ישראל בירושלים.

חברי הציבור הדוגל באידאולוגיית הציונית-הדתית מאז קום מדינת ישראל נקראים דתיים לאומיים.

רוב הציבור משתייך לתנועת בני עקיבא.

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הציבור הדתי-לאומי מנתה מיעוט של כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים" בסקרי הלמ"ס.[3] 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו גם הם כדתיים-לאומיים, למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה.[4]

אבות הציונות הדתיתעריכה

הרעיון של שיבת היהודים לארץ ישראל והתעוררות לאומית דתית הופיעו עוד לפני התנועה הציונית, באמצע המאה ה-19, בכתביהם של הרבנים יהודה בן שלמה חי אלקלעי, אליהו גוטמכר וצבי הירש קלישר. בניגוד לגישה של רוב הרבנים החרדים בגולה, הם הדגישו כי אין לצפות לגאולה פסיבית של העם היהודי, אלא יש לזרזה בעזרת פעולות אנושיות של עלייה, שיבה לארץ ישראל, עבודת אדמה ושימוש בעברית כשפה יומיומית. הם טענו שמעשים אלו יובילו בסופו של דבר להגשמת חזון הנביאים ובעתיד לבוא אף להביא לביאת המשיח. הם ראו בשיפור שחל במעמדם של יהודי מערב אירופה בעקבות האמנציפציה, צעד ראשון לגאולה העתידית.

אגודות חובבי ציון התארגנו על רקע רעיונות אלו ברחבי האימפריה הרוסית, ורבים מהרבנים ראו בעין יפה את התנועה ליישוב הארץ. עם זאת, היו רבנים רבים, גם כאלה שזוהו כמודרניים יחסית, דוגמת הרב שמשון רפאל הירש, אשר התנגדו לתנועת חובבי ציון וראו בה בריחה מההתמודדות האמיתית עם שמירת מצוות התורה וייעוד היהודים בזמן הגלות אשר צריך להתקיים בכל ארצות הפזורה של היהודים[5]. אחת הטענות המרכזיות שהופנתה נגד תומכי הציונות הייתה כי הם מביאים ל"דחיקת הקץ" ועוברים על שלוש השבועות.

הצטרפות לתנועה הציונית והקמת "המזרחי"עריכה

  ערך מורחב – תנועת המזרחי
 
הרב יצחק יעקב ריינס מנהיגה הראשון של תנועת המזרחי

עם ארגון הקונגרס הציוני הראשון על ידי תיאודור הרצל, הצטרפו דתיים רבים לתנועה הציונית. הרבנים בתנועה הציונית נטו לרוב אחרי הציונות המדינית[6], בה ראו יכולת שיתוף פעולה בין דתיים לחילוניים ודרך למנוע משבר סביב פעולות חינוך (קולטורה). בוועידת ציוני רוסיה בשנת 1898 דווח על 14 רבנים מתוך 140 צירים.

בשנת 1902 (תרס"ב) התאחדו הדתיים בתנועה הציונית בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס לסיעת המזרחי (ראשי תיבות של "המרכז הרוחני"), על רקע חילוקי הדעות בעניין העיסוק של ההסתדרות הציונית בחינוך. השם שימר תנועה קודמת שהקים הרב שמואל מוהליבר. הרב ריינס הנהיג את התנועה עד למותו בשנת 1915. עם מנהיגיה של התנועה נמנו הרבנים חיים הירשנזון, יצחק ניסנבוים, מאיר בר-אילן, זאב יעבץ, יהודה לייב פישמן מימון. מהמזרחי פרשו קבוצה של ציונים-דתיים שדגלו גם בחלוציות ועבודת-אדמה, מעבר לציונות פשוטה, שנקראו "הפועל המזרחי".

תנועת המזרחי הדגישה את הקשר החזק בין ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל, וחלקים בתנועת המזרחי ראו בהתעוררות הלאומית סימן דתי מובהק. רעיון זה פותח במיוחד על ידי הרב קוק.

השפעה חשובה על הציונות הדתית הייתה להקמתה של תנועת הנוער הדתית "בני עקיבא", אשר נוסדה כבר בשנת 1929, אך תפסה תאוצה בעיקר לאחר קום המדינה. התנועה חרתה על דגלה שילוב תורה ועבודה מתוך אידיאל והשתלבות במערכות המדינה.

הראי"ה קוקעריכה

  ערך מורחב – אברהם יצחק הכהן קוק
 
הרב קוק, 1924

אחד מהאישים שלהגותם נודעה השפעה מכרעת על הציונות הדתית הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכיהן כרב העיר יפו והמושבות ולאחר מכן כרב הראשי האשכנזי הראשון לארץ ישראל. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הפכו לכוח מרכזי בציונות הדתית והובילו אותה לאקטביזם ולמעורבות בחברה הישראלית.

הרב קוק פיתח טיעון תאולוגי שראה את החיובי מבחינה דתית בציונות, וטען שההתיישבות היהודית בארץ ישראל היא "אתחלתא דגאולה" - תחילתה של הגאולה. עליה לארץ הייתה בעיניו בגדר חובה דתית לכל יהודי. לבו של טיעונו היה שהציונות היא למעשה חלק מ"תוכנית אלוהית" המכוונת מלמעלה, ולכן אינה מהווה כפירה, על אף שהיא מונהגת בידי חילונים.

הרב קוק הוצרך להשיב על הטענה שהועלתה בקרב החרדים המתנגדים לציונות, שאי אפשר לייחס לציונות כל משמעות דתית מפני שהיא מונהגת בידי חילונים, שמניעיהם מבוססים על לאומיות, ורצון להקים חברה סוציאליסטית חלוצית - ולא על רגשות דתיים ואמונה באלוהים. כתגובה לכך טען הרב קוק כי אף שהציונים החילוניים מכחישים כל זיקה דתית במעשיהם, הם מהווים למעשה כלי בידיו של אלוהים וממלאים את רצונו - חידוש היישוב בארץ ישראל, אף שאינם מודעים לכך. בכך הם גורמים לקירוב הגאולה ולביאת המשיח. ואכן עתידים החילונים, לדברי הרב קוק, לגלות ביום מן הימים שמעשיהם הונחו על ידי אלוהים ולחזור בתשובה.

פרופ' שלמה אבינרי בספרו "הרעיון הציוני לגווניו", סיכם את הטיעון של הרב קוק בנוגע לציונות החילונית: "וסופם של חלוצים אלה, המגששים בעוורון החילוניות, אך האור הגנוז שבהם מוליכם אל דרך הגאולה - סופם שמ'לא-לשמו' יגיעו 'לשמו'". ד"ר אבינועם רוזנק בספרו "הרב קוק" טען אף יותר מכך. לטענתו, יש פן במשנת הרב קוק, שראה בחילוניות ממד של קדושה הגבוה יותר מהקודש הנגלה (שמצוי ומבוטא לכאורה, בציבור הדתי). נמצא אפוא, שמצד תורת הסוד, החול נמצא ברמת קדושה גבוהה יותר מהקודש המצוי. בד בבד, הרב קוק האמין שניתן וצריך להביא חול זה להזדהות עמוקה עם תורה ומצוות שצריכים להכיל את הכל.

בנוסף לדבריו בנוגע להתיישבות בארץ וליחס לחילונים, התווה הרב קוק בתחומים רבים את השקפתה של הציונות הדתית. הוא הדגיש את הצורך לשלב את התורה בחיי המעשה וסבר כי הציונות הדתית אינה צריכה להסתגר בד' אמותיה אלא חובתה להיות חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. הוא ראה בחיוב שילוב של לימודי חול בחינוך הדתי.

גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, שלאחר פטירתו, היה לראש ישיבת מרכז הרב, היה מנהיג רוחני בולט של הציונות הדתית ומורם של רבנים רבים. תלמידיו ייסדו את גוש אמונים.

עם מנהיגי הציונות הדתית בתקופות מאוחרות יותר נמנה הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (1993-1903), שהיה הבולט מבין רבני האורתודקסיה המודרנית בארצות הברית.

אידיאולוגיהעריכה

ההגות הציונית-דתית משלבת בין ההשקפה היהודית הדתית ובין זו המדינית, כפי שביטאו זאת הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל והרב יהודה לייב מימון:

תורה והמדינה היו ויהיו בישראל גוף אחד ומאוחד שאין בו פירוד, כי כל אחד מהם מותנה הוא בקיומו של חברו...

תורתנו אינה מפרידה בין שתי השקפות אלו היונקות שתיהן מתחום אחד, תחום של קיום האומה. תורת אלוהים חיים שהיא גם תורת חיים מדברת על יעודים חומריים, מדיניים, כשם שהיא מדברת על יעודים רוחניים דתיים

לפי תפיסה זו, הציונות היא תנועה דתית במהותה, גם אם חלק גדול מחבריה אינם דתיים. רעיון זה הצריך את הציונות הדתית להתמודד עם שתי שאלות עקרוניות[8]:

  1. בהיבט הרעיוני, מהי ההצדקה הדתית לפעולה אנושית בתחום הגאולה הלאומית, אל מול תפיסות אורתודוקסיות, שראו בגאולה מהלך אלוהי? וכיצד להסביר את העובדה שהמהלך מונהג על ידי מי שאינם שומרי תורה ומצוות?
  2. בהיבט המעשי, מהי ההצדקה הדתית לשיתוף פעולה עם ציבור חילוני, וכיצד ליישב את הסתירות בין ההלכה ובין הדרישות הלאומיות שהללו ביטאו?

גישה אחת, שהייתה נפוצה אצל מבשרי הציונות הדתיים (הרבנים צבי קלישר ויהודה אלקלעי) ראתה בהתעוררות הלאומית בעם ישראל - חלק מתהליך הגאולה, וכשלב אנושי שאמור להקדים את השלב הגאולי האלוהי. גישה זו הייתה מרכיב מרכזי בהגותו של הראי"ה קוק[9]. גם הרב יוסף דב סולוביצ'יק ראה בציונות החילונית שלוחתו של אלוהים[10].

גישה אחרת, מעט יותר פרגמטית, ננקטה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. על פי גישתו יש להפקיע את המימד האידאולוגי מן הציונות המודרנית, ולראות בתנועה כמיועדת לטפל בצדדים החומריים של האומה[11].

עם הזמן נטתה הציונות הדתית לכיוון הגישה הראשונה, הרוחנית יותר, הן בהשפעת חוגי מרכז הרב, ממשיכי דרכו של הרב קוק והן בעקבות הוגים אחרים.

יחס למדינת ישראלעריכה

ההוגה המרכזי ומאבותיה של הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראה את המדינה (בשעת כתיבת הדברים: המתעתדת לקום) כ"יסוד כיסא ה' בעולם" וקבע כי תפקידה הוא דרישת וגילוי מלכות האל, "שכל חפצה הוא שיהא ה' אחד ושמו אחד":

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

אורות ישראל פרק ו פסקה ז

הציונות הדתית אחרי קום המדינהעריכה

  ערך מורחב – דתיים-לאומיים
 
כיפות סרוגות, אחד מסממני הלבוש המרכזיים של הציונות הדתית לאחר קום המדינה.
 
עשהאל לובוצקי, מפקד בחטיבת גולני בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתפלל ומניח תפילין. בעשורים האחרונים עולה מספרם של הדתיים הלאומיים ביחידות הקרביות והקצונה של צה"ל.

בשנים שאחרי קום המדינה הציונות הדתית נתפסה כזרם שולי יחסית בחברה הישראלית, הן מבחינה מספרית והן מבחינת השפעה. רבים הרגישו כנחותים הן כלפי החרדים בדתיותם, והן כלפי החילוניים, בשל חלקם המועט יחסית בעמדות השפעה בצה"ל ובשירות הציבורי. ברבים ממוסדות הציונות הדתית לימדו רבנים חרדיים, מכיוון שלא היו מספיק רבנים ציוניים.

עם קום המדינה הייתה מפלגת המזרחי שותפה ל'חזית הדתית המאוחדת' ויוצגה בממשלה. ב-1955 התאחדה עם "הפועל המזרחי" למפלגה חדשה בשם מפד"ל - מפלגה דתית לאומית. מפלגה זו הייתה נוכחת מאז בכל מושבי הכנסת, ועד לשנות ה-70 של המאה ה-20 קיבלה את הקו המדיני של מפא"י, תוך התמקדות בחקיקה דתית. ראשיה הבולטים בשנותיה הראשונות היו משה שפירא ד"ר יוסף בורג וזרח ורהפטיג.

לאחר מלחמת ששת הימים שינו חלקים נרחבים בציונות הדתית כיוון ופעלו בעוז, בהשפעת הרב צבי יהודה קוק, ישיבת מרכז הרב ותנועת גוש אמונים להיאחזות ברמת הגולן והקמת התנחלויות בחלקי יהודה שומרון ועזה. מגורם שהיווה מעין מפלגת לוויין של מפלגת העבודה, הפכה הציונות הדתית לגורם מוביל, שגרר אחריו ראשי ממשלות מכל המפלגות ליישום הרעיון של התיישבות בארץ ישראל השלמה.

תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק הפכו לגורם מוביל בחינוך ובהובלת הציבור הציוני-דתי. הם הצטרפו כרבנים וכמורים במוסדות החינוך של הציונות הדתית, הקימו ישיבות ואף תפסו את מקומם כרבני ערים, לעיתים קרובות על חשבונם של בוגרי המוסדות החרדים. הקמת ישיבות תיכוניות ואולפנות, ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות השפיעה מאוד על התנועה וחיזקה את רמתה הדתית.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ישיבת הר עציון, בראשות הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. הם הובילו קו מתון יותר מבחינה מדינית ופתיחות רבה יותר בנושאים כמו אקדמיה ומעמד האישה. גם בוגרי ישיבה זו והמוסדות שהוקמו ברוחה נטלו מקום מרכזי בציונות הדתית.

ב-2014 הוערך שאוכלוסיית הליבה של הציבור הדתי-לאומי מנתה כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, וחפפה במידה רבה לאלו שהצהירו על עצמם כ"דתיים". 12% נוספים, בעיקר מסורתיים, הזדהו אף הם כדתיים-לאומיים למרות שאינם נמנים במובהק על הקבוצה[12]. תנועת הנוער המרכזית שבה מתחנכים היא בני עקיבא.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ציונות דתית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהודה לייב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 19. ישעיהו אביעד, 'תעודת המזרחי', בתוך: יוסף תירוש (עורך), הציונות הדתית – קובץ מאמרים, עמ' 134
  2. ^ ישראל, תורה, ציון, עמ' 21
  3. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  4. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  5. ^ הרב שמשון רפאל הירש, אגרות צפון, ט, טו
  6. ^ גאולה בת יהודה, הרב מימון בדורותיו, עמ' 52
  7. ^ הרב מימון, ישראל, תורה, ציון, עמ' 92
  8. ^ על פי א' פישמן, מובא אצל: אשר כהן, הטלית והדגל, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15
  9. ^ עיינו: המספד בירושלים שבו חילק הרב קוק בין משיח בן יוסף, ברומזו להרצל, ובין משיח בן דוד
  10. ^ יוסף דב סולוביצ'יק, קול דודי דופק', ירושלים תשל"ד, עמ' 25
  11. ^ על פי אשר כהן, הטלית והדגל, עמ' 16
  12. ^ הרמן, "דתיים? לאומיים!", (בקש"ח), עמ' 42-45.
  13. ^ ביקורת: מרדכי זלקין, ‏האב, הבן והציונות הדתית, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 148-143
  14. ^ ביקורת: בנימין איש-שלום, ‏ציונות דתית בין אפולוגיה להתמודדות, קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 149-145
  15. ^ יצחק מור, ‏סקירת הספר, השילוח 2, דצמבר 2016